פרק ראשון

פרולוג ואפילוג

המראה הריקה אינה ריקה מהשתקפויות, כי אם מתכונות קבועות משל עצמה. הריקוּת מתכונות והשקט שמראת הזן משקפת אינם מבטאים ריקנות או אדישות, אלא שקט רועם. שקט זה, שבלעדיו לא ייתכנו חיים או תנועה, משול לעין הסערה, נקודת המוקד נעדרת התנועה אך מלאת הדינמיות של סופת ההוריקן. תכונתה היחידה של מראת הזן, שיקוף העולם, היא פרדוקסית, היות שגם היא אינה תכונה משל עצמה; היא זקוקה לעולם כדי שישתקף, ובו ברגע שהוא משתקף, הוא מקבל משמעות חדשה ומשתנה לפיה.

במראת הזן, שהיא נקודת המפגש בין העולם האובייקטיבי לסובייקטיבי, מתרחש אירוע רב-משמעות שהוא השתקפות שלו עצמו. זהו האירוע היחיד שקיים בזמן ובמקום נתונים.

מראת הזן, המייצגת את התודעה הנאורה, מגלמת גם את הלוגוס ההרקליטי – העיקרון המאחד את התופעות בעולם. בו בזמן הלוגוס הוא גם התודעה המתבוננת באותו עיקרון ומפרשת אותו ואת העולם, שכן תודעה זו גם היא בין התופעות ביקום. מכאן שהתודעה הנאורה על-פי הרקליטוס תהיה נקודת המפגש בין הלוגוס הפרטי ובין הלוגוס של הטבע או של העולם, והמפגש בין השניים יוצר את המשמעות. ללוגוס הפרטי אין קיום בלא הלוגוס של הטבע או של העולם, ולהפך, ובהתאחדותם הם יוצרים מצב פרדוקסי שבו הסובייקטיבי הוא חלק מהעולם האובייקטיבי, אך בה בעת הוא גם נותן את המשמעות האובייקטיבית לעולם ואת המשמעות הסובייקטיבית לעצמו. המתח בין הניגודים האלה שולל כל אפשרות של חשיפת אמת סופית כלשהי הקיימת כביכול בעולם, ויוצר תודעה נאורה הרמונית של היקום ושל האדם.

מראת הזן מוצאת את ביטויה גם בספרו של הסופר האיטלקי איטאלו קאלוִינו הערים הסמויות מהעין (1993). היא דומה לוואלדראדה המשתקפת במים ובעיניה: “לא ההזדווגות ואף הרצח נחשבים, אלא חשובה בעיקר הזדווגותן וקטילתן של הדמויות הזחוחות והקרות שבמראה”; היא דומה לתמרה שבה: “העין אינה רואה דברים, אלא סמלים של דברים”; היא דומה לזואה שבה: “הקיום בכל אחד מאתריה הוא הוא כל-עצמו, ולכן זואה אינה קיימת כשלעצמה, אלא היא מטפורה וסמל לקיומה”; היא דומה לזוביידה, העיר הלבנה הבנויה על-פי מסלול בריחתה של אישה עירומה בעלת שיער גולש שהופיעה בחלומותיהם של תושבי העיר. בדימויה של העיר לאישה באה לידי ביטוי תשוקתם הפנטסיונית הבלתי ניתנת להשגה של תושבי העיר.

מראת הזן, הלוגוס ההרקליטי או הערים הסמויות מהעין הם הייצוג של המציאות, נקודת המפגש הבלתי נמנעת בין המילים והסמלים ובין הדברים כשלעצמם, והנקודה שבה נוצרת משמעותם של הדברים. נקודת מפגש זו היא גם מקום התרחשותה של הפסיכותרפיה. הפסיכואנליסט קולקה (אצל ויניקוט ד.ו. 1995) מציע ליישם את הגישה הקוונטית לפסיכותרפיה, ועל-פיה העולם הוא פוטנציה של אינספור אפשרויות, והאיכות הפיסיקלית של ה”יֵשים” הקובעים את העולם נקבעת רק לפי התייחסות האדם אליהם. מכאן שהתייחסות המטפל לנסיבות הטיפוליות היא שקובעת את קיומו של המטופל שמולו, ובלשונו של קולקה: “מוכרח להיות שם מולי מטופל כדי שאוכל לראות אותו, אך אם לא אהיה שם לראות אותו, לא יהיה שם מטופל כדי להיראות”. בדבריו אלה קולקה מבטא גישה תאורטית שמיישמת באופן קיצוני עיקרון הלקוח מתחום הפיסיקה המודרנית, הלוא הוא העיקרון הקוונטי, ועקרון האי-ודאות של הייזנברג שנגזר ממנו. אנו ננסח עיקרון זה כך: “אם יהיה מולי מטופל, אוכל לשקף לו את עולמו כמו המראה הריקה. כך אצור משמעות שונה לעולמו הפנימי, והיא תאפשר לו לעצב מציאות חדשה”.

כמו במראת הזן, גם הנסיבות הטיפוליות יוצרות את המשמעות היחידה שקיימת ברגע נתון. דמות הפסיכותרפיסט בתפקידו הטיפולי חורגת הרבה מעבר לתחומי הזמן והמקום של הקליניקה. הפסיכותרפיסט מייצג בעבור המטופל את הזולת הבובריאני, את האלטר אגו היונגיאני, את ההורה או את המבוגר המשמעותי שכל אחד מאיתנו חווה מאז ימיו הראשונים, את העצמי/זולת (Selfobject), בלשונם של תאורטיקנים של העצמי, את האובייקט המיטיב, בלשון חסידי תאוריות יחסי האובייקט. הפסיכותרפיסט מייצג בעבור המטופל את האימגו, האבטיפוס הלא-מודע של אובייקט הקשר המשמעותי המשמש תנאי הכרחי לאנושיותו של האדם. מהמקרים המעטים המוכרים של אדם שגדל בטבע ללא תהליך תִרבות ומהניסיון שנרכש בפסיכולוגיה למדנו שבהעדר קשר של הפנמת אובייקט אנושי, לא יעבור האדם תהליך של הפנמה תרבותית וחברתית ויגדל כיצור ביולוגי מעוות בטבע, ולא כאדם במובן שאנו מכירים. כשקיים אובייקט שאינו מספק את הקשר המספיק וההכרחי לבשלות נפשית (good enough mothering, בלשונו של ויניקוט), האדם מפתח לעיתים קרובות הפרעות רגשיות קשות. אם כן, על כיסאו של הפסיכותרפיסט יושב האבטיפוס הלא-מודע של דמות האובייקט המשמעותי, ועל-ידי הקשר איתו המטופל יוצר משמעות חדשה לחייו. במילים אחרות, על כתפיו הצנומות של הפסיכותרפיסט, כתפי בשר ודם, מונח משקל כבד של אחריות לייצג נכונה את האימגו יוצר המשמעות שנוצר במשך דורות ארוכים של תהליך החִברות והתִרבות שעובר האדם. זהו הגורם הסמוי והדטרמיניסטי של הפסיכותרפיה – מקור כוחו וחולשתו של הפסיכותרפיסט, שאינו יותר מאשר דמות צללים בדרמה האנושית.

למרות האמור לעיל בטיפול קיימת גם בחירה חופשית, והיא באה לידי ביטוי ביכולתו של המטופל לעצב את המשמעות של עולמו הפנימי מתוך שלל ההשתקפויות שהפסיכותרפיסט מציג. בספרו האמור של קאלוינו העיר פדורה מייצגת את בחירתו האפשרית של המטופל, וכך הוא מתאר אותה: “בכיכר העיר מצוי ארמון מתכת שכדור בדולח בכל אחד מחדריו. בכל כדור על-פי צורתו משתקף דגם שונה של העיר פדורה. כל מבקר מתבונן באחד הכדורים ומדמיין את העיר פדורה האידאלית שאליה הוא משתוקק, אך ברגע שבו בנה את דגם העיר שלו כבר לא הייתה פדורה אותה עיר עצמה. הפדורות המשתקפות ברבבות הכדורים מייצגות את ההשערות ומשאת הלב של כל מבקר, שברגע שבו נוצרו ונדמו כאפשריות, נמוגו ונעלמו”. קאלוינו מציג את המציאות כאפשרות או כהשערה, ובעיניו, אין המציאות ממשית יותר מהשתקפותה בכדור הבדולח. מתנתו הגדולה של הפסיכותרפיסט למטופל היא שלל כדורי הבדולח שהוא מציע לו, שהם למעשה אפשרויות אחרות ליצור דגם משמעות חדש שיפעיל אותו בחייו. מנגד, מתנתו הגדולה של המטופל לפסיכותרפיסט היא כדור הבדולח שהוא לוקח כדי ליצור דגם משמעות למציאות שונה ולחיים חדשים.

פרק חמישי

על הסוד של הפסיכותרפיה

“האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו”.

ניטשה, כה אמר זרטוסטרא

קודם לדיון בסוד של הפסיכותרפיה ברצוני להתייחס ל”ניסים” בפסיכותרפיה, כלומר, להחלמה מהירה ובלתי מוסברת לכאורה במהלך הטיפול. אחד ה”ניסים” אירע לי עם אריק. במשך ארבעים וחמש דקות ישב אריק ולא חדל לדבר על חרדותיו, ובמהלכן הצלחתי להגניב בקושי מילה או שתיים. בסיום הפגישה אמר לי אריק: “אני מרגיש הקלה גדולה מאוד. אין לך מושג כמה עזרת לי היום”. אריק לא ידע כמה הוא צדק. כשאמר לי דברים אלה, לא היה לי היה לי מושג ברור כמה עזרתי לו ובאיזה אופן, ואילו מהתערבויותי המעטות תרמו לשינוי המיוחל.

אריק הזכיר לי את אחד המקרים שהיו בטיפולי בתחילת דרכי כפסיכולוג, כאשר ניהלתי תחנה לטיפול בנוער. יועצת חינוכית הפנתה לטיפולי נער שלא הצליחה ליצור איתו קשר. אותו נער היה סגור נפשית וחברתית ולא תקשר עם סביבתו. במהלך שש הפגישות שהיו לנו אמרתי לו דברים שונים שאינני זוכר כיום, והוא הקשיב לדברי בשקט, באדישות וכמעט ללא תגובה. שלא כהרגלי, התייאשתי והחלטתי להשיב ליועצת את ה”נכס” שהעבירה לידי. באחד הימים, עוד לפני שהתקשרתי אליה, פגשתי בה באקראי ברחוב. לאחר החלפת מילות הנימוסין השגרתיות שאלה אותי היועצת בפליאה: “מה עשית לאותו נער שהפניתי אליך?”. לרגע נחרדתי וחששתי שמא קרה לו משהו נורא, אך היא המשיכה: “הבחור השתנה מהקצה אל הקצה. הוא נעשה חברותי, בטוח בעצמו ומצליח בלימודים. כל הכבוד לך!” אמרה והלכה, ממהרת לדרכה.

כאן יקפצו המלעיזים ויאמרו: “מאז ומעולם ידענו שפסיכולוגיה אינה יותר מאשר שפיכת הלב לפני אדם סימפטי ומבין”. הבה נראה כיצד הגישה הפשטנית הזאת אינה מסבירה כלל את תהליך הפסיכותרפיה. יעל הייתה מטופלת בעלת אישיות דומה מאוד לזו של אריק, שאפשר לכנותה היסטרופובית, שטופת חרדות ומדברת ללא הפסקה ובהתרגשות רבה על חרדותיה. במהלך פגישתי איתה היא ישבה מולי, דיברה עד לסיום הפגישה ללא הרף ואפשרה לי מספר קטן ביותר של התערבויות. בסיום הפגישה היא הגיבה ההפך מאריק ואמרה בחוסר סיפוק: “אני מצפה שתיתן לי כלים להתמודד עם החרדות האלה. לא קיבלתי כלים כאלה במהלך הפגישה”. משסיימה לומר זאת, קמה והלכה.

המקרה של שחר, מורה סימפטית בת עשרים וחמש שפנתה לייעוץ עקב משברים קשים חוזרים ונשנים ביחסיה עם בעלה, הוא מקרה דומה. באחת הפגישות הראשונות, כשהייתה במצב היפנוטי קל, התחילה שחר לראות לנגד עיניה את דמות אביה. חיוך טוב היה נסוך על פניו, אך לחיוך נלווה משהו נוסף, שהיא לא ידעה אם לפרשו כציניות או שמא לעג. הוא החל להיהפך לדמות מרוחקת וסרקסטית המביטה אל האופק בריחוק, אך ממלאת באופן מוזר את כל שדה הראייה שלה. בהדרגה התחילה שחר רואה טרנספורמציה מפחידה בדמותו. פניו החייכניות והטובות החלו להתפרק ולהתעוות, הן נעשו לא אנושיות, ועיניו התנתקו אט-אט מהפנים. בהדרגה נעשו הפנים עיסה חומה שבמרכזה עין. “בא לי לצעוק עליו”, היא אמרה, “אתה חרא”. ופתאום הבינה: דמותו הפכה לגוש צואה מחליא שמילא אותה כעס אדיר. “נזכרתי שאמי התעללה בי כל חיי, ושאבי מעולם לא היה קיים כדי להגן עלי”, אמרה שחר. “בעקבות הפגישה האחרונה שלנו חלמתי חלום מוזר. הייתי במדבר, ואמא הייתה לידי. רק שתינו היינו שם. אמא הכינה קפה בפינג’ן בדווי, ופתאום החלו להתאסף סביבנו ערבים שבידיהם שבריות. פתאום דמותה של אמא התחילה למלא את שדה הראייה שלי ולהפוך לדמות ענקית בעלת חזה אדיר. היא התחילה לקמט את הערבים שהיו סביבנו, ממש למעוך אותם. במפתיע היא פנתה לעברי, ואני נחרדתי; ידעתי שהיא יכולה לרמוס אותי בתנועה אחת שלה. בשלב הזה הצטרף אבא, אבל הוא התבונן בשוויון נפש ובלי לנקוף אצבע. נעשיתי קטנה יותר ויותר, כמו אצבעוני, ורציתי להסתתר ולהגן על חיי. רציתי לצרוח, אבל הצריחה הייתה תקועה בגרון שלי כמו גוש ממאיר. ראיתי את עצמי מתקיימת קיום סתמי בחלל חסר משמעות. הרגשתי כמו נר דועך ששתי אצבעות מכבות אותו, ואז הכול נעשה חשוך, חלל שחור שבתוכו נבלעתי”. בסיומה של הפגישה, שריגשה אותי מאוד בעוצמתה, התנתקה שחר באחת מהגל הרגשי ששטף אותה ואמרה בקרירות: “זה חומר לעוס. חבל שבזבזנו את הפגישה ולא הגענו לשום דבר חדש”.

לנוכח הנאמר בסיום הפרק הקודם אפשר להבחין אצל שחר בתהליך של עליית דימויים קשים ביותר ולא-מודעים עד כה, אשר לא השתלבו במודל המשמעות הפנימי שלה עקב שלבים שטרם הבשילו ביצירת הקשר עם המטפל. קשר זה הוא אחד המרכיבים המרכזיים של הכוח המרפא או של הסוד של הפסיכותרפיה והתנאי לכל פסיכותרפיה מוצלחת.

אחד הגורמים להתקשרות המטופל למטפל במהלך הטיפול, שיכול להסביר את המקרים שתוארו, הוא האמון שנותן המטופל במטפל שגורם לו לגלות לו את סודו הכמוס ביותר. תמי, למשל, סיפרה לי את קצה קצהו של סודה הכמוס ואמרה לי שמאז הפכתי לאדם החשוב ביותר בחייה. יתרה מזאת: תמי חששה לספר לי את כל סודה מחשש פן תתקשר אלי בקשר שממנו לא תוכל להתנתק. טל בא לטיפול בעקבות משבר קשה בחיי נישואיו והרגיש שהטיפול היה המצב היחיד שבו הרגיש ביטחון ותקווה. הוא אמר שיכולתו להיפתח אלי בטיפול הסבה לו הקלה אדירה שלא חש כמוה מימיו. “אני מרגיש איתך כמו עם אלוהים”, הוא אמר לי באחת הפגישות.

לעיתים הקשר בין המטופל למטפל הוא תוצאה של התפישה את המטפל כדמות אידאלית כול-יכולה (אומניפוטנטית) ובעלת כוחות מגיים. גל תיאר תפישה זו באמצעות חלום שחלם: “עמדתי במערה שנבע ממנה מקור מים ואורות נגהו בה. זקן יפה עמד בכניסה שם והזמין אותי להיכנס. ‘היכנס’, הוא אמר לי, ‘ותראה מה אתה יודע’. הרגשתי שאני יכול לתת באותו חכם יודע כול אמון ללא גבול ועליתי במדרגות המובילות למערה. נכנסתי וראיתי אנשים רציניים שקועים בציור. זו הייתה אקדמיה לאוֹמנויות, והאנשים בה היו מעמיקים מאוד, חסרי דאגות לחלוטין, שלווים ושלמים עם עצמם כמו מלאכי השרת. הייתי גאה להיות עם אותם אנשים רציניים ומעמיקים ואסיר תודה לזקן היפה והחכם על שהנחה אותי. הרגשתי שלווה עמוקה, לא כמו במדיטציה, אלא כמו במצב שבו כל המערכות הפנימיות שלי מאוזנות: הרגש, המחשבה, ההתנהגות, הערכים, היצירה והעולם הלא-מודע. זהו מצב של התחלה וסוף, של הכול שנוצר במקום המפגש בין האור – ההתגלות מלמעלה, המים – המקור העמוק הלא-מודע של רגשותי”.

חלום זה היה שיאו של תהליך שגל עבר בטיפול. גם בחלומות קודמים שחלם ובפנטסיות היפנוטיות שחווה עלו אצלו נושאים של מי מעיין צלולים, שהוא פירש אותם כסמלים לנביעה הפנימית של היצירה שבאה מתוכו, ושל אורות בהירים שסימלו בעבורו חוויות של התגלות. גל היה חרד מפני התעוררות חוויות אלה שמובילות אותו לעולמות חדשים שיכולים לסחוף אותו בעוצמה אדירה. בטרנס היפנוטי שחווה הרגיש גל חלל בחזה שהסב לו תחושה מתוקה ונפלאה. החלל היה מנהרה שאליה מתנקז כל האור הרב שזורם ממנו. לדבריו, “אותה מנהרה היא כאילו איבר נוסף, רוחני, שמזרים לי חמצן כמו כונס אוויר של מטוס. איתו אני נושם את האורות הבהירים של ההתגלות שאני כה חרד מפניהם. אני מרגיש שמישהו רוצה לשלוף אותי מהמקום שאני נמצא בו ולהעביר אותי לעולם של חופש עצום, ואני מעז לעבור לאותו עולם רק מכיוון שאתה מגן עלי מפני הכוחות האדירים הפועלים בו. אני מרגיש התעלות נפש ועוצמה פנימית. לא אופוריה מטופשת, אלא עוצמה פנימית של יהלומים ואור שמסנוורים מבפנים. מין לייבוביצ’יות בעיניים וחשיבה צלולה חדה ועמוקה שמאפשרת לי לקרוא אנשים בדייקנות מדהימה”.

גם תיאורים אלה של יחסי מטפל-מטופל אינם מסבירים את סוד הטיפול. לא די למטפל מיומן להאזין למטופל בסבלנות, באמפתיה או בסימפטיה כדי ליצור שינוי במהלך הטיפול. גם יצירת אווירת אמון אינה מספיקה ליצור שינוי של ממש אצל מרב המטופלים. ככלל, מטפל, מיומן ככל שיהיה, יכול לתכנן את הטיפול רק בקוויו הכלליים ביותר. אחדים מהאירועים הנפשיים הנחשפים בטיפול ניתנים אמנם לצפייה מראש, אך רובם תמיד מרתקים ובלתי צפויים. דבר זה נכון ממש כפי שדפוסי ההתנהגות והאישיות של אנשים מוכרים לנו צפויים מראש ומוּכרים, אך הנפש האנושית היא מרתקת, חסרת גבולות ובלתי צפויה.

כמו כל אדם, המטופל יוצר החל בראשית חייו דגמי משמעות שמפעילים את העצמי שלו. על-פי רוב הוא אינו פונה לעזרה עקב רעיונות מסוימים שעולים על דעתו או עקב כוונות לנקוט התנהגויות מסוימות. הוא פונה ומתלונן על מחשבות כפייתיות הטורדות את מנוחתו ואף מטריפות לעיתים את דעתו, על דחפי הרס עצמי החזקים ממנו, על רגשי אשמה מענים או על חרדות בלתי נסבלות. במילים אחרות, הוא פונה בעקבות כוח מפעיל, בלתי רצוי ובלתי רצוני, המניע את התנהגותו. הוא מופעל על-ידי תחושות, רגשות, התנסויות, אמונות שווא לא-מודעות ולעיתים גם מחשבות אשר הן פועל יוצא של אותן התנסויות ואמונות לא-מודעות.

על הפסיכולוג המטפל להתמודד עם אותם כוחות הפעלה לא-מודעים. כוחות הפעלה אלה גורמים לחץ נפשי בקליניקה, ולחץ זה זורם בין המטופל למטפל. זוהי זרימה של אנרגיה נפשית לא-מודעת המשפיעה על המטפל ללא הרף. לעיתים כאשר אני יוצא מהקליניקה בין טיפול לטיפול, אני חש את גבי שחוח, לא מנטל ה”בעיות” המוטלות עליו, כפי שאפשר לשער, אלא מעוצמת האנרגיה הנפשית הנובעת מרגשות דו-ערכיים המופנים כלפַי כמטפל, מציפיות שאבטל במילת קסם כול-יכולה את מצוקת המטופל, אך גם, כפי שקורה לעיתים במצבים של הפרעות אישיות קשות ושל פסיכוזות, מהצורך לעמוד בפני דחפים הרסניים-תוקפניים קשים של המטופל, שמקורם בהתנסויות מתסכלות קשות של ילדותו. דגם המשמעות שייצור המטופל במצבים אלה יהיה בלתי יציב ועל סף התפוררות. באופן בלתי מודע ייתפש המטפל בעיניו כחלק ממנו, ולא כאובייקט בעל קיום נפרד. עקב כך התלות שהוא ייצור במטפל תהיה עמוקה ומאיימת. המטופל יחוש שהמטפל הוא בעבורו דמות מזינה ונותנת חיים, אך גם רודפת ומאיימת, והוא יפתח כלפיו רגשות דו-ערכיים קשים של תלות ושל הכרת תודה מעורבים בזעם אין-אונים ובתוקפנות קשה.

לעיתים קרובות מקורם של רגשות אלה הוא ביחסים דו-ערכיים מוקדמים שחווה המטופל בתקופות מוקדמות של חייו. אחד ממטופלי תיאר רגשות אלה כאשר פנה אלי בראשונה לטיפול בהיותו שטוף חרדה לאחר מות אמו. “מותה של אמי הסיר את המחסום האחרון ביני ובין המוות”, היו בין מילותיו הראשונות. במהלך הטיפול הוא הוסיף ואמר: “אמי הייתה חלק מבשרי. כשמתה כאילו התמוטטו הרים במוחי… המוות קרע אותה באכזריות מגופי, מליבי וממוחי”. כאשר הייתה לצידו, הוא הרגיש מאוים מאוד וחש שהיא עומדת לאנוס אותו, לספוג אותו אל קרבה ולהשמיד אותו במבטה. הוא תיאר אותה כ: “מפלצת קדמונית שבולעת, מסרסת וזוללת כל דבר… ללא טאבו, מתקופה פרהיסטורית שלפני הציוויליזציה…”. הוא היה מקלל אותה בליבו: ‘הלוואי שתמות, שתיחתך לה הלשון’. עם זאת הוא שמר עליה “כמו על יהלום” והרגיש בן-אלמוות כאשר חייתה לצידו.

בתחילת דרכי כמטפל הייתי שואל את עצמי לעיתים מהו גבול הספיגה שלי בהשלכת רגשות דו-ערכיים מסוג זה על-ידי המטופל. מאוחר יותר, כאשר יכולתי לעמוד בהתקפות אלה בלא להתגונן, לתקוף בחזרה או להתרחק רגשית מהמטופל, נוכחתי לדעת שהמטופל מפנים אותי בהדרגה כאובייקט התקשרות רגשי יציב וחזק, דבר שמביא להתארגנות הדרגתית של אישיותו. ידעתי שאני פועל בדרך המקצועית הנכונה בכך שאני מביא לקידומו של הטיפול. אך היכן מצויים גבולות הטיפול, שאלתי את עצמי לא פעם.

הרגשות הדו-ערכיים כלפי המטפל מתחזקים פי כמה בטיפול קבוצתי. המסגרת הקבוצתית היא לעיתים קרובות “תיבת תהודה” לרגשות ראשוניים לא-מודעים של המטופלים. תאורטיקן הקבוצות ביון רואה כל מצב של פגישה קבוצתית כמצב של תסוגה למצב עם מאפיינים של יחסי אובייקט חלקיים ופרימיטיביים, כפי שאפשר למצוא רק בהפרעות פסיכוטיות. בטיפול קבוצתי מתאחדים כוחות ההפעלה של העצמי לכוח קבוצתי בעל עוצמה סוחפת, שעלול לעטוף את המטפל באהבה, ליצור תחושת תלות קבוצתית במטפל או לאיים בכוחות הרסניים-תוקפניים המופנים כלפיו, כאשר, באופן בלתי נמנע, הוא אינו ממלא אחר את ציפיות מטופליו. והרי המטפל מאכזב באופן בלתי נמנע את מטופליו מכיוון שהוא אינו אל כול-יכול או גואל כפי שמצפים מטופליו שיהיה, אלא בן תמותה הטועה פעמים רבות כאשר הוא מתמודד מדי שעה עם הסיטואציה העמומה של הטיפול.

במקרה של הארי, למשל, קרה לעיתים שכאשר התחלתי את הפגישה בשיחת חולין, כאשר ניסיתי לפרש את דבריו, או כאשר נתתי לו חיזוקים, הוא היה זועם עלי. “אני רק רוצה שתקשיב לי”, אמר לי פעם במצב כזה. באחת הפגישות, כאשר יצאתי לרגע מהקליניקה, הארי רתח מכעס, קם מהכורסה ופנה לצאת. הוא זעם על התלות הרבה שלו בי והרגיש שאני יכול לעשות בו כרצוני. לדבריו, יכולתי להיכנס לנפשו ולצאת ממנה כרצוני. הארי השתמש כאן בדפוס התנהגות נלמד מיחסיו המוקדמים עם אמו. על-פי תיאוריו, אמו לא אפשרה לו אינדיבידואציה ודיכאה כל גילוי של עצמאות מצידו. היא עודדה רגרסיה של הארי להתנהגות סימביוטית איתה, כלומר למערכת יחסים של מיזוג בינו ובינה, מכיוון שראתה בו חלק בלתי נפרד מישותה, וכל אימת שהוא פיתח סימנים של עצמאות, חדלה להיות נגישה בעבורו. במצבים כאלה היה הארי נתקף דיכאון נטישה וזעם אין אונים. הארי פיתח תלות חזקה ביותר בי, אך עדיין התקשה ביצירת אמון מלא שהיה מאפשר לו להשתחרר מהזעם ולפתח אינדיבידואציה מלאה.

מבחינה התפתחותית, מטפלים בעלי אוריינטציה של יחסי אובייקט היו אומרים שהארי מתייחס לאובייקט, כלומר לאדם האחר, כמספק צורך. כלומר, הוא עדיין רואה את האובייקט כאובייקט חלקי, משל לשָד המזין או המתסכל של תקופת הינקות. יחסו לאובייקט הוא יחס של אינקורפורציה (בליעה), השלכה או הזדהות השלכתית, כלומר הוא שואף לבלוע אל תוכו את האובייקט, להשליך אותו מתוכו, או להרגיש שהאובייקט הוא חלק ממנו. ואמנם לעיתים קרובות הרגשתי מרוקן וסחוט אחרי פגישה כזאת. מדי פעם, כאשר בחנתי את עצמי בעת הטיפול, נוכחתי ששרירי גופי מתוחים ושלא קל לי לעמוד במבחנים שהארי הציב לי ולשאת את ההזדהות ההשלכתית המסיבית שלו עמי. כאשר נכנס פעם לטיפול ושאלתי אותו להרגשתו, הוא שתק כדרכו בתחילת פגישה שתיקה ארוכה ואמר לבסוף: “מפריע לי שהבחורה שלפני יצאה עם חיוך רחב על הפנים. אני מרגיש כאילו אני משתמש במזרן חבוט, כאילו אני נכנס לזונה לאחר מישהו שגמר מרוצה”. כאשר ביקשתי שיפרש את דבריו, נבהל הארי מעוצמת דבריו ולאחר שהרהר מעט ביקש למתן אותם ואמר: “בעצם, לכל נותן שירותים, גם עורך דין או רופא, אפשר להתייחס כמו אל זונה שמשתמשים בשירותיה”. “ייתכן”, עניתי, “אבל ההבדל הוא שכאן אינך מרגיש כמו בחברת זונה, אלא אולי כמו בחברת אישה אהובה שזנתה, בגדה בך עם אחר”. ידעתי שמבחינה טיפולית עלי להכיל את הזעם הקשה של הארי אם ברצוני לסייע לו לשקם את הנרציזם הפגוע של ילדותו, אך ידעתי גם שזה נעשה במחיר אישי כבד. היכן עובר הגבול ביני כאדם ובין תפקידי כמטפל, שאלתי את עצמי לא פעם בנסיבות טיפוליות דומות. הצורך הטיפולי לשקף, לעבד ולפרש מתנגש עם נטיותינו להגיב באופן ספונטני ומתוך עצמנו על פרובוקציות שמפעילים עלינו המטופלים.

בעקבות אירוע זה, כאשר נוכח הארי שביכולתי להכיל את זעמו בלי להתגונן או להתפרץ עליו, הוא נפתח מאוד וגילה לאוזני בראשונה שהנשים מגעילות אותו, היות שעם אמו תמיד הרגיש פיתוי מיני סמוי. הרגשתי את הדמעות מחלחלות בגרונו כאשר אמר זאת. הארי לא היה מאלה המשתפכים בקלות וידעתי שווידוי זה מסמל התקדמות ניכרת בטיפול.

נראה אפוא שהטיפול הוא סיטואציה ייחודית שאינה שכיחה ביחסים בין-אישיים ומתקיימת בה מערכת יחסים מורכבת ביותר בין המטפל ובין המטופל. מבקרים פשטנים של הפסיכואנליזה מציינים שבמערכת יחסים זאת מתייחס המטופל למטפל כמו להורה, ומכאן כוחו הרב של היחס הטיפולי. הם מוסיפים, ובמידה רבה של צדק על-פי תפישתם, שבחיים המודרניים שחזור מערכת יחסים שמקורה בתחילת החיים, שמטרתה לפתור את בעיות השעה, הוא מוֹתר מיותר . מטפלים אחרים מדגישים את עניין ההתאהבות בטיפול. יש קסם רב בהנחה שהמטפל מביא מזור למכאובו של המטופל באהבה ועל-ידי האהבה.

הרבה פחות קוסם לי הרעיון, שאת מנת האהבה המניעה את הטיפול נותן המטפל תמורת טבין ותקילין. אם יש צורך בתשלום לשם מנת אהבה מרפאת, אם זוהי אהבה הנקנית בכסף, צודק הארי שדימה את המטפל לזונה המוכרת את “אהבתה”. אהבה שנמכרת בכסף אינה אהבה, אלא שירות מסוג זה או אחר.

מבחינה רגשית, הקשר הטיפולי הוא של אמפתיה, אחריות ומעורבות. לעיתים קרובות מתפתחת במהלך הקשר הטיפולי חיבה הדדית בין המטפל למטופל. ואולם אם המטופל מתאהב במטפל, הקשר הטיפולי מופרע. אלרן, למשל, אהבה לבוא לטיפול, אבל התאכזבה מכך שההרגשה הטובה עזבה אותה כאשר עזבה את הקליניקה. ההתאהבות בי סיבכה אותה מאוד, שכן היא חששה שאדחה אותה, מצד אחד (כגבר), אך הרגישה גם שאני מקבל אותה ומעריך אותה (כאדם). בקליניקה היא הרגישה בטוחה ובו זמנית מאוימת; לעיתים היא אף הייתה משותקת מפחד בחדר הטיפול.

הקונפליקט שהייתה מצויה בו בא לידי ביטוי בשני חלומות שחלמה באחד הלילות: “בחלום הראשון הייתי בחיק הטבע ועישנתי סמים. הרגשתי שאני נפטרת מרגשות החרדה והלוּזֶרִיוּת שהטרידו אותי. אתה יושב מרוחק ומשגיח עלי שאקטין את המינון עד שאגמל, ולבסוף נגמלתי באופן חלקי. הרגשתי עייפה ולוזרית. בחלום השני הבכת אותי בדמות שגילמת. היית נחמד והיה נראה לי שאתה משדר התקרבות. הייתי משותקת מפחד. התרחקתי ממך מהר, מכיוון שהיית מוצלח מדי בשבילי”.

חלומות אלה מבטאים הן את הקונפליקט של ההתקרבות/ ההתרחקות לגבי המטפל והן את החרדה, התסכול והעייפות שהם תוצאותיו של קונפליקט זה. פירוש ההעברה, כלומר הקשר הטיפולי שנוצר, לא השיג את התוצאות המיוחלות ועזר רק במעט לקדם את הטיפול.

מסיבות דומות, גם אצל דנה הטיפול לא התקדם. היא נהגה להתנגד מאוד לטיפול וביטאה זאת בכך שהרבתה לסתור את דברי ולומר לי שאיני מבין אותה, שהיא אינה יכולה להיות גלויה איתי ושהיא אינה נותנת בי אמון. היא פנתה לטיפול עקב חרדות מפני מוות בעקבות התקף לב שעלול לתקוף אותה בכל רגע. במשך כל ילדותה שטפה אִמה את מוחה: “אל תדברי בזמן האוכל כי את עלולה לחטוף התקף לב”, “אל תיסעי לטיול כי לעולם לא תשובי ממנו”, “תעשי טפו טפו כדי שלא תמותי”. בגיל שבע-עשרה היא נתקפה בחרדה קשה והוריה הפנו אותה לטיפול. ואולם, אף שהם אלה שהפנו אותה, הם גם כינו אותה “משוגעת” על כך שהיא מטופלת אצל פסיכולוג.

באחת הפגישות היא ישבה מולי מתוחה ונושמת בכבדות. היא הרגישה מתח אדיר בגוף ואמרה שליבה עומד להפסיק לפעום בכל רגע ושהיא פוחדת לחשוב על הלב, שמא חששותיה יתאמתו. היא עיוותה את פניה בייאוש וחזרה ואמרה שממילא דבר לא ישתנה. היא ענתה בקוצר רוח ובתוקפנות על שאלותי וטענה שאיני מבין אותה ולא אבין אותה לעולם. היא הוסיפה ואמרה שהיא שונאת את עצמה על שנאלצה לבוא לטיפול ושהיא שואפת שיחליפו את הפנימיות שלה בפנימיות של מישהי אחרת. בדומה לכל הפגישות האחרות, גם הפעם היא התפתלה בכיסאה, התנשפה בכבדות ואמרה שהפגישה הייתה קשה לה כמו שבוע של עבודה מפרכת. ברגע של גילוי לב היא התוודתה בפני ואמרה: “אני פוחדת שאתה מלגלג עלי בסתר ליבך. הרי אתה מוצלח כל-כך, ואני חסרת ערך. אתה בוודאי חושב שאני מטורפת ומשתעשע בתחושת העליונות שלך”. דנה הייתה נערה אינטליגנטית ורגישה, אך שטופה בדעות קדומות על עצמה,
בתחושות חזקות של חוסר ערך עצמי ובפחד שמלגלגים עליה מאחורי גבה.

פונים רבים ישאלו לעיתים קרובות את עצמם, ולעיתים גם את המטפל: “אז איך הטיפול עובד? אז מה אם דיברתי על עצמי? איך מה שדיברתי ישנה את חיי?”. לא תמיד יש למטפל תשובה מוכנה על שאלה מעין זאת. המטפל המנוסה יבחין כי בשאלה זו מובע לעיתים קרובות חוסר אמון בו. במצבים כאלה אני מסביר בדרך כלל למטופל, שהמילים אינן אלא המדיום, ולא מהות הטיפול. מהות הטיפול היא המשמעות החדשה שהמטופל יוצר לעולמו הפנימי. למה הדבר דומה? נאמר שחייזר המבקר בכדור הארץ צופה בצייר היושב על צוק ומצייר את הנוף; הוא מצייר את יצירתו הגאונית שמאז ומעולם שאף לצייר. החייזר הסקרן שרואה את הצייר ממרחק תמֵה מה אותו אדם עושה ושולח שליח שיתבונן בו מקרוב וידווח לו על מעשיו של אותו תימהוני. השליח עומד ומתבונן בצייר שעה ארוכה וחוזר ובפיו המסר: “התימהוני הזה לוקח צבעים שונים מקופסאות פח קטנות ומורח אותם על בד”. האם זוהי באמת פעולתו של הצייר? כן ולא. הצופה מבחוץ אמנם תיאר נכון את הפעולה המוחשית, אך לא זו בלבד שלא קלט את מהות הפעולה, אלא גם טעה בפירוש משמעותה. הוא לא קלט שהאוֹמן הביא לעולם יצירה חדשה שמעולם לא הייתה כמוה ולעולם לא תהיה. היצירה החדשה של האוֹמן אינה הציור שניתן לשכפול, לחיקוי ולהעתקה, אלא המשמעות החדשה שהוא יצק בפעולתו, משמעות שהעניקה לו חוויה של אושר והתרוממות רוח שאפשר להעבירה למתבוננים האחרים.

במקום אחר (לוי, 1993 וכן בנספח לספר זה) מתואר השינוי בדגם המשמעות המפעיל של העצמי, שהמטפל יוצר אצל המטופל, כמנוע העיקרי לתהליך השינוי בטיפול. המאפיין הבולט ביותר של העצמי אינו עקרון העונג, כפי שטוענים רבים מהתאורטיקנים ממשיכי דרכו של פרויד, וגם לא עקרון חיפוש האובייקט בלבד, ברוח התאוריות של יחסי האובייקט. עקרון העונג ועקרון האובייקט הם עקרונות מרכזיים בהתנהגות האדם, אך הם עקרונות שמקורם אינסטינקטואלי (בולבי, 1969), ומקבילות להם נמצאו במחקרים אתולוגיים רבים שנערכו על פרימטים ואף אצל בעלי חיים ירודים יותר. המאפיין הבולט ביותר של העצמי והכוח המניע אותו ואת התפתחותו הם עקרון המשמעות, שפירושו הצורך ליצור משמעות שמפעילה את העצמי.

גם עקרון המשמעות נובע מצורך הישרדותי של העצמי. יצירת משמעות היא צורך יסודי לחיים בתרבות, וללא הפנמה תרבותית לא ייתכן העצמי. הצורך להישרדות פיסית, בתחילת החיים, ולהישרדות חברתית, במהלכם, גורם לעצמי ליצור דגמי משמעות על בסיס התנסויותיו.

שטרן (אצל Sroufe, 1996) הציע חלוקה של התנסויות העצמי לשלוש קטגוריות: התנסויות נחוות, התנסויות נזכרות והתנסויות מיוצגות. על-פי התפישה המוצגת בספר זה, התנסויות העצמי הנחוות נעשות דרך מערכת החושים, דרך המערכת הרגשית ודרך המערכת התנועתית, ובתחילת החיים הן מורכבות מדימויים חושיים מתחלפים ומתחושות פנימיות, רגשיות או תנועתיות, הנעלמות עם השתנות הנסיבות.

שחזור ההיזכרות של ההתנסויות הנחוות מהווה את התשתית לתפקודים הלא-מודעים של העצמי. רוב ההיזכרויות מסוג זה הן היזכרויות לא מושגיות של עקבות זיכרון מנטליים עמומים, של תהליכי חשיבה כאוטיים וראשוניים של דימויים, של תמונות ושל פנטסיות וייצוגים אחרים שלמים או חלקיים של ההתנסות החושית-רגשית-תנועתית.

דגמי המשמעות שהעצמי יוצר מתחילים להתגבש עם היווצרות הפנטסיות הראשונות על אובייקטים ובעקבותיהן – התחלה של יצירת מודלים קוגניטיביים מושגיים. מודלים אלה תורמים לבנייה הדרגתית של תמונת מציאות בעלת משמעות הניתנת להבנה, והם משתכללים והולכים עם התפתחות זמן ומרחב אחידים, קביעות אובייקט ותפישה סיבתית של המציאות.

בולבי (1988) מצא שהתינוק מחליף את המערכת האינסטינקטואלית במה שהוא כינה בשם “מערכת שליטה של התקשרות” (Attachment Control System). כבר במצב הראשוני של ההתקשרות התינוק לומד להפעיל מודלים פנימיים של עבודה, כלומר לתכנן את התנהגותו כדי להימנע ממצבים מתסכלים וכדי להשיג גמול. כשילמד שבכיו גורם לאמו לבוא ולספק את צרכיו ושחיוכו גורם לה לחבק אותו באהבה, הוא יתחיל להשתמש באמצעים אלה על-פי צרכיו. הוא יזנח את נקודת המוצא האינסטינקטואלית וילמד להפעיל את העולם שמסביבו ולהסתגל אליו. התינוק יוצר מערכות קיברנטיות של למידה, ואלה מתחזקות על-ידי משוב הדדי של תגמולים בינו ובין האם – התינוק מתוגמל על-ידי ההזנה, ה‑Holding וה-Rocking המתחזקים על-ידי התנהגויות מסוימות שלו, ואילו האם מתוגמלת על-ידי החיוך של תינוקה, תלותו המוחלטת בה ותחושת האימהוּת הבאה על סיפוקה.

על-פי המונחים שטבע פיאז’ה, התינוק לומד לעשות אסימילציה, הטמעה, של העולם החיצון לסכֵמות פעולה מופנמות שהוא יוצר, ואקומודציה (הסתגלות), של אותן סכמות פעולה לנתונים החדשים שהוא קיבל מהעולם החיצון. בתחילה התינוק יוצר מודלים פרימיטיביים מפורקים, מפוצלים וחסרי עקביות פנימית, כלומר מודלים תלויי נסיבות. עולמו מורכב מדימויים חזותיים ומצללים המשתנים כל הזמן לפי הגירוי החיצוני וללא תפישה של קביעות העצמים שסביבו. הקטגוריות הקוגניטיביות, המארגנות את הבנת עולמנו ומקנות לו משמעות, עדיין אינן קיימות אצלו. קטגוריית הזמן, למשל, מתחלקת אצלו לזמן המתנה, זמן עינוגים (סיפוק דחפי הרעב של התינוק מסב לו עונג רב לאין שיעור מזה שאנו המבוגרים חווים בזמן האכילה) וזמן תסכול (כשדחפי הרעב אינם מסופקים, התינוק מרגיש חסר אונים והוא נקרע מחרדה ומזעם). תפישת הזמן כעקבי וכבעל המשכיות, מעבר לתפישות הזמן החלקיות הקשורות לסיפוק צרכיו הביופסיכולוגיים, טרם התגבשה אצלו. גם תפישת המרחב מורכבת אצל התינוק מתפישות חלקיות ולא מתואמות, ולכן הוא תופס מרחב מישושי, חזותי, יניקתי, וכדומה. מתוך התיאומים שבין תפישות חלקיות אלה נוצרת בהדרגה תפישת החלל היציב. מכאן שדגמי המשמעות מבוססים על ההתנסויות הפסיכולוגיות של ראשית החיים, אך אינם נובעים ישירות מהן. המתווך בין ההתנסויות הראשוניות ובין מודלים אלה הוא הלא-מודע, שבתקופה הביופסיכולוגית, כלומר בתקופה הראשונה של חייו, מורכב ברובו מהתנסויות לא מודעות ומקצתו – מחשיבה לא מודעת. הלא-מודע של תקופה זו מאופיין בתהליכי חשיבה ראשוניים, שהם בעלי אופי תמונתי, דימויי, של פנטסיות לא מודעות.

מלני קליין, הפסיכואנליטיקאית הידועה של התפתחות הילד, וממשיכי דרכה פיתחו במידה ניכרת את המושג הפרוידיאני “הפנטסיה הלא-מודעת” והסבירו אותו כביטוי מנטלי של הדחפים הביולוגיים המוּלדים. עוד לפני שמתפתחים אצל התינוק מודלים קוגניטיביים המשפרים את יכולתו לסיפוק צרכיו הביולוגיים, הוא מפתח פנטסיות לא-מודעות, ואלה מתבטאות בהלוצינציות, כלומר תעתועי חושים (הקרובות יותר להתנסות הישירה), או בדלוזיות, כלומר אמונות שווא (הקרובות יותר למודלים הקוגניטיביים). גם התהליכים הראשוניים השולטים בפנטסיות אלו הם אמצעִי מתווך בין ההתנסות הישירה, שהיא קיומית ונעדרת היגיון (שכן ההיגיון הוא תוצאת המנגנונים המנטליים שלנו, ולא תוצאת המציאות), ובין המבנה ההגיוני של התהליכים המשניים, הבונים את אותם מודלים קוגניטיביים מודעים.

כיצד אפשר להבין תפישה זו במצבים הטיפוליים השונים? אם, למשל, הריגוש המופיע במצב מסוים (למשל חרדה) מביא למחשבות מסוימות סטראוטיפיות או כפייתיות, ריגוש זה יישנה בכל פעם שיהיו מצבים דומים. נטייתו ה”טבעית” של המטפל תהיה לשכנע את המטופל לנטוש רגשות ומחשבות אלה מכיוון שהמציאות אינה מצדיקה אותם. את זה המטופל יודע, כמובן, אך לעיתים קרובות הוא בא כדי לקבל פתרון מגי למצוקתו, ולא כדי לשמוע את המובן מאליו. ככל שהמטפל יהיה כריזמטי יותר, כך תהיה השפעתו המגית על המטופל דומיננטית יותר. על-פי הגישה הנוכחית, המטופל סובל ממצבים רגשיים או התנסותיים מסוימים, אך עקב ההיתוך שבין מצבים אלה ובין חשיבתו נוצרות תפישות מוטעות המחזקות עשרת מונים את הרגשתו הגרועה. למעשה, המטופל יכול לבוא ולומר שמטרתו היא להשתחרר מהאמונה שהוא סובל מאלצהיימר, מסרטן או מצרות אחרות. זאת הייתה טענתה של הילה, שהוסיפה שבעקבות אמונה זו היא סובלת מייאוש שחור ומתחושת חוסר אונים. כאשר ניתבתי את השיחה הטיפולית, מצאתי, כצפוי, שהיא אינה מאמינה באמת ובתמים שהיא חולה באלצהיימר. לו באמת הייתה מאמינה בכך, הייתה ממשיכה לכתת את רגליה בין הרופאים המומחים לדבר ולא הייתה יושבת לפני כשצל של חיוך “ממזרי” בזווית פיה, כאילו היא רוצה לומר: ‘אתה רואה, אמרתי לך, אני כבר שנתיים בטיפול ועדיין סובלת מאותן מחשבות מציקות’. כאשר שאלתי אותה אם היא באמת שואפת להשתחרר מאותן מחשבות, היא הייתה מסתכלת בי בחוסר אמון כאומרת: ‘איזו מין שאלה זו?!’. למעשה, הילה לא חפצה להשתחרר באמת מאותן מחשבות, שכן לא עשתה דבר לשם כך; היא רצתה להשתחרר מהחרדה. מחשבות אלה, שמקורן בתקופת ילדות מוקדמת, הן חלק אינטימי של העצמי שלה והַפרידה מהן עוררה בה חרדת נטישה.

בשלבים מתקדמים של הטיפול די לעיתים באינטרפרטציה מרכזית אחת כדי להביא לשינוי מהותי ביותר. אמו של אוהד מתה מסרטן כשהיה בן שמונה. כל חייו הוא התייחס לאירוע זה כאל האירוע שהרס את חייו. חייו המשותפים עם אמו הצטיירו בעיניו כתקופה של גן עדן שאבד לו לנצח, ומאז הייתה שאיפתו הגדולה למצוא את גן העדן שאבד לו. “מאז שאמא מתה אני נלחם ללא הרף להוציא טיפות של אושר מחיי”, אמר לי. “אני מרגיש כמו סיזיפוס שמעפיל לעלות אל ההר, אבל אינו יכול להגיע לפסגה שלו”. כאשר המשכנו בשיחתנו התברר בהדרגה שחייו המשותפים עם אמו לא היו סוגים בשושנים. אמו הייתה אישה מרירה ומלאת כעס ותסכול על חייה, ורגעים משותפים של אושר עם אמו היו באמת טיפות גנובות ונדירות. את מודל המשמעות שיצר אוהד אפשר להגדיר כמודל מיתי לא-מודע של סיזיפוס המנסה להשיג את הבלתי ניתן להשגה (טיפות של אושר) מתוך התעלמות מכך שאין גן עדן על ההר. התחושה המרכזית שאוהד חש היא חוסר ערך עצמי מוחלט שנלוותה לו חרדת נטישה, והוא היה מצוי בעיצומו של תהליך קוגניטיבי של ראש שחושב ללא הרף ובאופן כפייתי וסטראוטיפי איך למצות את המרב מחייו, עד כדי כך שאיבד את היכולת למצות הנאה כלשהי בחייו.

כשהיה במצב היפנוטי דמיין אוהד ראש שגדל ללא פרופורציה על גוף קטן וחלש, והראש עייף ממחשבות. אוהד, שהיה מהנדס מחשבים מצליח, היה חרד מכך שהוא חלש בלוגיקה ובחשיבה מופשטת. “מה מסמל בעבורך הכישלון להבין בתחומים אלה?” שאלתי. “אני דחוי, מצורע של החברה, מוקצה מחמת מיאוס, כולם נגדי”, הייתה תשובתו. “דמיין מצב שבו אתה יושב מול כרטיס במחשב-העל שלפניך”, אמרתי. “אני עושה זאת, והחשיבה שלי מתערערת”, אמר. “הזמן, הסדר, ההיגיון – כולם מתערבלים לנגד עיני”. “הגדל את הכרטיס ככל האפשר”, אמרתי לו. “עכשיו אני רואה בכרטיס פרטי פרטים”, אמר. “אני רואה בו פנים אנושיות אוהדות, למשל את הפנים של יאיר, עמית שלי, ששפך את ליבו לפנַי לפנֵי כמה ימים. החרדות נעלמו, ואני יכול לשנות את הכרטיס לגודלו הרגיל ולהחזירו למחשב. עכשיו אני מבין שהצורך שלי להבין בלוגיקה ובחשיבה מופשטת הוא צורך להיות נערץ ומוערך, ובבסיסו של הצורך הזה מצוי הצורך להיות נאהב. כל חיי חסרה לי אהבה”.

החרדה מכישלון, שלכאורה ליוותה את אוהד כל חייו, הייתה למעשה חרדה מדחייה חברתית וברמה עמוקה יותר – חרדת אובדן. במצב היפנוטי לבשה חרדה זו צורת פנטסיה מפחידה: “אני רואה עץ נסחף במימי הנהר ועומד להיעלם לגמרי. אני נאחז בציפורני בעץ ולא נותן לו להיסחף, אבל הוא עומד להיסחף במורד הנהר ולהתרסק במפל. הזרם גואה וסוחף באכזריות את העץ והידיים שלי מאבדות בהדרגה את אחיזתן בו. לבסוף הזרם האדיר סוחף בעוצמה את העץ, והוא נעלם במורד הנהר. איך אתמודד עם אובדן יקר כל-כך, עם האובדן של אמי שמתה ממחלה ממארת, ואני לא הצלחתי לשמור אותה בין החיים?” שאל בייאוש. “האם אתה יכול לנטוע עץ חדש? מה עם המשפחה שלך שאתה אוהב ושבעזרתה בנית מחדש את חייך?” שאלתי. “אני מרגיש טוב יותר שקיים עץ חדש, אבל אני לא משלים עם האובדן. אני נאחז בכל מה שמסמל אותו ומרגיש שאני בוגד בזכרו אם אני שוכח אותו לרגע”, השיב אוהד.

דגם המשמעות שאוהד יצר גרם לו בחייו היומיומיים קשיי ריכוז ושכחה שהיו תוצאת עיסוקו הכפייתי הבלתי פוסק בתחושות של החמצה וחוסר אונים. “כמה שהייתי רוצה לחזור עכשיו לילדות שלי ולשנות אותה. להשכין שלום בין ההורים שלי, לעשות נחת לאמא ולהפוך את הבית למקור של חום ואהבה”, אמר לי פעם ברגע של תובנה. גם כאן האינטרפרטציה המכריעה שהביאה לשינוי של ממש לא הייתה למעשה אינטרפרטציה במשמעותה המקובלת. זה היה שינוי מודל המשמעות המפעיל של העצמי, שנוצר כאשר אמרתי לו משהו ברוח זו: “אם הגאולה יכולה לבוא משינוי שתחולל בעבר שלך, עליך לזכור שבעבורך העבר אינו אלא ההתנסויות שעברת והפירוש המודע והלא-מודע שאתה נותן להן ושמעצב את התנהגותך. מדבריך אני מסיק שהעובדות של העבר המצויות במודל המשמעות שלך והמכוונות את ההתנהגות שלך אינן העובדות האמיתיות. אתה יכול לחזור אל העבר שלך דרך העתיד. מנת האושר שאתה רווה מיחסיך עם אשתך ומההורות שלך תתקן את תחושות הילדות המקופחת שלך ואת המערכת ההורית הפגועה שחווית”. דברים אלה, שנאמרו ברגע מתאים של הטיפול, חוללו מפנה ניכר בתפישת חייו של אוהד, בתחושותיו ובהתנהגותו.

אם כן, שינוי דגם המשמעות שמפעיל את העצמי במהלך הטיפול הוא שאחראי לשינוי בפסיכותרפיה. חדירת המטפל, מדעתו ושלא מדעתו, לרבדים העמוקים, האינטימיים ביותר, הרגשיים והלא-מודעים של דגם משמעות זה היא שאחראית לסוד המופלא של הפסיכותרפיה. בפרק הבא נראה כיצד במהלך התפתחות העצמי נוצר דגם המשמעות שמפעיל אותו.