האומנם הגיע הזמן לקבור את הפסיכואנליזה כמדע טבע ? (חלק א’)

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin

  *

 ארון הקבורה לפרוייקט של פרויד : “Project for a Scientific Psychology– ;האומנם הגיע הזמן לקבור את הפסיכואנליזה כמדע טבע ? 

      במאמרו “ארון הקבורה לפרוייקט של פרויד : “Project for a Scientific Psychology” – מנתח  ד”ר ערן גוברין(1) את מאמריהם של פרופ’ ברמן(2) וד”ר ע. רולניק (3) ומתאר אותם כנועצים מסמרים בארון “בו קבורה תפיסתו של פרויד כאיש מדע נוקשה, פוזיטיביסט ואמפיריציסט מושבע, המחויב לגילויה של האמת המדעית, והמשתית את עקרונותיו על גישה אחת, השקפת עולם אחת, סוג אחד של הסבר” ( עמ. 311).    האומנם במאמרו “Project for a Scientific Psychology ” (4)מתבלט פרויד כאיש מדע נוקשה ודוגמטי?  הבה נבדוק זאת.  יתכן שמנקודת המבט של הפוסט-מודרניזם שאותה כמדומני מייצג ד”ר גוברין קיימת סתירה או טעם לפגם בהשתתת הפסיכואנליזה על עקרונות מדעיים.  לאחר שהפסיכואנליזה כבשה את מקומה בלימודי הספרות והאמנות, מדעי החברה והרוח וטבעה חותם משמעותי בתרבות המערבית בכלל ניתן אומנם להעלות שאלות לגבי האמביציות המדעיות שלה.  למרות זאת, אם נתבונן במטרותיה הראשוניות של הפסיכואנליזה שהיו במישור הקליני ריפוי סינדרומים פסיכופתולוגיים, ובמישור התיאורטי חקר התהליכים הבלתי מודעים, נגיע למסקנה שהמחקר המדעי בתחומים אלה היה מתבקש. השאלות המיידיות הנגזרות ממטרות אלה הן: מהם גורמי הריפוי ? ואיך ניתן לבדוק את הקשר שבין התהליכים הבלתי מודעים וחקר המוח ? ושאלות אלה העסיקו לא רק את פרויד כאיש מדע אלא מעסיקים יותר ויותר פסיכואנליסטים פסיכולוגים וחוקרי מוח עד היום. מחקר מדעי מתבקש לפתרונן למרות המהמורות המתודולוגיות.  “פלישתה” המבורכת של הפסיכואנליזה  לתחומי תרבות רבים אינה בסתירה לחקירה המדעית של הפסיכואנליזה.  התפיסה של הפוזיטיביזם הלוגי שהנחתה את פרויד ושנראית לנו כיום מיושנת היתה הפילוסופיה המדעית הדומיננטית בזמנו של פרויד והחיפוש של האמת המדעית האחת אשר תאיר את מחשכי הבלתי מודע היתה עדיין מורשת של המודרניזם של ראשית המאה ו”עידן האורות” של המאה ה- 18 שיצרו אמונה בכוחו הבלתי מוגבל של המדע להאיר את הבורות. “היכן שהיה הלא מודע יהיה המודע” חשב פרויד ותפיסות אלה היו חלק מרוח הזמן של פרויד. הצמדותו אליהם אינה הופכת אותו לדוגמטי ואינה רלבנטית לשאלה: האם יש מקום ובעיקר האם אפשר לבדוק את הפסיכואנליזה ואת הפסיכותרפיה בכלים מדעיים וכיצד ?

      נבדוק בראשונה מה פשר ההתנגדות החריפה בקרב אנשי המקצוע לנושא זה. נראה שמלבד מהקושי המתודולוגי להתאים מחקר פסיכואנליטי לסטנדרטים של מחקר מדעי שגרם לפסיכואנליסטים לפתח מחקר איכותי על יסוד תיאורי מקרים היו ההסתייגויות האחרות אידיאולוגיות. מבחינה מתודולוגית, למרות שממצאי המחקר הפסיכואנליטי מקובלים בקרב קהילת אנשי המקצוע הם אינם עומדים בקריטריונים מדעיים סטנדרטיים. קבלה של הפסיכואנליזה לקהילה המדעית היתה מפעילה אילוצים מתודולוגיים והגבלות על החוקרים\קלינאים.

    מבחינה אידיאולוגית ההתנגדות  נבעה ממספר סיבות: 1.  האימפקט של הפסיכואנליזה על טווח רחב של לימודי התרבות ומדעי הרוח הפרידה אותה מהתחום של מדעי הטבע. מגמה זו התחזקה עם התפתחות התפיסות הפוסט-מודרניסטיות והנאראטיביות שהביאו לשינוי בתפיסה הפוזיטיביסטית הפרוידיאנית מתפיסה של חקר האמת לחקר הנאראטיב ומציאת אמת יחסית וסובייקטיבית. זאת  בניגוד לחיפוש המדעי  המתבסס על מחקר אמפירי בתוך מציאות נתונה.

2. החשש המתמיד של הפסיכואנליזה לרדוקציה למדעי הטבע ובעיקר לביולוגיה ורפואה. כזכור לידתה של הפסיכואנליזה בפסיכיאטריה  ובנירולוגיה והיא אף אימצה את המודל הרפואי ואת הטרמינולוגיה הרפואית לצרכיה: אטיולוגיה, פתולוגיה, תרפיה, קליניקה, סמיולוגיה, נירוזה, פסיכוזה  וכיו”ב נכנסו לנומנקלטורה הפסיכואנליטית. התייחסות לפסיכואנליזה כאל מדע טבע היה מעצים בהרבה את האימפקט ה”בולעני” של המימסד הרפואי רב העוצמה וגרם לחשש מאיבוד עצמאותה ואולי אף איבוד זהותה. גם עמדתו ההיסטורית הבלתי מתפשרת של פרויד להכללת פסיכואנליסטים שאינם רופאים באגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה, החלטה שגרמה לקרע עם האגודה האמריקאית לפסיכואנליזה, גרמה מן הסתם להתרחקות הפסיכואנליזה מהרפואה וממדעי הטבע.

3. לבסוף, המבנה הסוציולוגי של המכונים הפסיכואנליטיים ובתי הספר לפסיכותרפיה שחייבו תקופת  הכשרה ארוכה לאנשי מקצוע עודד התנגדות זו. המכונים הדגישו את ההשתייכות של המתלמדים, את הנאמנות, וההתקשרות הרגשית של הקנדידטים למכונים בהם הוכשרו ולתפיסה התיאורטית שאותה קידמו המכונים (באחד הגליונות הקודמים של “שיחות” שואל אריק שלו “מדוע אנו דוגלים בגישה טיפולית מסוימת והתשובה שהוא נותן היא “אנחנו מאוהבים”). אנחנו אומנם מאוהבים בגישה הטיפולית המסוימת בה אנו דוגלים אך גם בעלי קשר  רגשי למנחים  שלנו, לעמיתים שלנו במכון ואנו גם נאמנים. ככל שאנו מותקפים על ידי הקהילה המדעית (ואין הרבה אנשי רוח דגולים כפרויד שמדענים, גם בעלי שם, אוהבים להשתמש בהם כשקי איגרוף) כן תגדל ההתכנסות הפנימית שלנו כדרך של הגנה בפני המתקיפים שבאים מחוץ לקהילה  הפסיכואנליטית.  “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”(“ירבה ויפרוץ” לא מבחינה כמותית אלא מבחינת העמידה ההגנתית). אנחנו  מאוחדים וחזקים בפני האחר, העוין, הזר שתופס את הדברים מבחוץ בלי שהוא מהווה חלק מהקהילה שלנו. זכור לי באחד הכנסים פסיכואנליטיקנית בכירה וידועה שכאשר הותקפה על ידי אחד  המשתתפות, הבכירות לא פחות, המשתייכת לתחום קרוב לפסיכואנליזה לא התייחסה לביקורת באופן ענייני אלא השיבה בטון שנשמע קריר ומתנשא:”אנחנו רואים את הדברים אחרת. לא שאנו טובים יותר אלא תפיסתנו שונה” והביטוי של שונות שבינינו, אלה שעברו את ההסמכה ואת המסות של טכסי ההתבגרות לבין האחרים, הזרים, אינו מחייב הסבר.

     האם אומנם הפרוייקט של פרויד לפסיכולוגיה מדעית הופך את הפסיכואנליזה לתחום דוגמטי ונוקשה בניגוד לתפיסה הפלורליסטית, דיאלקטית של הפסיכואנליזה הנוכחית כפי שמציע גוברין?  והשאלה הקריטית: האם ניתן בכלל להפוך את הפסיכואנליזה לתחום של מחקר מדעי ? השאלה נשמעת לכאורה מיותרת ואולי אף דוחה מבחינה רגשית. איננו רוצים לסרס את הפסיכואנליזה במחקרים אמפיריים ובוודאי שאיננו יכולים לחפש אמת אחת יחידה ואובייקטיבית כפי שציפה פרויד על פי רוח זמנו. גישה מדעית בפסיכואנליזה אין משמעותה בהכרח להכניס לסד המחקרי של מדעי הטבע או מדעי החברה תהליכים נפשיים מורכבים וסובייקטיביים. משמעות גישה מדעית בפסיכואנליזה היא קודם כל פתיחות אמיתית כלפי דיסציפלינות אחרות (במידה מסוימת קיימת כיום פתיחות כזאת אך באופן ספורדי ובלתי שיטתי) ויישום חשיבה מדעית שיטתית בפסיכואנליזה.  למשל לפסיכואנליזה יש עניין ראשוני במחקרים של פסיכולוגיה התפתחותית של פיאז’ה (שאומנם מדבר על פסיכולוגיה קוגניטיבית אך עם השלכות רבות לפסיכואנליזה) ושל חוקרים התפתחותיים כ Spitz (5) Stern (6) Sroufe(7). פסיכואנליטיקנים עוסקים בתהליכים בלתי מודעים ויכולים לקבל מידע רב מהחקר המודרני של המוח. מחקר המוח המודרני שהתפתח מאד בעשור  האחרון מאפשר לנו ללמוד את תיפקודי המוח מפרספקטיבה של מדע הטבע ותיאוריה איבולוציונית ששתיהן בעלות השלכות רבות הקשורות לפסיכואנליזה.  פסיכואנליסטים אינם יכולים להתעלם מהתנהגויות אנלוגיות להתנהגות האנושית שניצפים במחקרים אתולוגיים וכן מכך שהנפש שבה הם עוסקים שוכנת בתוך אורגניזם שהתפתח בתהליך אבולוציוני ומבטא את עצמו (ואת הנפש השוכנת בתוכו) בתופעות פסיכוסומטיות, בשפת הגוף, ובתהליכים סימליים שמבטאים את הנפש  ושנובעים מתהליכים גופניים ראשוניים ( למשל השלכה היא פעולה של זריקה מהנפש החוצה שמקורה בהשלכה גופנית כמו פליטה מהגוף, הקאה. אגירה אנלית מקורה בתהליך גופני כפי שתיאר פרויד, אינטרוייקציה מתחילה ביניקה וכיו”ב)(8) בוודאי שפסיכואנליסטים עוסקים בנושאים אלה, והרבה, אך זה קורה בתוך עולם מושגים פסיכואנליטי סגור ובלי התעמקות בהבנת התהליך האבולוציוני שבמקורם של התהליכים הנפשיים (ובכלל זה גם פעילויות המוח). למשל כל הצרכים הראשוניים של הנפש כמו הצורך במחסה והצורך להיות מוגן, הצורך בהשתייכות, הצורך בהתקשרות, הצורך הטריטוריאלי, הצורך בדומיננטיות ובשליטה וכיו”ב הם צרכים של האורגניזם האנושי (ושל מינים אחרים) והתפתחו בתהליך אבולוציוני ממושך. הבנה מעמיקה של התפתחות תהליכים אלה תתרום להעמקת ההבנה הפסיכואנליטית של רפרטואר התגובות האנושיות.

      בין התיאורטיקנים הפסיכואנליסטים שחקרו לעומק תחומים אלה ניתן למנות את  Peterfreund (9) Gedo (10) ובעיקר  Bowlby (11)שמחקריו על ההתקשרות, האובדן, והבסיס הבטוח נשענו על תצפיות אתולוגיות וחשיבה מדעית שניתן ליישמה במחקרים פסיכואנליטיים.

     במאמר שיתפרסם בקרוב נראה שהסיבה המרכזית לרתיעה מגישה מדעית לפסיכואנליזה היא העקרון ההרמנויטי שפותח אומנם על ידי פרויד ככלי מרכזי ביותר בטיפול הפסיכואנליטי מחוסר כלים יעילים יותר אך שהפך להיות אחד מהגורמים העיקריים לשמרנות בפסיכואנליזה.

     לפסיכואנליסטים ותירפיסטים רבים נראה העקרון ההרמנויטי כל כך אינהרנטי לטיפול שהשאלה הראשונה שעולה היא: כיצד ניתן אחרת ? אנו כה רגילים להסביר ולפרש שכל דרך אחרת נראית כמעט בלתי אפשרית. בהמשך לתגובה זו, ובמאמר נפרד, אתאר עקרונות מרכזיים אחרים בפסיכותרפיה אך כרגע הבה נבחן כיצד העקרון ההרמנויטי חיזק את ההתנגדות לחשיבה מדעית בפסיכואנליזה. נראה שהעקרון ההרמנויטי היה עבור פרויד מעין ברירת מחדל שהשתלבה עם הנחתו שההארה והמודעות של גורמים בלתי מודעים תהפוך אותם למודעים  וכך “תבריא” את הפציינט משליטת דחפים בלתי מודעים. אך כולנו יודעים שלא די בפרשנות של הדחפים הבלתי מודעים בכדי ליצור שינוי מבורך בתסמינים הבעייתיים. אלה מקבלים מעין אוטונומיה והופכים לפעולות לא רצוניות (ובדרך כלל פועלות בתוך מערכת העצבים הלא רצונית) וכמעט אוטומטיות והמטפל מתקשה לשנותם בכלים של הסברים ברמת המודע. נכון שבתיאוריה הפסיכואנליטית קיימות אינטרפרטציות להתנגדות, לחרדה משינוי, ולבעיות בהעברה שהם בדרך כלל נכונים ומספקים מבחינה תיאורטית אך אינם מספקים את הסחורה שמטופלים רבים היו שואפים אליה והיא שינוי אפקטיבי של  דפוסים רגשיים שגורמים מצוקה או של התנהגויות בלתי רצויות וכל זאת בתקופת טיפול סבירה (נכון שלפסיכואנליסט יש הסברים אחרים לגבי המניע האמיתי של המטופל הפונה לעזרה אך הסברי הפסיכואנליסט נובעים מהנחה אוטופית המובלעת בפסיכואנליזה שנדון בה בהמשך). השינוי המיוחל נוצר לאחר תקופת טיפול לעיתים ממושכת ביותר (בעיקר במקרים של הפרעות פסיכוטיות או הפרעות אישיות אך גם במקרים נירוטיים רבים) ולאחר ציפיה ליצירת תובנות אצל המטופל. התובנות נוצרות אומנם בדרך כלל אך באופן לא ספציפי ולא תמיד במקום הצפוי. בעוד שהעקרון ההרמנויטי מאפשר שינוי דרך שליטה מודעת ודרך יצירת תובנות באופן לא ספציפי הוא תומך באופן ספציפי וברור במבנה הסוציולוגי של המכונים הפסיכואנליטיים ובתי הספר לפסיכותרפיה. הסמכות המקצועית של המדריכים הבכירים על הקנדידטים היא ביכולתם לתת, בזכות הידע והנסיון שלהם, הסברים מבריקים וידעניים לקנדידטים לגבי תהליך הטיפול. הסברים אלה מתבססים על ידע עדכני של עבודות של תיאורטיקנים המוערכים באותה תקופה על ידי האסכולה שבה דוגל המכון (ואיננו מצפים שמדריך במכון לקניאני יתן פרשנות של תיאורטיקן יונגיאני לבעייה טיפולית). העקרון ההרמנויטי הוא פחות רלבנטי למטופל המצוי במצוקה (כיון שאת ההסברים המורכבים לתהליך הטיפולי קל יותר לבצע בתהליך ההדרכה מאשר תוך כדי טיפול) אך הוא ה  Raison d etre של המכונים הפסיכואנליטיים ובתי הספר לפסיכותרפיה.

     ולבסוף קיים ארגומנט מרכזי נוסף לעלייתו ולשליטתו של העקרון ההרמנויטי בפסיכואנליזה. העקרון ההרמנויטי מעודד שאיפה אוטופית בלתי מודעת בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה. ישעיהו ברלין מאפיין את השאיפה לפתרון אוטופי לקשיי המציאות במספר גורמים:1. ציפיה למצב “טוב” עתידי 2. יש תשובות נכונות לכל השאלות הרציניות 3. סה”כ של כל הפתרונות לכל הבעיות הרציניות מהווה את הידע המושלם 4. אחת הדרכים למציאת התשובות האמיתיות היא חקירה בטכסטים קדושים שמפורשים בידי כוהנים בעלי הסמכה. המטופל בא אלינו עם שאיפה ל”הצלה” ל”גאולה” “להיות בריא” “להרגיש טוב”. ציפיות אלה עולות במהלך הטיפול באופן מודע או בלתי מודע. האנליסט הוא בעל הידע שצופן את הפתרון. זכור למשל שפרויד מינה קבוצה של שבעה חברים שהיו  מעין “שומרי החותם” (האם המספר 7 הוא מקרי ?) המופקדים על הידע האנליטי ועל הקנייתו ולכן בתפיסה ההיסטורית של הפסיכואנליזה התקבע העקרון ההרמנויטי ככלי לשמירת והפצת ידע תיקני אך בו זמנית גם לגילוי האמת שתגאל את המטופל מהנברוזה. לצורך זה השתמש פרויד לא אחת במטפורות של האנליטיקאי הארכיאולוג החושף שכבות נפשיות קדומות והאנליטיקאי הכירורג החודר בעזרת המילים לנבכי נפשו של המטופל וחושף את הצפון בה.

      נכון אומנם שבניגוד לפסיכואנליזה הקלסית, הפסיכואנליזה המודרנית המושפעת מהגישה הנאראטיבית והפוסט-מודרנית מודעת יותר למיגבלותיה ואינה מחפשת תשובה נכונה אחת. יתרה מזו, תפיסות פסיכואנליטיות מודרניות כמו הקונסטרוקטיביזם הדיאלקטי-חברתי מיסודו של הופמן או הגישה הפרספקטיביסטית טוענות שהמציאות הטיפולית היא יחסית ותלוית פרספקטיבה והן מתנגדות לגישה הפוזיטיביסטית הפרוידיאנית הקלסית של חיפוש האמת (12). תפיסות אלה כאשר הן מתחברות לגישה האינטרסובייקטיבית המקובלת כיום יוצרות מצב שברמן תיאר כדיאדה טיפולית חסרת כללי טכניקה שבה מנסה המטפל להבין בכל רגע את הדינמיקה הנפשית המודעת והלא מודעת אצל המטופל, את ההדהוד של חוויות המטופל בעולמו הסובייקטיבי של המטפל, ואת המפגש האינטרסובייקטיבי המורכב שביניהם. תפיסות אלה שבחלקן הן חוייתיות וא-תיאורטיות מציעות שהמפגש תלוי- הסיטואציה בין אישיות המטפל/מטופל הוא מייצר את השינוי בטיפול ולא ידע תיאורטי כלשהו. עליית הגישות  הא-תיאורטיות בטיפול נראית יותר מכל כתוצאת תיסכול וחוסר אונים בפני שטף המודעות, הרגשות, והתכנים הבלתי מודעים הסובייקטיביים והכאוטיים העולים בזמן אמיתי בטיפול בו זמנית מהמטפל מהמטופל ומהאינטראקציה שביניהם ( גישות אלה מוותרות על התיאוריזציה בזמן אמיתי ותוך כדי טיפול אם כי אינן נימנעות מתיאוריזציה במהלך ההדרכה).

     נקודה זו מציגה את הבעייתיות של הפסיכואנליזה כיום שהגיעה למצב תיאורטי כמעט אנרכי לאחר התפתחות תיאורטית מאד אינטנסיבית ופורה ברעיונות  של מוחות מבריקים בעשורים האחרונים. היא נותנת מקום למחשבה  שיתכן לראות את הפסיכואנליזה כתחום מדעי שעל סף שינוי פרדיגמה. שכן אם מהות הטיפול היא יצירת מקום של מפגש אינטרסובייקטיבי שבו נוצרת משמעות   חדשה (דבר שאני מסכים לו לחלוטין) הרי שמדובר כאן במצב שבו נוצר תהליך של שינוי ולא בחקירה הרמנויטית . עלינו ללמוד כיצד לקדם תהליך זה של יצירת שינוי וללמוד מה החוקיות השולטת בו בעוד שההרמנויטיקה  עוסקת באופן ישיר בעיקר בתכנים ולא בתהליכים ומעודדת שינוי רק באופן עקיף. העקרון ההרמנויטי הוא הכלי שהוריש לנו פרויד מתוך התפיסה הפוזיטיביסטית ששלטה בזמנו. עקרון זה הפרה אומנם מאד גישות תיאורטיות רבות אך הביא אותנו מחד לשמרנות, להתבדלות  ולהתרחקות של הפסיכואנליזה ממדעי הטבע ומאידך, אל סף של אנרכיה א-תיאורטית סובייקטיביסטית ופרספקטיביסטית בכך שהאטה את תהליך החקירה האובייקטיבית של התהליך הטיפולי בפסיכואנליזה. העקרון ההרמנויטי (ומדובר כאן גם ביישומו לפרשנות ההעברה ומה שכרוך בה) הוא כלי רב עוצמה ללא ספק אך אינו אופטימלי ככלי כמעט בלעדי (ביחד עם הגורם הלא ספציפי של אישיות המטפל) למטרות הטיפוליות שברצוננו להשיג.

      לבסוף, גם כאשר אנו יוצאים מתוך גישה אינטרסובייקטיבית, חוויתית קונסטרוקטיביסטית או א-תיאורטית נראה שהעקרון האוטופי שולט ביד רמה במימד הלא מודע של ההרמנויטיקה גם בגישות הפוסט-מודרניות. האם אין בתפיסתו הבלתי מודעת של האנליסט  אמונה שהפרשנות שהוא נותן נכונה יותר מזו של המטופל ? (והצענו למעלה שבתפיסתו של המטפל הוא שיודע ולא המטופל מהן הסיבות הבלתי מודעות האמיתיות שמביאות אותו לטיפול) שאם לא כן מה הוא עושה עם המטופל, ומי מקבל את התשלום ?  האם אין הפסיכואנליסט מאמין שהפרשנות של מדריכו נכונה יותר מפרשנותו הוא, שאם לא כן מדוע הוא פועל על פי הנחיות המדריך ומי מקבל את התשלום ? אם  התשובות הן חיוביות הרי שקיימת אמונה סמויה ובלתי מודעת שקיים גוף של ידע שכאשר המטופל יבין ויידע אותו הוא יגיע כביכול ל”גאולה” האוטופית.

       דברים קצרים אלה (שהם חלק ממאמר מקיף יותר בהכנה) אינם קלים לעיכול ונשמעים לעיתים כפרובוקציה, אך הם נכתבים על ידי אוהב (אם כי אולי לא מאוהב) ומי שרואה את הפסיכואנליזה כבסיס העמוק של המורשת הטיפולית ומורשת החשיבה שלו ושל העוסקים בפסיכותרפיה. יותר מאשר פרובוקציה הם מציגים את ההתלבטויות של המחבר ומציעים ספיקות שהוא מאמין שמפעמים ברובן או בחלקן בחלק גדול מאלה העוסקים בתחום הטיפול היקר לכולנו. למרות הדיסוננס הקוגניטיבי שדברים אלה יוצרים לכל אשר למדנו להאמין בו במשך שנים ארוכות יושרה אישית ומקצועית היא בין העקרונות שעליהם מושתת העיסוק שלנו. לכן מן הראוי שיושרה תתקיים גם בחקירה בקורתית של הנחות היסוד שעליהם מושתת עיסוקנו. עיסוק זה הוא הרבה יותר מפרנסה גרידא וכרוך גם באידיאולוגיה, בנאמנות, באמונה, וביצרים אישיים שהם הכוח המניע אותנו קדימה אך הם יכולים גם להיות הכתם העיוור שמכשיל אותנו. בהמשך לתגובה זו ברצוני להציג דרך אפשרית למחקר מדעי בפסיכולוגיה של הסובייקטיביות ויישומה בעבודה טיפולית.

ספרות

1. גוברין ע. תגובה לסקירות על פרויד של ברמן ע. ורולניק ע. שיחות ט”ז (3)  311-313, 2002.

2. ברמן ע. המסע הארוך: שיטת הטיפול הפסיכואנליטית, דרכיה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית מאז פרויד. שיחות ט”ז ( 1 ) 4-25 ,2001.

3. רולניק ע. בין טכניקה לאתיקה, בין מדע להרמנויטיקה: זיגמונד פרויד והניחוש הנכון. שיחות ט”ז

( 1 ) 4-25 ,2001.

4. Freud S. (1895). Project for a Scientific Psychology. S.E. 1950

5. Spitz R. A. (1957) No and Yes,New York: International Universities Press.

6. Stern D. N. (1985) The Interpersonal World of the Infant.New York: Basic Books

7 .Sroufe L. A. (1986) Bowlby’s contribution to psychoanalytical theory and developmental Psychology. Journal of Child Psychology and Psychiatry. 27: 841-9.

8. לוי א. תבניות פרומיתיאוס – לקראת פסיכולוגיה אבולוציונית של העצמי. תל אביב: צ’ריקובר 1993.

9. Peterfreund E. (1983) The Process of Psychoanalytic Therapy: Modes and Strategies.New York:Analytic Press.

10. Gedo J.E. (1979)Beyond Interpretation: Toward a revised Theory of Psychoanalysis,New York: International Universities Press.

11. Bowlby, J. (1981) Psychoanalysis as a natural Science. International Review of Psychoanalysis, (8) 243-56.

12. גלדמן מ.האמת בפסיכותרפיה פסיכואנליטית – מבוא  שיחות ט”ז ( 1 ) 53-63 ,2001.