אימון אישי ופסיכולוגיה- האם אפשרי מיפגש ביניהם ?

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin

 

thinking dialogues

 

האימון הוא המקצוע השני בעולם בקצב התפתחותו לאחר מקצועות טכנולוגיות המידע, כך מפרסם ב 17.2.10 ד”ר ריי ויליאמס ב”פסיכולוגיה היום”. הקלקה מקרית בגוגל של המונח Life Coaching מעלה תוצאה של 41900000 פגיעות. בדיקה שבצעתי לפני מספר חודשים העלתה 17330000 פגיעות על אותו המושג. אין ספק שהתחום בהתרחבות מדהימה.
עם זאת תחום האימון, למרות שהוא מושך בין היתר הון אנושי מהמדרגה הראשונה זוכה ליחס מעורב בציבור הרחב ויחס עוין באקדמיה. רבים מאתנו עברו או אפילו למדו אימון ולרובנו מכרים שעברו אימון. לרבים מאתנו דעות ותחושות מעורבות ביחס לתחום האימון האישי. הדעות יכולות להיות החל מהתלהבות קיצונית עם אמירות מסוג:
“3 חודשים של אימון יצרו אצלי פריצת דרך ושינוי בחיי שלא הגעתי אליהן ב5 השנים שאני הולכת לטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוג אומנם בנה עוד חדר בקליניקה שלו על חשבוני אך אצלי העניינים דשדשו במקום מספר שנים”
ועד הסתייגות קשה עם אמירות מסוג:
” זהו תחום שבו השרלטנות חוגגת. חברה שלי הלכה למאמן שהסתבר שהיה בחור די מופרע שלא סיים תיכון אך בעל כריזמה ויכולת שיכנוע של איש מכירות שאי אפשר לעמוד בפניו. בעקבות ה”טיפול” שהיא קיבלה ממנו היא נכנסה לדיכאון ועד היום היא עדיין לא יצאה ממנו”.
באקדמיה היחס המעורב נובע מסיבות מורכבות יותר. אנשי אקדמיה אינם יודעים כיצד להתייחס לתחום חדש זה והמחקר בו אינו מפותח. בסקירה שביצע ד”ר אנתוני גרנט מאוניברסיטת סידני הוא מצא שבין השנים 1937-1999 רק 93 מאמרים הקשורים לקואצ’ינג הופיעו בדטה בייס של Psychinfo, ששם מצוטטים ע”י APA כל המאמרים במדעי ההתנהגות. משנת 2000- 2008 צוטטו 400 מאמרים. עם זאת מחקרים אמפיריים בתחום האימון הופיעו עד שנת 2008 רק 42. מספר מדהים בדלותו ביחס לשפע של מחקרים במדעי ההתנהגות.
מה סוד הקסם והרתיעה מתחום מרתק זה ?
אימון אישי הוא מקצוע ש”תפור” למאה ה21 ונובע מרוח הזמן. האימון היא פעולה ממוקדת-תוצאות ותכליתית שמטרתה לקדם את ההגשמה העצמית ומימוש הפוטנציאל האישי של המתאמן. בכך האימון עונה על צרכי התקופה של מיקסום הפוטנציאל האינדיבידואלי בצורה תכליתית ומהירה. הרתיעה נובעת לעיתים קרובות מחוסר הכשרה מתאימה ומספקת של מאמנים וגם מחוסר הגבולות של עיסוק זה כיון שאין הוא דיסציפלינה מדעית מוגדרת כפי שנתאר בהמשך.

בפתח דיוננו נבחן תחילה מספר מיתוסים נפוצים בתחום האימון:
1. 1. “טיפול פסיכולוגי נמשך שנים בעוד אימון אישי הוא קצר בסביבות 3 חודשים”.
2. טעות – הטיפול הפסיכולוגי הנפוץ בארץ הוא אומנם טיפול שנקרא פסיכודינמי ויכול להמשך מספר שנים אך קיימים מודלים רבים של טיפול. האימון האישי מבוסס על תפיסת הטיפול הממוקד וקצר המועד של 12-15 פגישות שפותחה בשלהי שנות ה 60 של המאה הקודמת ע”י קבוצה של מטפלים/תיאורטיקנים שהבולטים שביניהם היו סיפנאוס, מאלאן, וולברג דוונלו ובעיקר ג’ימס מאן. מייסדי תחום האימון האישי והעיסקי אימצו את המודל של טיפול קצר מועד באימון.
3. 2. מאמנים עוסקים בכאן ועכשיו ופסיכולוגים מחטטים בעבר”.
4. טעות – גם הפסיכולוג מתעניין בהווה והעיסוק בעבר הוא רק אחת הדרכים ליצור שינוי בהווה ע”י בירור דפוסי התנהגות אוטומטיים ובלתי רצויים שנוצרו בעבר. בנוסף התפיסות של טיפול “כאן ועכשיו” התפתחו בתירפית הגשטאלט ששלטה בשנות ה60 ואומצה ע”י גישת הNLP (Neurolinguistic Programing ) וממנה עברה לאימון אישי.
3. 3. “הפתרונות מצויים אצל המתאמן או במילים “אימוניות” “האג’נדה היא אצל המתאמן”.

זה זה נכון אך גם פסיכותרפיה איכותית ומודרנית עברה מאה שנות גילגולים מאז פרויד שראה את חשיפת האמת בידי המטפל כמטרה מרכזית בטיפול. גם כאן חלה מהפיכה בשנות ה60 בתפיסת המטופל. עקרונות הפסיכולוגיה ההומניסטית שתומצתו ע”י ג’יימס בוגנטל מהחשובים בתיאורטיקנים ההומניסטים-אקסיסטנציאליסטים מהווים אבן יסוד של כל אימון אישי איכותי ואלה הם:

• לא ניתן לצמצם אנשים ל”מרכיבים”
• אנשים הם ייחודיים מעצם טבעם.
• לאדם יש בחירה חופשית ואחריות לחייו ולמעשיו.
• האדם פועל באופן מודע ומחפש בחייו משמעות, ערכים ויצירתיות.

בוגנטל, שמעט מאד מאמנים, אם בכלל, שמעו את שמו, מתאר תפיסה הוליסטית שבמרכזה אדם אחראי לחייו ולהחלטותיו ושהפתרונות למצבו נובעים מתוך עצמו ולא מידע חיצוני. גישתו מהווה את אבן הפינה לתפיסה האימונית.
יתרה מזה, גם הרעיון המרכזי של אימון אישי שהוא מימוש החזון האישי מקורו ברעיון ההגשמה העצמית שהיה מרכזי בפסיכולוגיה ההומניסטית בשנות ה60 ומצוי בראש פירמידת הצרכים של מסלו.
לא רק הנחות היסוד, גם הרוב הגדול של הטכניקות האימוניות מבוסס על טכניקות שונות של פסיכותרפיה ובעיקר על טכניקות של טיפול משפחתי.
מה שעולה מהדברים האלה אינו הפחתה בערך של אימון אישי או טענת פלגיאט, כלומר טענת שימוש ברעיונות הפסיכולוגיה לסוגיה בלי לציין את מקורם.
טענת הפלגיאט אינה תקפה כיון שחלק ממייסדי התחומים של אימון אישי היו אנשים חכמים ויצירתיים והם פיתחו ועיבדו רעיונות מתחום הפסיכותרפיה ויישמו אותם באימון אישי (לדוגמא: טכניקה מוכרת של החצנת הבעיה בטיפול משפחתי שפותחה ע”י וייט ואפסטון הם פיתחו לטכניקה באימון שנקראת טכניקת הגרמלינים, השדונים). אנחנו חיים בעידן של התפוצצות הידע. אלפי ספרי פסיכולוגיה ופסיכותרפיה שנכתבו ע”י טובי המטפלים והתיאורטיקנים זמינים לקהל הרחב בדפוס ובאינטרנט ואנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה יכולים להפיק מהם את אשר הם מחפשים (למרות שהעדר הנסיון הקליני מביא לעיתים קרובות למסקנות שגויות).
בנוסף לכך גם זרמים מסוימים בפסיכולוגיה (כמו פסיכולוגיה טרנספרסונלית למשל) וגם גישות של אימון אישי הושפעו ממקורות משותפים של תפיסות של העידן החדש.
אז מה הנקודה המרכזית שברצוננו לומר כאן: החסרון העיקרי של אימון אישי הוא שהוא אינו דיסציפלינה מדעית ושהוא אינו מושתת ראיות, לכן הכל אפשרי בו. מצד אחד יש הרבה פיתוי בכך שאיננו מוגבלים במסגרת של כללים אקדמיים נוקשים והשמיים הם הגבול. מצד שני אם הכל אפשרי אז גם אפשר לפתח אימון יוגי-רוחני, אימון למצוינות בסקס, אימון בבישול מודרני, או אימון להתמודד עם פוביות (נסו בגוגל ותמצאו את כל אלה).

בעצם מדוע לא נאמן כל אדם לממש את משאלת לבו תהיה אשר תהיה ?

גישה מסוג זה פוגעת קשה במקצועיות של תחום האימון האישי. מאמן אישי אין לו כישורים להיות מטפל מיני או מטפל בפוביות ולימוד בישול מודרני אינו אימון אישי.
חוסר הגבולות וחוסר המחויבות לכללים הנהוגים במדעי החברה (למשל של ציטוט מקורות, של מחקר אובייקטיבי, ושל שימוש בטכניקות מושתתות ראיות) הוא שגרם בין היתר לעלייה המטאורית של האימון האישי אך עלול גם לגרום לקריסה פתאומית של התחום וכבר הזכרנו את הסימנים הראשונים בירידת הערך והספקנות ביחס אליו.
בכדי לשבר את אוזנינו נתייחס לאבחנה מקובלת בפילוסופיה של המדע בין מדע תיקני, פרוטו-מדע, ופסבדו-מדע. ממדע תיקני אנו מצפים שיהיה עיקבי, ניתן לתצפית ולמחקר אובייקטיביים, בעל כושר ניבוי והכללה ופתוח לשינויים ולבקורת עצמית. פרוטו-מדע הוא בד”כ מצב של מדע בהתהוות. פרוטו-מדע מציע הסבר סביר לגוף הידע שבו הוא עוסק, הוא פתוח לביקורת עצמית ואינו מנוגד לתפיסה המדעית הדומיננטית אך אינו ניתן לתצפית ולמחקר אובייקטיביים לניבוי ולהכללה מספקים ומתודולוגיות המחקר שלו לא קיבלו תקפות ומהימנות מספקים.
פסבדו-מדע, הוא אוסף של רעיונות, אמונות, פרקטיקות ומתודולוגיות שמוצגים כמדע. פסבדו-מדע חסר מתודולוגיה מחקרית אמינה או אינו ניתן לבדיקה ניסויית. הוא חסר גבולות ביחס לדיסציפלינות קרובות, והוא אינו עונה לתביעות מתודולוגיות מדעיות כמו ציטוט מקורות, שיחזור ניסויים, פירסום בכתבי עת מדעיים וביקורת עמיתים. תומכי פסבדו-מדע משתמשים לעיתים קרובות בכלי שיכנוע כמו חצאי אמיתות, ז’רגון טכני חסר בסיס, או אמצעים דמגוגיים כדי לשכנע בנכונות גישתם.
בצורה מטפורית הייתי מכליל את המדע כמצב שבו הידע המצוי בידינו על העולם הוא הנכון והמדויק ביותר מבחינה מתודולוגית בזמן נתון, פרוטו-מדע הוא תחום השואף להיות מדעי, ופסבדו-מדע הוא תחום המתחפש למדע.
כיון שמקצוע האימון הוא מקצוע שנבנה על גוף ידע אקלקטי וחסר עקביות הוא נראה כתחום שבו מעורבים כל המאפיינים שציינתי לעיל.
מאמנים רבים שואפים להפוך את תחום העיסוק שלהם לדיספלינה אקדמית אך גם הטובים שבהם עדיין מתקשים להגדיר אותו ולתחום את גבולותיו.

למרות זיקתו ושורשיו העמוקים של תחום האימון בפסיכולוגיה לא נראה שהכללתו כתחום התמחות ספציפי של פסיכולוגיה או של Coaching Psychology או כפי שרואים אותו חלק מהתיאורטיקנים כפסיכולוגיה חיובית יישומית יאפיינו אותו בצורה הנכונה ביותר.
תחומי העיסוק של האימון האישי כגון חיפוש משמעות החיים, חקר מערכות הערכים האוניברסאלית והאישית ופיתוח הטכניקות לזיהוים, חקר הזהות האוטנטית, והמתודולוגיות שבהם משתמש האימון ליישם תחומים אלה אינם מצויים בזרם המרכזי של הפסיכולוגיה חוץ מתחום הפסיכולוגיה החיובית. עם זאת תיאורטיקנים מרכזיים של הפסיכולוגיה החיובית ובעיקר זליגמן מתארים את התחום כרביזיה של הפסיכולוגיה הקלינית ולכן תחום זה אינו מתאים להיות המודל המדעי של אימון. בנוסף לכך פסיכולוגיה חיובית משתמשת אומנם במתודולוגיה מדעית אך יש לא מעט חוקרים הטוענים שהיא מושפעת באופן סמוי מהאידיאולוגיה של העידן החדש ואינה מבוססת על תצפית אובייקטיבית כפי שמצופה מחשיבה מדעית. בנוסף לכך נראה שההתייחסות לאימון כפסיכולוגיה חיובית יישומית עלול לפגוע באימפקט המהפכני של תחום האימון. ראיית האימון האישי ובעיקר האימון הפסיכולוגי כהתמחות של פסיכולוגיה תפגע בזיקתו לתחומי הפילוסופיה, הניהול, הספורט, והסוציולוגיה.
דיסציפלינה חדשה של אימון חייבת להיות רב מימדית ורב תחומית. אימון אישי עוסק בשאיפות הגבוהות ביותר של האדם כמו מימוש עצמי, הגשמת החזון האישי, הטבעת חותם, זיהוי מערכת הערכים הקיימת וחיים עפ”י מערכת הערכים האידיאלית. אלה הם נושאים שנילמדו בהרחבה ע”י הפילוסופיה האקסיסטנציאלית והפסיכולוגיה ההומניסטית. עם זאת הבסיס הביולוגי והתרבותי של מערכת הערכים קשורים למחקר אתולוגי וללימודי התרבות, למדע אבולוציוני ולפסיכולוגיה התפתחותית. הלימוד של העצמי כמערכת מורכבת לא ליניארית המארגנת את עצמה הוא תחום הלימוד של תורת המערכות ומדעי המוח.
נושאים אלה אינם תמיד קשורים לפרקטיקה המקצועית היומיומית (למרות שכל מאמן יכול להבחין בהשלכותיהם בפרקטיקה למשל פעולת העצמי כמערכת מורכבת ולא תמיד צפויה) אך דיסציפלינה מדעית חייבת להתייחס גם למחקר הבסיסי ולא רק לפרקטיקה היומיומית.
תחום שנראה לי שיכול לקרב אותנו בכיוון זה הוא תחום הרביזיה של אימון פסיכולוגי אקסיסטנציאלי כפי שאתאר להלן:

לפני 5 שנים הקמתי באוניברסיטת ת”א את התוכנית להכשרת מאמנים אישיים במגמת מדעי ההתנהגות. בעקבות הנסיון שרכשתי באימון ובמחקר אישי של הנושא אציג חלק ממסקנותי:
מעבר לשוני בין אסכולות האימון השונות קיים קונסנסוס ביניהן לגבי העקרונות הבאים:

עקרונות הפעולה של המאמן

1. המאמן רואה במתאמן אדם אחראי ומחויב לשאיפותיו.
2. המאמן יניע את המתאמן להפיק מעצמו פתרונות ואסטרטגיות להגשמת חזונו.
3. המאמן יניע את המתאמן לגילוי עצמי.
4. המאמן יבהיר ויהיה שותף למה שהמתאמן רוצה להשיג.

מה יכול האימון הפסיכולוגי אקסיסטנציאלי לתרום לעקרונות אלה של האימון ?

* כל הגישות האקסיסטנציאליות חותרות להביא את הקליינט להתנהגות אוטנטית יותר, ולקבלת החלטות עפ”י מערכת ערכיו אמונותיו ושאיפותיו האוטנטיות.
* הגישות האקסיסטנציאליות מדגישות את ההתנסות הישירה “כאן ועכשיו”
* הקליינטים מקבלים עידוד לפעול מתוך בחירה חופשית ואחריות אישית.
* הקליינטים מקבלים עידוד לפעול מתוך המצב האנושי-כלומר לא פסיכולוגיה חיובית או תורת “הסוד” לא אמירות כמו:”היה חיובי ומאושר” אלא התייחסות לכל מינעד הרגשות האנושיים, סבל, חרדה, אשמה וגם אושר, שמחה, והתרוממות הנפש.
* הקליינטים מקבלים עידוד להתבונן על כל מרחב החיים שלהם בציר הזמן.
* הקליינטים מקבלים עידוד לבדוק את הקשרים במרחב החיים שלהם: רגשות, התנהגויות, תגובות פיסיולוגיות וכו’
* הקשר עם הקליינטים הוא אישי, כן, ועם גבולות גמישים ושקיפות יחסית של המטפל.

אם אנו רואים אם כן שהאימון האישי לקח 9 קבין של פסיכולוגיה אקסיסטנציאלית אך הגישה האקסיסטנציאלית מעמיקה ומרחיבה את התמונה.

ל הגישות האקסיסטנציאליות השונות הן רבות פנים ולעיתים חסרות עיקביות. יש ביניהן גישות פנומנולוגיות שרואות את הקיום כתופעה (ספינלי) לעומת גישות אקסיסטנציאליות שטוענות שהאדם צריך לקבל על עצמו אחריות אקטיבית (פרנקל), גישות סמכותיות כמו הלוגותרפיה לעומת גישות לא סמכותיות כשל רוג’רס. גישות תיאוריות שנהוגות באסכולה הבריטית לעומת גישות הרמנויטיות-פרשניות כאנליזתDasein , גישות שמבוססות על ספונטניות של התהליך כמו אצל לאינג והאסכולה הבריטית לעומת טכניקות מובנות כמו הלוגותירפיה, גישות סובייקטיביות כמו אצל לאינג לעומת בינאישיות כמו באסכולה הבריטית, גישות המתייחסות לאינדיבידואליות כמו אנליזת Daseinאו אוניברסליות כמו באסכולה הבריטית, גישות שמתייחסות לפסיכופתולוגיה כמו אנליזת Dasein או לאינג או גישות ללא התייחסות לפתולוגיה כמו באסכולה הבריטית.

הגישה שפותחה ב NECP New Existential Coaching Psychology Society לאחר שנים ארוכות של חקירה מתבססת על מספר עקרונות:
1. 1. האדם התפתח בטבע כיצור פגיע אשר הצליח לשרוד בעזרת כושר הלמידה שלו שאפשר לו ליצור פרדיגמות של משמעות בחייו (למשל פיתוח האמונות במיתולוגיות ובאלים המעורבים בחייו ויצירת טכסים מקודשים נתנו לו ביטחון קיומי וכושר התמודדות ביחס לחרדת המוות והחידלון. ).
2. 2. אותן פרדיגמות של משמעות מתפתחות בצורה ספירלית במהלך החיים. הן מאפשרות הישרדות בתחילת החיים, סוציאליזציה ואקולטורציה בהמשך החיים, הגשמה עצמית בשיא החיים, והטבעת חותם בחלק האחרון של החיים
3. 3. מטרת האימון והפסיכותרפיה האקסיסטנציאליים היא שיקום כושר הלמידה שניפגע ושגורם ליצירת פרדיגמות שגויות של משמעות.
4. 4. מוח האדם פועל כמערכת מורכבת מסתגלת המארגנת את עצמה.
ת 5. תהליך האימון הוא תהליך התפתחותי שניתן לסכמו ב 5 שלבים ו4 תת שלבים שמתפתחים בצורה ספירלית. כלומר לכל שלב יש מטרות שונות, משימות שונות, תרגילים ומאגר שאלות שונה המופנות למתאמן, אך כל שלב מכיל גם חלקים משלבים אחרים ומוכל על ידיהם. השלבים העיקריים הם:
1.. א. שלב ההכנה. מטרת השלב להכין את המתאמן לתהליכי שינוי על ידי יצירת “מקום בטוח” ואיסוף מידע.
2. ב. שלב ההכרה שבו מכיר המתאמן בצורך לשינוי אך עדיין שולטות בו הפרדיגמות הקיימות שהוא חושש לשנות ולא בשלה בו ההחלטה לפעולה (לשלב זה 3 תת שלבים).
ג. שלב ההחלטה שמורכב מ 2 תת שלבים: א. התגבשות ההחלטה, ב. ויצירת תוכנית אסטרטגית לשינוי.
ד. שלב הפעולה: זהו השלב שבו אנו מלווים בצורה אקטיבית את ביצוע המטרות והחזון.
ה. שלב האינטגרציה שבו אנו מבצעים מבט-על לגבי התהליך שעבר המתאמן. אנו מבצעים מעקב על הביצוע והתוצאות, מתחזקים את השינוי ובודקים את האקולוגיה שלו כלומר השפעתו על הסביבה ומרחב החיים של המתאמן.
באימון על בסיס פסיכולוגיה אקסיסטנציאלית החזון האישי שעל המאמן לקדם
אינו מטרה כלשהי שמציג המתאמן כגון פתיחת עסק עצמאי, או מימוש סיסמאות ברוח העידן החדש כגון: “מה שתרצה תשיג, הציבו עצמכם בראש הרשימה, כבדו את רווחתכם הרוחנית, זירמו עם מצבי הרוח שלכם, חיפרו עמוק לחפש את חוכמתכם” (אלה הם ציטוטים מספרי קואצ’ינג שונים). עצות אלה יש בהן לעיתים חוכמה רבה אך אין הן מייצרות שינוי בדפוסי ההתנהגות. התנהגות כל אחד מאתנו נובעת מדפוסי פעילות במוח שמייצרים פעולות של טייס אוטומטי. האימון האישי הוא תהליך של שינוי הפרדיגמות של המשמעות שיוצר המתאמן לפרדיגמות שמבטאות בצורה מיטבית את המימוש העצמי שלו ואת הצורך שלו להטביע חותם מעבר לקיומו הפיזי.

הגישה של הרביזיה של המודל האקסיסטנציאלי -הומניסטי יוצרת קוהרנטיות וגיבוש של היבטים סותרים שאנו מוצאים בגישות השונות של הפסיכולוגיה האקסיסטנציאלית. אנו מקווים שגישה זו יכולה ליצור בסיס ראשוני לפיתוח גישה של דיסציפלינה אימונית חדשה שנשענת על מחקר מדעי וטכניקות יישומיות מתורות הניהול והשיווק, מסוציולוגיה ולימודי התרבות, מחינוך ודידקטיקה, וגם ממדעי המוח, מתורת הכאוס והמערכות המורכבות, מפסיכולוגיה הומניסטית, אבולוציונית, והתפתחותית. אימון אישי לחיים עוסק במיכלול ההתנהגות האנושית ובעולמו הנפשי של האדם בסביבתו החברתית-תרבותית. עלייתו המהירה של תחום מרתק זה מציינת תחילת יצירתו של תחום ידע חדש ומתחדש רב מימדי ורבתחומי שמאתגר את כולנו להמשיך ולפתח.

____________________________________________________
*מאמר זה ניכתב ע”י פרופ’ ארנון לוי פסיכולוג קליני פסיכו-אנתרופולוג ומאמן אישי, לשעבר יו”ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, מייסד התוכנית לאימון באוניברסיטת ת”א, מייסד CPA, ו IACP.