הפרדיגמה השגויה- ביקור מחדש במחוזות הפסיכותרפיה האקסזיסטנציאליסטית*

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin

הפרדיגמה השגויה- ביקור מחדש

במחוזות הפסיכותרפיה האקסזיסטנציאליסטית*

The False Paradigm- Revisiting the Domains of Existential Psychotherapy*

 

 

נכתב ע”י ד”ר ארנון לוי*

התוכנית לאימון במגמת פסיכותרפיה אוניברסיטת תל אביב

 

Written by  Arnon Levy Ph. D.

Tel Aviv University. The program of Psychotherapy Oriented Coaching

* טיוטא חלקית של מאמר זה הוצגה כהרצאת הפתיחה  של הכנס “אקסיסטנציאליזם: פסיכותרפיה ותרבות” שהתקיים בבי”ח שיבא, תל השומר ב 09.03.04 באירגון המשותף של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה ובית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת”א בהשתתפות ד”ר אלפרד לנגלה, מייסד ונשיא החברה הבינלאומית ללוגותרפיה ואנליזה אקסיסטנציאלית

 

*An Earlier Draft of this paper has been presented as the Opening Lecture to the convention “Existentialism: Psychotherapy and Culture” Held in Shiva Hospital Ramat Gan 09/03/04 through the common organization of Tel Aviv University and the Israeli Association for Psychotherapy.

 

הפרדיגמה השגויה- ביקור מחדש

במחוזות הפסיכותרפיה האקסזיסטנציאליסטית

ד”ר ארנון לוי התוכנית לאימון במגמת פסיכותרפיה אוניברסיטת תל אביב

      במאמר זה  סוקר המחבר את עלייתה ושקיעתה של הפסיכותרפיה אקסיסטנציאלית במהלך המאה ה-20 ועד ימינו. המחבר טוען שהרלבנטיות והחיוניות של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית אינן נובעות מהפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית שירדה מהפופולריות שלה כיום, אלא מתפיסת האדם ההוליסטית שהיא מציגה. על פי התפיסה ההוליסטית –אקסיסטנציאלית, שחלקים מעקרונות היסוד שלה מוטמעים ברב שיטות הפסיכותרפיה, יונק האדם  משורשיו בביולוגיה, מקבל את עיצובו הנפשי מהחברה והתרבות, מגבש את יחודו מהכוחות הסמויים המניעים את העצמי,  ושואף ללא הרף לחרוג מעבר לתחומי העצמי. המחבר מציע במאמר רביזיה עדכנית לפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית ומציע לקורא לעיין בהשלכות הצעתו לפסיכופתולוגיה, היישומים שלה לפסיכותרפיה וההשלכות האפשריות לחקירה מדעית של הפסיכותרפיה.

Arnon Levy Ph.D.

TelAvivUniversity, The program of  Psychotherapy Oriented Coaching.

In this article the author reviews the rise and decline of existential psychotherapy during the 20th century to these days. The author suggests that the relevance and vitality of existential psychotherapy do not derive from existential philosophy, whose popularity has been declined nowadays, but from the holistic worldview which it promotes. According to the basic principles of existential psychotherapy parts of which exist in most practices of psychotherapy, human existence is rooted in biology; the human being molds its mental design from the social-cultural context, consolidates its uniqueness from the latent motivations of the self, and urges incessantly to transcend the limits of his own self. The author recommends an updated revision to existential psychotherapy suggesting the examination of its implications on psychopathology, its applications to psychotherapy, and considers the possibilities concerning the scientific inquiry of psychotherapy

   הקדמה

 

     פסיכותרפיה אקסיסטנציאלית  נחשבת בעיני רבים לתחום שאבד עליו הכלח, המצוי מחוץ לזרם המרכזי של התרבות הפסיכואנליטית והפסיכותרפויטית בנות ימינו. אפילו פסיכותרפיסט אקסיסטנציאליסט  מובהק כאירווין ילום תיאר את הרחקתה מתחומי האקדמיה וכינה אותה נוודה חסרת בית (1). למרות זאת התבוננות מחודשת בתחום זה  מצביעה על כך שהמסר האקסיסטנציאלי אינו רק רלוונטי לפסיכותרפיה אלא הוא מובנה בכל שיטה פסיכותרפוייטית. עיקרון מרכזי בפסיכותרפיה אקסיסטנציאלית הוא העיקרון של יצירת משמעות חדשה בחייו של המטופל שנובע מצורך אינהרנטי בחייו של כל אדם והוא חיפוש המשמעות בחייו. יצירת משמעות חדשה היא מרכזית בכל שיטה של פסיכותרפיה או פסיכואנליזה. הן בגישה הקלסית, הפרויידיאנית, והן בגישות הפוסטמודרניות: האינטרסובייקטיבית, הנאראטיבית, הפרספקטיביסטית והקונסטרוקטיביסטית, המרכזיות כיום, יצירת השינוי בטיפול נעשית כאשר האדם מעצב משמעות חדשה לחייו דרך תובנה, שינוי בסיפור חייו, או פרספקטיבה חדשה על חייו.

     עקרון מרכזי נוסף  בפסיכותרפיה אקסיססטנציאלית הוא העקרון של המיפגש הבינאישי הבובריאני. גם עקרון זה  הוכר כעקרון מרכזי בפסיכואנליזה קלסית שמבוססת על המיפגש מטפל/מטופל. עקרון זה קיבל תנופה מחודשת עם התחזקות הזרמים האינטרסובייקטיביים בפסיכואנליזה בת זמננו.

    עקרון שלישי בפסיכותרפיה אקסיססטנציאלית הוא הראשוניות של הסובייקטיביות כבסיס לכל סוג של טיפול נפשי. ר. קולקה (2) ציטט את הוסרל מייסד הפנומנליזם ומהדמויות המרכזיות של התנועה האקסיסטנציאליסטית שתיאר את הסובייקטיביות כפלא הגדול של היקום. באותו מאמר מתאר קולקה את הסובייקטיביות כאבן היסוד של פסיכולוגית העצמי הקוהוטיאנית.

סקירה היסטורית קצרה

     מדוע אם כן היתה הרחקה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית מתחומי האקדמיה והפיכתה לזרם בלתי מרכזי בפסיכותרפיה ? ננסה להתבונן בסוגיה זו בפרספקטיבה מעט היסטורית: האקסיסטנציאליזם התחיל בראש ובראשונה כתנועה פילוסופית או כזרם חשיבה. נהוג לראות בפילוסוף הדני סורן קירקגורד בן המאה ה 19 את מייסד הזרם אם כי החשיבה על מהות ומשמעות הקיום של האדם ליוותה את התרבות האנושית מאז תחילת דרכה.

    כזרם חשיבה האקסיסטנציאליזם היה מגוון ורב פנים והוא נחשב לפילוסופיה ומתודה לחקר המצב האנושי. האדם על פי גישה זו הוא יישות שבאה לעולם מלכתחילה ללא מטרה או תכלית ושיוצרת את עצמה, את גורלה, ואת משמעות קיומה דרך אקטים של החלטה ושל חיים אותנטיים. האקסיסטנציאליזם היה אחד הזרמים המפרים ביותר בפילוסופיה של תחילת המאה וקיבל אופי פלורליסטי ומגוון עם הוגים בעלי שיעור קומה שתרמו כל אחד בדרכו לפיתוח התחום. בין היתר האקסיסטנציאליזם הניע את תחילת הפסיכואנליזה דרך ההשפעה הרבה שהיתה לו על ניטשה ובעקבותיו על פרויד. האקסיסטנציאליזם היה לא רק שיטה פילוסופית אלא זרם מרכזי בתרבות המאה ה20 והוא השפיע על הספרותוהאמנות (סארטר, קמי) על הפנומנולוגיה (יספרס), האונתולוגיה (היידגר), על התפתחות תפיסות תיאולוגיות פרוטסטנטיות כמו אצל פאול טיליך, ורודולף בולטמן, ותפיסות ששילבו את האקסיסטנציאליזם ביהדות כמו אצל בובר, רוזנצוויג, ולוינס. האקסיסטנציאליזם השפיע על זרמים מרכזיים בתיאטרון,  ועל תרבות המאה ה-20 בכלל באופן משמעותי ביותר.

     באופן כללי התנועה פרחה בין שתי מלחמות עולם ובעיקר לאחר מלחה”ע השניה. בשנות ה60 נראה שהיא התחילה לשקוע כתנועה פילוסופית עם התחזקותן של התנועה הסטרוקטורליסטית והפוסט-מודרניזם אך דווקא הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית קבלה מיפנה חדש ותנופה חדשה באותה תקופה בהתחברה עם הכח השלישי בפסיכותרפיה שהוא הפסיכולוגיה ההומניסטית. באותה תקופה קבלה התפיסה האקסיסטנציאלית פריחה מחודשת והשפעות מתרבות המזרח הרחוק וכמו כן השתלבה בגישות פסיכותרפיות אצל לא מעט מטפלים והוגים שהידועים שבהם בינסוונגר, בוס, רולו מאי וויקטור פרנקל.

     הפסיכותרפיה האכסיסטנציאלית היא רבת פנים אך היא בד”כ מורכבת מחקר המצב האנושי המורכב מארבעה היבטים: ביולוגי, חברתי-תרבותי, אינדיבידואלי, ופילוסופי-רוחני (מימדים שכונו ע”י היידגר בשם:אדמה, עולם, אדם, אלים). הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית מנסה לנתח את מערכת הערכים, האמונות,  והמשמעויות של האדם בחייו ולעצב עבורו חיים של חופש, אחריות, אותנטיות, ומשמעות אישית. עד השנים האחרונות גם הגישות הפסיכותרפיות ההומניסטיות לא עמדו בציפיות שתלו בהן בשנות הששים ולמרות תרומתן החשובה לא תפסו מקום מרכזי בפסיכותרפיה של תחילת המאה ה21. במידה לא מועטה הן התמזגו עם גישות טיפוליות של העידן החדש וגישות יותר שוליות כמו הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, מרתונים של צמיחה אישיותית וכיו”ב.

  מדוע לא תפסה הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית את המקום המכובד והמרכזי שהיה ראוי לה ?

  1. הסבר אפשרי אחד הוא שבניגוד לפסיכואנליזה שהפכה להיות התורה של פסיכולוגית המעמקים שריתקה את ההתעניינות האינטלקטואלית של המאה ה-20 ההתבססות על הפילוסופיה האקסיסטנציאלית עם הדגש שהיא מציבה על מערכת הערכים של אחריות אינדיבידואלית, חיפוש המשמעות בחיים, החרדה מהמוות וכיו”ב היא נחשבת בעיני רבים כגישה קצת מוסרנית, וטרחנית, שלא נועדה לטפל באנשים בעלי פסיכופתולוגיה משמעותית אלא נועדה לעזור לאנשים בריאים ובעלי מודעות לעצב את דרך החיים שלהם. .
  2. נראה שהסיבה העיקרית השניה היתה עלייתן של הגישות הפוסט-מודרניסטיות הסטרוקטורליסטית, הפרספקטיביסטית, והקונסטרוקטיביסטית שמניחות שהכל יחסי, שהמשתנה

      המשמעותי העיקרי בחיינו אינו האדם אלא הטכסט. את הטכסט או הנראטיב צריך לפרק לנתח, וליצור נאראטיב שהוא טוב יותר מהקודם. ככל הידוע גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת האדם בפילוסופיה האקסיסטנציאלית.

מודל אקסיסטנציאליסטי רב- מימדי

     למרות השוני הבולט בין תיאורטיקנים אקסיסטנציאליים ומעבר לתפיסות הרבות והשונות של אקזיסטנציאליזם נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר שהבסיס לכל תפיסה אקסיסטנציאליסטית היא המצב האנושי של להיות בעולם ויצירת המשמעות של האדם הנובעת ממצב קיומי זה.

     רוב התיאורטיקנים יאמרו גם שהעמדה של להיות בעולם מורכבת ממימד ביולוגי, מימד חברתי,מימד פסיכולוגי ומימד רוחני. גישה זו הוצעה בין היתר גם ע”י תיאורטיקנים בני זמננו כואן דרוזן סמית מהאסכולה הבריטית של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית(3) ואלפרד לנגלה(4) נשיא החברה האקסיסטנציאליסטית העולמית שמדבר על 4 המוטיבציות שמהוות תנאי מוקדם לחיים אוטונומיים ושלמים.

     הטענה שתוצג במאמר זה היא שהצורך האנושי ליצור משמעות שנובע מהעמדה של להיות בעולם מקורו אינו בעמדה פילוסופית אקזיסטנציאלית אלא הוא נובע מתהליך אבולוציוני והתפתחותי.  ממחקרים שנעשו ברמה תיאורטית ויישומית על ידי שטרן(5), בולבי(6), מודל(7), אדלמן(8) ופיאז’ה (9) אפשר להסיק שמתחילת חייו קיים באדם צורך מולד שעוצב על ידי הברירה הטבעית ליצור דגמי משמעות ראשוניים בכדי להסתגל לסביבתו ולתת פשר לחייו ולעולם שבתוכו הוא פועל. אדלמן אף טבע את המושג “דרויניזם-נירולוגי-אינדיבידואלי” שלפיו העצמי נוצר מזרם החויות, הרגשות, המחשבות, הדימויים והתפיסות שחלק מהם “שורד” דרך היטמעות בדפוסי הזכרונות טעוני המשמעות הערכית שנוצרו באדם במהלך חייו. על פי התפיסה הנוכחית, אותם זכרונות ששרדו מתוך הזרם הבלתי פוסק של המידע החושי-תנועתי-רגשי- חשיבתי שאליו נחשף האדם הם שיוצרים את דפוסי המשמעות הפראדיגמטיים של חייו.

     הצורך של האדם ליצור דגמי משמעות הוא צורך שעוצב על ידי הברירה הטבעית ונובע מהארגון האינסטינקטואלי הלא שלם שלו. במקום שבו בעלי החיים האחרים פועלים בעיקר מתוך הפעלת האינסטינקטים שגובשו במשך שנות אבולוציה ארוכות, האדם פועל מתוך מערכת אינסטינקטים פתוחה, שהיא פחות יעילה משל הפרימאטים להתמודדות מיידית עם המציאות החיצונית. את החסר האדם משלים באמצעות כושר מולד ללמידה אינטנסיבית המתבטא ביכולת להטמיע לתוך המערכת המנטלית-רגשית שלו את התנסויותיו ולארגן אותן על פי הדפוסים המנטליים הקיימים. בו זמנית הוא משנה ומתאים בהתאם לקלט החדש שמתקבל הן את הדפוסים המנטליים-רגשיים הקיימים במערכת הגופנית/נפשית שלו והן את סביבתו.

          עפ”י הגישה הנוכחית האדם אינו מחפש משמעות פילוסופית-קיומית לחייו כפי שהציע פרנקל אלא הוא “מתוכנת” מבחינה אבולוציונית לייצר משמעות ופשר החל מתחילת חייו. בעוד שפרויד טען בכתביו שהאדם הוא PLEASURE-SEEKING  פיירברן טען שהאדם הוא OBJECT-SEEKING  ניתן לומר מתוך גישה אקסיסטנציאליסטית שהאדם הוא MEANING-SEEKING מטבעו.

    לגבי המימד הראשון שהאקסיסטנציאליסטים מתארים אותו כמימד ביולוגי או היכולת להיות קיים בעולם, חיפוש  המשמעות מתחיל כצורך אבולוציוני שמטרתו הישרדות. עבודותיה של מלני קליין וממשיכי דרכה (10) תיארו כיצד הייצוגים המנטליים הראשונים בחייו של האדם מתחלקים בצורה דיכוטומית לפנטסיות ראשוניות של סיפוק ואושר, המייצגות את מצב השובע והביטחון, ולפנטסיות של אובדן, הרס והתפוררות הנובעות מהיעדרו של השָד או הבקבוק הטעון בחלב. פנטזיות בלתי מודעות אלה הן שיוצרות את הייצוג החושי, הראשוני והטרום-מושגי, של חוויות של שימור הקיום (שובע) לעומת חוויות של סכנה קיומית (רעב).

     הלמידה הראשונה של התינוק מתחילת חייו היא כיצד להרבות את החוויות מהסוג הראשון ולצמצם את מספר החוויות מהסוג השני (למשל התינוק לומד שכאשר הוא בוכה  מופיעה באופן מאגי תגובה מהסביבה המרגיעה את רעבונו: בשלב ראשון השד או הבקבוק המלא  בחלב ומאוחר יותר האם כדמות שלמה ואז פוסקים כאבי הרעב המייסרים שהתינוק תופס אותם כסוג של קטסטרופה קוסמית). הפנטסיות או ההיזכרויות במצבים אלה הן הייצוגים המנטליים הראשוניים ביותר המאפשרים יצירת דגמי משמעות ראשוניים המורכבים בתחילת חייו של האדם מדימויים חלקיים ומשתנים.

          אותם ייצוגים חלקיים בונים באופן הדרגתי מודלים שפיאז’ה כינה בשם “סכימות פעולה” ובולבי כינה “מודלים של עבודה” שבהדרגה מאפשרים ניבוי ושליטה בסביבה ובחוויות של העצמי. אומנם החשיבה האקסיסטנציאליסטית מדברת על יצירת משמעות כתהליך אוטונומי ובוגר אצל האדם הנוטל אחריות על חייו ולא כתהליך של יצירת דגמי משמעות ראשוניים כפי שמתואר כאן אך אפשר לומר שהחלוקה הדיכוטומית למצבים של שימור הקיום (שובע) ולמצבים של סכנה קיומית (רעב) היא הבסיס לדיכוטומיות שהאדם  הבוגר יוצר מאוחר יותר בהתפתחותו. נכון/לא נכון, אמת/שקר, טוב/רע, טועה/צודק, שחור/לבן, חוכמה/טיפשות, חבר/אויב, דיכוי/חופש – כל אלה נמנים עם המשתנים הדיכוטומיים הערכיים שבונים את עולמו המנטלי של העצמי הבוגר ואת התרבות שהוא פועל בתוכה, ונובעים מתוך חלוקה ראשונית זו שיוצר העצמי.

    המימד השני של להיות בעולם יאמרו האקזיסטנציאליסטים הוא המימד החברתי-תרבותי. עפ”י הגישה הנוכחית זהו שלב שמאופיין בתהליך חִברות ותִרבות אינטנסיבי ובו יחסי האובייקט-עצמי שהיו בתחילה עם דמות הורית הופכים ליחסי אובייקט-עצמי עם סמלים חברתיים ותרבותיים. אם הכותבים האקזיסטנציאליסטים  מדברים על יצירת משמעות הרי שבשלב זה המשמעות ניתנת לסמלים שמקורם בלא מודע התרבותי. דגל, צלב, אדמה, מולדת, אויב, ניצחון, תהילה, קורבן, הם סמלים שמפעילים את האדם במהלך חייו אך שעוצמתם הרבה ביותר מתבטאת בשלב זה. מסיבה זו קשה כ”כ לשנות תפיסות עולם ותפיסות ערכיות שמקורם בתקופה זו. מהסיבה הזאת סמלים של אגדות ילדים וטכסים מאגיים שולטים בעולמו של הילד  דוגמא לטכס כזה שמזכיר באופן מדהים פולחנים של תרבויות שונות מתואר על ידי פיאז’ה(11):”אמי היתה חולה אנושה…מחשבה מוזרה ניצנצה במוחי:עלי לוותר על סוס העץ האהוב שלי כדי שאמי לא תמות. ויתור זה גרם לי צער רב. הורדתי מן הסוס את האוכף ואת המושכות והשלכתי אותם לתוך האש. לאחר מכן שיברתי את הסוס לגזרים והשלכתי אותו לאש. כאשר לאחר מספר ימים הבריאה אמי הייתי משוכנעת שקורבני עזר לה באורח מיסתורי להחלים ממחלתה”.

     הסיבה לתפיסות אלה אצל הילד היא שיצירת המשמעות בתקופה זו של חייו נובעת מתהליכי החשיבה שפיאז’ה (11) כינה קדם-אופרציונליים. אלה הם תהליכי חשיבה שמאופיינים במרכזיות של הסימון וההסמלה, בסיבתיות מאגית, ובתפיסה חלקית ובלתי יציבה של שימור החומר, ושל קביעות הזמן, הגודל והצורה. לילד אין עדיין אירגון הכרתי מגובש ועקבי ותמונת העולם שלו היא אנימיסטית (הוא אומר”הרוח יודעת שהיא נושבת”), מאגית (הוא אומר”רוח תפסיקי לנשוב כי הסתרקתי”ומאמין שהוא משפיע כך על הרוח) הוא מאמין שהאובייקטים בטבע הם פרי יצירה מלאכותית ואומר”השמש התחילה כשהתחילו החיים. היא עשויה מאש שבאה מהשמים והודלקה בגפרור, אלוהים זרק את הגפרור” ואגוצנטרית (הוא אומר”השמש חיה כי אנחנו חיים. היא יודעת מתי לצאת כי היא יכולה לראות שבחוץ יום”. “זה אני מניע אותו (את הירח) בזמן שאני הולך. הוא הולך אתי, הוא מלווה אותי”)(עמ. 125).

          המימד השלישי של להיות בעולם על פי התפיסה האקזיסטנציאלית היא המימד הפסיכולוגי- להיות עם עצמי.  מבחינת התפתחות העצמי זהו השלב האקזיסטנציאלי המרכזי. זהו השלב האינדיבידואלי שמאופיין ביחסי אובייקט-עצמי שיוצר האדם עם צרכיו הפנימיים העמוקים וכך הוא מפתח את יכולתו להגשים את הצרכים העמוקים של העצמי: הצורך בחופש, הצורך בביטחון, הצורך בעצמאות, הצורך בביטוי עצמי והצורך בהגשמה עצמית. להיות בעולם עם עצמי אינו רק להיות אלא גם להתהוות ללא הרף כאשר האדם יוצר את מודל המשמעות שמפעיל אותו בחייו מתוך עולמו הפנימי.

     המימד הרביעי שידברו עליו האקזיסטנציאליסטים הוא המימד הרוחני. מבחינה התפתחותית אפשר לראות מימד זה כשלב טרנסצנדנטי של התפתחות העצמי. העצמי הבוגר אינו מסתפק בהגשמת ערכים של עצמאות, חופש, אחריות וכו’. לעצמי יש צורך מתחילת חייו לחרוג מעבר לגבולותיו. נטייתו היא ליצור יחסי אובייקט-עצמי עם סמלים המבטאים הגשמה של צרכים שהם טרנסצנדנטיים לעצמי כמו השאיפה לאלמוות ולאומניפוטנטיות. השלב הרביעי מתמקד בעיקר בהגשמה סמלית של צרכים אלה. ההסטוריה האנושית היא מונומנט לצרכים אלה של האדם שמתבטאים ביצירות אומנות, למשל בארכיטקטורה, במוסיקה ובספרות, בהקמת אירגונים חברתיים ופוליטיים וביצירה של התרבות האנושית. מטרת כל יצירות אלה היא להגשים סמלים שהם טרנסצנדנטיים לעצמי, להשאיר חותם בהיסטוריה ולפרוץ מגבולות העצמי האינדיבידואלי.

     העמדה של להיות בעולם אם כן מורכבת מ 4 המימדים שהזכרנו והצורך ללמידה דרך יצירת מודלים חדשים של משמעות קיים בכל אחד מהם עפ”י הפרמטרים המרכזיים באותו מימד. מה שיוצר בין היתר את הייחוד האנושי הוא שלמרות שמדובר כאן בתהליך התפתחותי אין התהליך מתפתח בצורה עוקבת כמו בסולם שבו עולים משלב לשלב אלא בצורה ספירלית. בכל רגע בחייו של אדם קיימת דומיננטיות של פרמטר מרכזי שמארגן את יצירת המשמעות כשהוא מעורב במארגנים אחרים פחות דומיננטיים. למשל  הצרכים ההישרדותיים דומיננטיים מאד בעיקר בתחילת החיים אך הם ממשיכים להתקיים בכל אחד משלבי החיים עם אופי המתאים לאותו שלב. למשל במימד השני הפסיכותרבותי המאופיין בראשוניות ההפנמה התרבותית והנשלט על ידי הפונקציות של ההסמלה, הצרכים ההישרדותיים מתבטאים בצורך להישרדות סימלית כאשר האגו מסמל את האורגניזם ופגיעה באגו (למשל כאשר הבוס שלך מעליב אותך לפני צוות המשרד הכפופים לך) נתפסת באורח סמלי כסכנה קיומית לאורגניזם. תגובות הסטרס שתייצר המערכת הגופנית/נפשית שמיועדת להתמודד עם מצבים מסכני קיום בסיטואציה סמלית כזאת תהיה מבחינה פיזיולוגית/פסיכולוגית בדיוק אותה תגובת סטרס שהיתה לאבותינו הקדמונים כאשר הם היו בסכנה קיומית בסוואנה, והיא אותה תגובת סטרס שנוצרת אצל בעלי חיים בטבע המצויים בסכנה קיומית. במימד האקסיסטנציאלי ההישרדות מתאפיינת בצורך להגשמה עצמית שהיא שיוצרת את התקיימות העצמי דרך ביטויי האינדיבידואציה שלו. במימד הטרנסצנדנטי מתבטא צורך ההישרדות במוטיבציה לטביעת חותם החורג מקיומו של הפרט שבלעדיה האדם מרגיש חסר ערך וחסר משמעות קיומית בחלל ובזמן האינסופיים (מבחינת חיי הפרט) של היקום.

      באותה מידה אפשר לומר גם שהצרכים הטרנסצנדנטיים של אלמוות ואומניפוטנטיות הדומיננטיים בעיקר בתקופת הטרנסצנדנטיות והבשלות של העצמי מתקיימים גם בתחילת החיים בדמות של פנטזיות נרציסטיות ואומניפוטנטיות אצל התינוק. במימד השני הפסיכותרבותי אותם צרכים מתבטאים בצורך לשליטה חברתית והכחשת המוות, במימד השלישי האקסיסטנציאלי מתבטאים צרכים אלה במניע להישגיות, כוחניות, והשפעה על מערכות פוליטיות וחברתיות, ובמימד הטרסצנדנטי הם מתאפיינים במוטיבציה לחיי נצח סימליים ולהשפעה על הדורות הבאים דרך יצירה אומנותית מונומנטלית או מגלומנית (למשל מקדשים, צריחי כנסיות, מוזוליאום או פירמידות),פעילות  חברתית או אחרת.

      אנו יכולים אם כן לומר שעל פי הגישה הנוכחית כל מימד מתאפיין בסוג שונה של יחסי אובייקט-עצמי. בעוד שבתחילת החיים בתקופה שבה ההישרדות הביולוגית דומיננטית יחסי האובייקט-עצמי נקשרים עם דמות ההורה המבטיח את הקיום הפיזי, בתקופת הילדות שמעצבת את המימד הפסיכותרבותי הם עוברים בהדרגה ליחסי אובייקט-עצמי של סמלים חברתיים וחבורת האחאים. המימד השלישי הוא המימד הפסיכולוגי והקיומי שבו יוצר האדם יחסי אובייקט-עצמי עם עולמו הפנימי וזה מה שמאפשר לו לשאוף להגשמה עצמית. המימד הרביעי הוא המימד הרוחני הטרנסצנדנטי שמאפשר למצוא את ההקשר הרחב בו הפעילות שלנו מקבלת משמעות. במימד זה נוצר בעיקר הביטוי הטרנסצנדנטי של העצמי ששואף ליצור יחסי אובייקט-עצמי עם סמלים שחורגים מקיומו האישי. (תיאור מפורט של ספירלת ההתפתחות של העצמי מצוי אצל לוי (12)).

      תפיסה זו שלכאורה משנה לחלוטין את התפיסה המקובלת של יחסי אובייקט מתאימה להגדרה הראשונית של אבי התיאוריה של יחסי אובייקט – פיירברן( 13) שראה את יצירת יחסי האובייקט כצורך קיומי שבהגשמתו תלויים שפיותו והישרדותו של האדם. בכל שלב של חייו אם ינתקו יחסי האובייקט של האדם הוא יחווה אימה של כיליון. למרותשפיירברן תיאר מצב זה להסביר את תופעת יצירת יחסי האובייקט עם אובייקטים רעים והקושי לשנות יחסים אלה במהלך טיפול, המוטיבציה ליצירת יחסים אלה מתאימה מאד לגישה האקסיסטנציאליסטית. בכל אחד מהמימדים שתיארתי של הקיום האנושי כאשר לא יוגשמו אותן יחסי אובייקט-עצמי יסבול האדם מסוג של חרדה דומיננטית: חרדות ראשוניות של התפרקות, היבלעות, רדיפה והיעלמות במימד הביופסיכולוגי של תחילת חייו, חרדת נטישה בשלב המעבר מהמימד הביופסיכולוגי לפסיכותרבותי שמתקיים בתחילת תקופת החיברותוהתירבות. המימד הפסיכותרבותי מתאפיין בחרדות סירוס וחרדה חברתית כחרדות דומיננטיות אם לא מוגשמים צרכי העצמי בבטחון חברתי. המימד האינדיבידואלימתאפיין בעיקר בחרדה קיומית של ריקנות, והמימד הטרנסצנדנטי בחרדת חידלון וחוסר משמעות קיומית בהעדר יחסי אובייקט-עצמי מספקים.

      אירוין ילום(1) תיאר את סיבת הקיום של הפסיכותרפיה האקזיסיסטנציאלית בכך שכל אחד מאתנו שואף להישרדות, ליציבות, לחברה, ולמשמעות, אך החיים של כל אחד מאתנו שזורים במוות בלתי נמנע, חוסר יציבות, בדידות, וחוסר משמעות. אם נתבונן בפרמטרים שהוצעו על ידי ילום מנקודת מבט התפתחותית ואבולוציונית נראה שהם אינם בהכרח מציינים את המצב האנושי אלא את המצב הטבעי של כל אורגניזם בטבע. בעלי חיים רבים מתנהגים כאילו הם פוחדים מהמוות, מהבדידות, ומחוסר ההסתגלות לסביבה, לכן הם לומדים לשמור  על קיומם, לחיות בלהקות ולא בבדידות וללמוד להסתגל לתנאי הסביבה המשתנים. הברירה הטבעית נתנה להם כלים להתמודד עם מצבים אלה ובזכותם הם שרדו עד כה. מכאן עולה, שבניגוד לתפיסה המקובלת בפסיכותרפיה אקסיסטנציאלית, לא החרדות מהמוות, מהבדידות ומחוסר המשמעות הם שמעצבות את התנהגותו של האדם. דפוסי ההתנהגות של האדם שנועדו להגן עליו בפני המוות הבדידות וחוסר המשמעות הם דפוסי התנהגות שעוצבו על ידי הברירה הטבעית. החרדה האנושית אינה החרדה מהמוות אלא מהמודעות למוות, מהמשמעות שנותן האדם למוות שהיא בתחילת חייו פנטזיות של התפרקות, היבלעות, רדיפה והיעלמות, בשלב החברתי פנטזיות של נטישה, בשלב האינדיבידואלי פנטזיות של ריקנות ובשלב הטרנסצנדנטלי פנטזיות של חידלון. כלומר ייחודו של האדם אינו בהתמודדותו עם המוות, עם הבדידות ועם חוסר היציבות אלא היא התמודדותו עם המשמעות הרגשית, המודעת והבלתי מודעת שהוא נותן למצבים קיומיים וטבעיים אלה.

יישומים לפסיכופתולוגיה:

      קיימת הסכמה כללית שכל הפרעה פסיכופתולוגית מקורה באירוע או ברצף אירועים טראומטיים שקורים במהלך התפתחותו של האדם ויוצרים פגיעה בתפקודו הבוגר. אם נפשט מאד את התיאוריות הפסיכופתולוגיות הרבות נוכל לומר בהכללה שאדם שסבל מדחייה אמהית מוקדמת, מאמהות מופרעת או מאמהות “לא מספיק טובה” כדברי ויניקוט, בתחילת חייו עלול לפתח הפרעות פסיכוטיות  או הפרעות אישיות קשות. ילד שבהמשך חייו יסבול מחוסר הערכה, חוסר אמפתיה או חוסר תמיכה רגשית יהיה בסיכון גבוה לפתח הפרעות נאורוטיות. תיאורטיקנים שונים יציגו זאת בהמשגות שונות: בעיות מוקדמות בשיקוף ובאידיאליזציות, בהולדינג, בהכלה, או בהפנמת אובייקטים ליבידינאליים ואנטיליבידינליים בהפנמת אינטרוייקטים טובים או רעים בנוכחות התהליך הראשוני וכיו”ב. כך או כך מעבר לגישות התיאורטיות השונות אנו יכולים לסכם שכל הפסיכופתולוגיה אשר אינה מתבססת על תפיסה ביולוגיסטית ואורגנית מבוססת על כמה עקרונות של מצבי טראומה או הפרעה ביחסים הדיאדיים או הטריאדיים של תחילת החיים או במצבי טראומה אקוטית או מתמשכת בהמשך החיים.  קיימת הסכמה רחבה שככל שמקדים זמן ההפרעה ההתפתחותית בדרך כלל תהיה חומרת הבעיה גדולה יותר. הסכמות כלליות אלה מקובלות הן בתיאוריות פסיכופתולוגיות, בתיאורית העצמי, בתיאורית ההתקשרות  ובתיאוריות יחסי האובייקט.

        כיצד משפיעה האטיולוגיה של ההפרעה ההתפתחותית על הפסיכופתולוגיה מבחינה של תפקוד פסיכולוגי ונירולוגי  לאור הגישה המוצגת כאן ? במאמר זה תיארנו את חיפוש המשמעות של האדם לא כחיפוש פילוסופי אלא כצורך קיומי שמוטבע באדם ועוצב על ידי הברירה הטבעית. נטייה זו קשורה למבנה של האדם כיצור שנקרא בביולוגיה אופורטוניסטי, כלומר בעל כושר הסתגלות לטווח נרחב של סביבות קיום ובעל כושר למידה מפותח ביותר. כמו כל היצורים בטבע האדם נוטה ליצור דפוסי פעילות קבועים למצבים דומים. בניגוד לבעלי חיים אחרים האדם מפרש  ונותן משמעות לאותם דפוסי התנהגות. כאשר  נתקל האדם במצבים טראומטיים במהלך חייו ובעיקר בתקופות המעצבות של אישיותו, בתחילת חייו, נפגעים כושר הלמידה וההסתגלות  שלו והוא ממשיך להפעיל את אותם דפוסי פעילות שנילמדו ושהיו פונקציונליים בעבר

     בכל שלב של חייו האדם מייצר דגמי משמעות מודעים ולא מודעים  שיהיו מותאמים להתנהגותו גם אם היא אינה פונקציונלית ושיאפשרו לו לפרש אותה בצורה שתיראה לו קוהרנטית ושתפחית דיסוננסים קוגניטיביים. למשל, הסכיזופרן הפרנואיד יתן נימוקים “הגיוניים” כביכול לכך שהמוסד השתיל בשיניו משדרים שקולטים את מחשבותיו ומשדרים אותן למפקדת המוסד, הקלאוסטרופוב יסביר שמסוכן להכנס למעלית כי הכבל עלול להנתק. גם אם יבין שחשיבה זו היא מופרכת, עדיין תקנן בו אמונה בלתי מודעת להיתכנות של תאונה מסוג זה. באופן סכימטי ניתן לומר שאותם דגמי משמעות לקויים הם שמייצרים

את הסינדרום הפסיכופתולוגי.

          נראה אם כן שהסינדרום הפסיכופתולוגי מקורו מבחינה פסיכולוגית בהתנהגות לא סתגלתנית לצרכיו הפנימיים של האדם או לתביעות הסביבה שנובעת מפרדיגמה שגויה. הפרדיגמה השגויה היא תפיסה שנוצרה בעבר במציאות אחרת שכיום היא מעוותת את ראיית המציאות החיצונית והפנימית למרותשבעבר היא מילאה פונקציה של הסתגלות לדרישות הסביבה ולשימור הקיום הממשי או הסימלי של הפרט. הפרדיגמה השגויה אינה תפיסה מודעת בלבד אלא גם תפיסה המארגנת קלט חושי-רגשי-תנועתי- ולא מודע, פנימי או חיצוני, והנותנת לו לכידות ואחדות שגויים וכך יוצרת את התגובה הפסיכופתולוגית. מבחינה נירולוגית הפרדיגמה השגויה נוצרת כיון שלאחר שנוצרו דפוסי התגובה בעבר הם נוטים לשמר את עצמם. שימור עצמי של דפוסי תגובה קיימים  הוא אחד מתכונות מערכת העצבים המרכזית וחיוני לתיפקוד יעיל של האורגניזם. תכונה זו פוטרת את האורגניזם מהצורך לחשוב מחדש ולחפש דרך תגובה לגירוי נתון דבר שדורש השקעת זמן גדולה שיכולה להיות קריטית לקיומו במצבי חירום.

      כל תגובה פסיכופתולוגית אם כן מקורה בתגובה שבעבר היתה סתגלתנית ושבוצעה במציאות שונה וכיום היא פוגעת בהסתגלותו של האדם, ובכושר הלמידה שלו ליצור דגמי משמעות חדשים למצבים משתנים וכך נגרמת חזרה סטיריאוטיפית וכמעט אוטומטית על אותם דפוסים שעוצבו במצבי הסטרס בעבר.

     המקור לתגובה הפסיכופתולוגית הוא בכך שהמוח והמערכת הגופנית/נפשית אינם מבחינים מבחינה תפיסתית (אם כי המוח מבחין מבחינת הכרה מודעת) ומגיבים באותה צורה לסכנות קיומיות שהאדם חווה בעבר (למשל כאשר התינוק חווה מצבים טראומטיים של הפרעה ביחסי אובייקט מוקדמים ) ולסכנות סמליות בהן הוא נתקל בהמשך חייו (אותו תינוק בהתבגרותו יחווה את העולם כמקום מאיים ולא מתגמל ויפרש טווח רחב של מצבים על פי דפוסי התגובה שהוא יצר בתחילת חייו וכתוצאה הוא עלול לפתח תגובות דיכאוניות או פרנואידיות). אותן תגובות סטרס גופניות/נפשיות שנוצרו בזמן סכנה קיומית אמיתית (כאשר התינוק היה פיזית חסר יכולת קיום עצמאית והיה זקוק לתמיכה פיזית, אהבה והכלה לצורך קיומו הפיזי) נוצרות גם במצבים סמליים כיון שהמערך הביולוגי של האדם לא השתנה במשך עשרות אלפי שנים. למרות שהאדם חי כיום בציוויליזציה שיצר ולא בטבע, ונתקל בעיקר בסכנות סימליות יותר מפיזיות,  המוח האנושי שמשרת אותו הוא אותו מוח של אבותינו מתקופת האבן והוא איבר שעוצב על ידי הברירה הטבעית לצורך הישרדות ולא לצורך חשיבה. המוח והמערכת הגופנית/נפשית מפיקים את אותה תגובה הישרדותית מבחינה נירולוגית התנהגותית ואנדוקרינולוגית (ובעיקר הפרשת כמויות גדולות של קורטיזול) במצבי סטרס הנובעים מחסך ראשוני ביחסי עצמי-אובייקט, מנפילה לים קפוא בחורף, מהתקפה של להקת לביאות, מנזיפה של הבוס לנוכח עובדי המשרד, או מסיכסוך משפחתי חריף.

     לאחר שתגובת סטרס נוצרה והתגבשה בעבר היא נוטה לשמר את עצמה לצורך תיפקוד מהיר יותר של האורגניזם. המחיר שמשלם האורגניזם על היתרון האבולוציוני של שימור התגובה הוא חזרה סטיריאוטיפית על תגובות דומות ללא התערבות הקורטקס בכל פעם שמופיע גירוי דומה גם אם הוא עמום. התגובה המהירה שמייצר המוח להישרדות במצב חירום (וכל מצב של סטרס או טראומה נתפס כאמור על ידי מערכת הגופנית/נפשית כמצב חירום) נשמרת וחוזרת על עצמה בכל מצב דומה.

     השערת הפרדיגמה השגויה מקבלת חיזוק ממחקרים נירופסיכולוגיים שנערכו על ידי לדו(14)שבמחקריו על למידה רגשית מצא שני סוגי תגובות עיקריות של למידה. הסוג הרגיל של תגובה רגשית נוצר בתיווך הרצון, כושר השיפוט וההכרה המודעת. הסוג השני נוצר במצבי טראומה, סטרס אקוטי או מתמשך:   במצבים כאלה נוצר מעבר מהיר בין התלמוס לאמיגדלה והPAG (periaqueductal gray   איזור של חומר אפור בגזע המוח האחראי על יצירת וויסות הרגשות) שקשורים לתגובות הרגשיות לסכנה, וזאת בכדי לאפשר תגובה מהירה ללא התערבות הקורטקס. תפיסת הסכנה במקרה כזה היא עמומה ולא ברורה אך התגובה הגופנית והנפשית שנוצרת ביחס אליה היא מיידית ותורמת להשרדות האורגניזם במצבי חירום. למרות היתרון האבולוציוני הברור של תגובה מהירה כזו המחיר שמשלם האורגניזם על תגובה זו הוא חזרה סטיריאוטיפית על תגובות דומות ללא התערבות הקורטקס בכל פעם שמופיע גירוי דומה גם אם הוא עמום.

     גם מחקרים שנעשו על ידי אריק שלו (14) לגבי תגובות פוסט-טראומטיות מחזקים נקודה זו כאשר הם קובעים שהזכרון המקורי של האירוע המאיים דועך עם הזמן ולכן אין אפשרות ללמידה חדשה שתשנה את דפוס הפעילות הבלתי רצוי. כיון שהגירוי המקורי כבר לא קיים והוא מתחלף בגירויים דומים האדם שניפגע מתקשה להתעמת עם הגירוי המקורי של הטראומה. האדם מתקשה לפתח הטמעה של התנסויות חדשות ושינוי הדפוס הסטיריאוטיפי של התגובה הפתולוגית הפוסט-טראומטית וזאת כאמור כיון שהגירוי המקורי כבר לא קיים. תהליך נוסף המקשה על ההתמודדות עם הגירוי המאיים הוא תהליך של הכללה וסנסיטיזציה של הגירוי המקורי וכתוצאה מכך תגובת החרדה תופיע לגבי מיגוון גדול של גירויים דומים לגירוי הראשוני. מימצאים אלה מסבירים במידה רבה את הקושי שבו נתקל הפסיכותרפיסט לשנות את דפוסי ההתנהגות הפסיכופתולוגיים של המטופל.

 אם כי עלינו להיות זהירים בקביעת זהות בין תהליכי מוח לבין מצבים נפשיים איננו יכולים להמנע מהאנלוגיה המתבקשת: אירוע שנתפס על ידי האדם כמסכן חיים באופן אקסיסטנציאליאו סמלי יוצר תגובות שמכשילות הסתגלות ותיפקוד תקינים. אצל הפסיכוטי למשל הפרדיגמות שהוא יוצר מושפעים מדפוסי פעילות שנוצרו בתחילת חייו כאשר מנגנוני החשיבה שלו עדיין לא היו מעוצבים בשלמות והחרדה האקסיסטנציאלית העמוקה שתקפה אותו היתה חרדה הרבה יותר מפחידה מחרדת מוות. היא היתה חרדת התפוררות, חרדת היבלעות וחרדות דומות שתוארו על ידי לאינג ותיאורטיקנים אקסיסטנציאלים ודינמיים אחרים.  יצירת הפרדיגמות שהפסיכוטי יוצר מוטמעים באותן חרדות ראשוניות ובהגנות שהוא פיתח להתמודד אתן. כפי שהזכרתי, ניתן לומר באופן סכימטי שאותן פרדיגמות שגויות הן  שמייצרותאת הסינדרום הפסיכופתולוגי.

   השלכות לגבי הפסיכותרפיה

     על פי הגישה המוצגת כאן הפסיכותרפיה  היא תהליך דינמי שמטרתו לשקם את יכולת הלמידה הספונטנית של האדם שניפגעה בעקבות משבר במהלך החיים. שיקום יכולת זאת תאפשר תיקון הפרדיגמה השגויה ויצירת דפוסי התנהגות חדשים במקום חזרה סטיריאוטיפית על תפיסות ודפוסי תגובה והתנהגות שניקבעו בעבר ושאינם מאפשרים התמודדות והסתגלות תקינים עם הסביבה החיצונית והפנימית.

     ראינו לפני כן שכל בעיה פסיכופתולוגית נובעת מתפיסה של המציאות הפנימית או החיצונית שאינה הולמת את המציאות החיצונית או את ציפיותיו של המטופל. לכן כל מצב של פניה לטיפול נובע מסיטואציה שבה הפונה מתלונן על התנהגות שהוא שופט אותה כבעלת ערך שלילי או כלא רצויה, למשל קלאוסטרופוביה, ערך עצמי נמוך, או התנהגויות כפייתיות. תיאור זה של הפנומנולוגיה של הפניה לטיפול מתאים יותר למציאות הקלינית מאשר הביטוי סינדרום או סימפטום שנגזרים מהמודל הרפואי. מאחורי המודל הרפואי מצויה הנחה סמויה שקיים חולי נפשי שעלינו לרפא ולהשיב למטופל את הבריאות הנפשית. זוהי הנחה השנויה במחלוקת בתחום הפסיכופתולוגיה ואין ספק שהמטופל פונה בגלל התנהגות שבעיניו היא לא רצויה, הרבה יותר מאשר בגלל סימפטום שהוא בעייתי מבחינה אובייקטיבית בעיני המטפל.

     לאחר התיאור של המטופל את ההתנהגות הבלתי רצויה ויצירת הראפורט הראשוני ינתח המטפל וינסח מחדש (לעצמו ולא למטופל) את המשמעות הרגשית והלא מודעת של אותה התנהגות. משמעות זו קשורה למבנה העמוק של העצמי שהוא למעשה הפרדיגמה התפיסתית השגויה שתיארנו שהיא תפיסה המעוותת את ראיית המציאות החיצונית והפנימית. מפרדיגמה זו נובע ה”טייס האוטומטי” שמנחה את ההתנהגות הלא רצויה של המטופל ושלדעת המטפל והמטופל מן הראוי ליצור בהם שינוי.

      כיון שהתפיסה נבראה בצלם התיפקודי של מערכת העצבים המרכזית שמאופיינת בעיקר כמערכת דינמית מורכבת בעלת אירגון וויסות עצמיים וכושר הסתגלות ביחס לסביבה, יצירת הפרדיגמה השגויה גורמת לכל תהליכי החשיבה, הרגש והתהליכים הבלתי מודעים להתארגן מאליהם בצורה שונה.  הנטייה של המערכת התפיסתית היא לארגן את עצמה בצורה הוליסטית- של שלמויות תפיסתיות למשל גשטלט. לכן הפרדיגמה נוטה להתארגן בדפוסי תפיסה קיימים, ליצור דפוסים חדשים או לשנות את הדפוסים הקיימים בעקבות כל קלט חדש שמתקבל (15). התהליך הבסיסי בתפיסה תואר על ידי פיאז’ה כתהליך הבסיסי של השינוי ההתפתחותי ושל השינויים האבולוציוניים והוא הטמעה של קלט חדש לתוך דפוס קיים ועל ידי כך שינוי של הקלט המתקבל ושינוי והתאמה של הדפוס הקיים בהתאם לקלט המעובד המתקבל. התפיסה נוטה להתארגן בדפוסים קבועים שבעקבות מצבים טראומטיים או מצבי סטרס שומרים על אירגונם גם לאחר שהמציאות השתנתה. דוגמאות לכך הן יצירת הסינדרום הפסיכופתולוגי שנוצר בתקופת חיים נתונה ואינו משתנה גם כאשר המציאות מסביבו משתנה. התפיסה מאופיינת גם בכך שהיא מושפעת מההכרה המודעת אך  בעיקר מהאירגון הרגשי, הערכי ומתכנים לא מודעים. התפיסה פועלת על ידי ריכוז של הקשב לערוץ אחד וכל גירוי חדש מחפש דפוס קיים “להתביית” עליו. גם כאשר הגירוי הוא חלקי הוא “מחפש” דפוס קיים בכדי ליצור גשטלט. לאחר שנוצר דפוס חדש יש לו נטייה של שימור עצמי על ידי המנגנון של הפחתת דיסוננס ודחיית מידע החורג מהתפיסה הקיימת. תובנה היא הארה על דפוס בלתי פעיל או היווצרות פתאומית של דפוס חדש.

    הגישה הנוכחית מבוססת בו זמנית על המאפיינים של פעילות המוח ושל מערכת העצבים המרכזית (למשל תכונות הויסות והאירגון העצמיים), של מאפייני התהליכים הראשוניים (למשל גירוי חלקי יוצר אסוציאציה עם השלם) של התהליכים ההכרתיים (למשל יצירת תפיסות עולם והנטייה להפחתת דיסוננס),

ושל התהליכים הרגשיים-חושיים ( שהם הקלט העיקרי שנתפס על ידי המערכת הגופנית/נפשית) וכן על תיאוריה אבולוציונית (שרואה את פעילות המוח כחלק אינטגרלי מפעילות האורגניזם ואותו כחלק אינטגרלי מסביבתו ומיחסי הגומלין שהם מקיימים).

     הפרדיגמה השגויה נובעת מפגיעה בכושר הלמידה של האדם כתוצאה ממצב טראומטי בעבר ובעקבותיו  נפגעה גם הדיפרנציאציה בין תהליכי העצמי הרגשיים-חושיים, הלא מודעים וההכרתיים בעקבות זאת למשל כאשר יתעורר מצב חרדה עקב סיטואציה הדומה לסיטואציה טראומטית בעבר תיווצר פרשנות לא מודעת שהמטופל נותן לתגובה זו והסברים מודעים שהוא נותן לסיטואציה המאיימת

שיהיו תוצאה של הפרדיגמה השגויה.

    טכניקת הטיפול מבוססת על איזון בין יצירת גישה “מאפשרת” ו”מקום בטוח” וראפורט  חיובי שנבדק מדי פעם, לבין גישה אקטיבית-דינמית שמטרתה לפרק את הפרדיגמה השגויה. מטרת הגישה האקטיבית היא להפעיל זיהוי של הגורם הרגשי המובלע בפרדיגמה, לבדוק את מאפייניו, לזהות את הגורמים הלא מודעים על ידי חיפוש משותף עם המטופל דרך פנטזיות חלומות, דימויים וכו’.  מיקוד הקשב על הפרדיגמה ללא שיפוטיות, יצירת גשטלט של האסוציאציות המתקשרותאליה, חשיבה יוזמת שמטרתה לשנות קונספטים דומיננטיים, אנליזה והפרדה של המרכיבים הרגשיים, הלא מודעים והקוגניטיביים ושיטות אקטיביות אחרות. המטפל לא יעסוק ביצירת פרדיגמה חדשה כיון שתכונות העצמי של וויסות עצמי ואירגון עצמי יסייעו ליצירתה (מכאן גם התופעה של התמרת ההגנות להגנות גמישות וסתגלתניות יותר המוכרת בפסיכותרפיה).  נדגים גישה זו על ידי וינייטה קצרה:  אמו של אוהד מתה מסרטן כשהיה בן שמונה. כל חייו הוא התייחס לאירוע זה כאל האירוע שהרס את חייו. חייו המשותפים עם אמו הצטיירו בעיניו כתקופה של גן עדן שאבד לו לנצח, ומאז הייתה שאיפתו הגדולה למצוא את גן העדן האבוד. “מאז שאמא מתה אני נלחם ללא הרף להוציא טיפות של אושר מחיי”, אמר לי. “אני מרגיש כמו סיזיפוס שמעפיל על ההר, אבל  אינו יכול להגיע לפסגתו”. כאשר המשכנו בשיחתנו התברר בהדרגה שחייו המשותפים עם אמו לא היו סוגים בשושנים. אמו הייתה אישה מרת נפש, מתוסכלת מיחסיה עם בעלה ומלאת כעס על חייה ועל העולם, ורגעים משותפים של אושר עם אמו היו באמת טיפות גנובות ונדירות.

         אוהד גדל ללא הוריו ולאחר שאמו ניפטרה בגיל צעיר ננטש על ידי אביו וגדל במוסד שבו היה בכתה לא מתאימה מבחינת גילו וסבל מהתעללות של בני כיתתו. ההתנסות הרגשית הדומיננטית בחייו היתה של סבל, רדיפה וחיפוש אחר “טיפות של אושר” בחייו. כיון שאלה היו כה נדירותפיתח אוהד פנטזיה של גן העדן האבוד המצוי בראש ההר אך אשר הכניסהאליו היא אסורה והגישהאליו סיזיפית וחסרת תוחלת.  גן עדן זה היה אסור עבורו כיון שהיה קיים רק בדמיונו, בתפיסה הבלתי מודעת שהנחתה אותו בחיים של אבל ותיסכול תמידיים. מצבי הסטרס הנישנים מתקופת ילדותו יצרו אצל אוהד הכללת תגובת סטרס לרוב המצבים בחייו מלווה בפניקה דיכאונית  של נטישה ותחושת סכנה עמומה ולא ברורה. מסיבה זו לא היו לאוהד כוחות להתמודד בצורה אפקטיבית ורציונלית עם רוב המצבים בחייו למרותשהיה אדם מאד אינטיליגנטי. עם התבגרותו של אוהד והתפתחותו  האינטלקטואלית כאשר התעוררה תגובת הפניקה הדיכאונית ברוב המצבים בחייו הוא ניסה לתת פשר ומשמעות לאותן תחושות וזה התבטא בחשיבה כפייתית איך למצות ללא הרף את האפשרויות לסיפוק צרכים ראשוניים בחייו עד שבאופן פרדוקסלי לא מצא מנוח לנפשו לרגע. התגובה השניה היתה כאמור פיתוח האמונה הלא מודעת על גן עדן מיתולוגי אבוד שעל אובדנו עליו להתאבל כל חייו.

     מרכיב מרכזי בפרדיגמה השגויה שהנחתה את חייו של אוהד היתה תפיסה שמטרת חייו היא חיפוש כפייתי של אותן “טיפות של אושר” שמהותן לא ברורה לו, וניצול כל מצב בחיים לאותו חיפוש כפייתי. בו זמנית התקיימה בו האמונה הבלתי מודעת שגן העדן נעול וכל שנותר לו הוא להתאבל על אובדנו.

     המטרה שהצבתי בטיפול של אוהד היתה שבירת הפרדיגמה השגויה על ידי התמקדות בעיקר באמונה הבלתי מודעת שלו לגבי חוסר התועלת במאמצים לשינוי כיון ש”גן העדן אבד לנצח”. אמונה זו היתה המרכיב הדומיננטי בפרדיגמה של אוהד והקרין על תהליכי החשיבה הכפייתיים והסטיריאוטיפיים שלו והפיק אצלו כל הזמן רגשות של חוסר אונים, חוסר תקווה וחוסר  ערך עצמי.

     כאשר אני רוצה לפעול בעיקר על המנגנונים הלא מודעים של הפרדיגמה כמו במצב של אוהד אני מעדיף לעבוד בדמיון מודרך, אסוציאציות חופשיות או היפנוזה (בניגוד למצבים שבהם אני פועל על התהליכים הרגשיים דרך גשטלט למשל או על תהליכים מודעים דרך הפעלת טכניקות קוגניטיביות).

       כאשר הבאתי את אוהד למצב היפנוטי דמיין אוהד את ראשו שגדל ללא פרופורציה על גוף קטן וחלש, והראש עייף ממחשבות. אוהד, שהיה מהנדס מחשבים מצליח, היה חרד מכך שהוא חלש בלוגיקה ובחשיבה מופשטת. “מה מסמל בעבורך הכישלון להבין בתחומים אלה?” שאלתי. “אני דחוי, מצורע של החברה, מוקצה מחמת מיאוס, כולם נגדי”, הייתה תשובתו. בכדי לעמת את אוהד עם הסתירה שקיימת בפרדיגמה שבה פחד מכשלון בחשיבה מתקשר לתחושות דחייה חברתיות המשכתי: “דמיין מצב שבו אתה יושב מול כרטיס במחשב-העל שלפניך מה אתה רואה בכרטיס ?”, שאלתי “אני עושה זאת, והחשיבה שלי מתערערת”, אמר. “הזמן, הסדר, ההיגיון – כולם מתערבלים לנגד עיני”. “הגדל את הכרטיס ככל האפשר”, אמרתי לו. “עכשיו אני רואה בכרטיס פרטי פרטים”, אמר. “אני רואה בו פנים אנושיות אוהדות, למשל את הפנים של יאיר, עמית שלי, ששפך את ליבו לפנַי לפני כמה ימים. החרדות נעלמו, ואני יכול לשנות את הכרטיס לגודלו הרגיל ולהחזירו למחשב. עכשיו אני מבין שהצורך שלי להבין בלוגיקה ובחשיבה מופשטת הוא צורך להיות נערץ ומוערך, ובבסיסו של הצורך הזה מצוי הצורך להיות נאהב. כל חיי חסרה לי אהבה”.

            החרדה מכישלון, שלכאורה ליוותה את אוהד כל חייו, הייתה למעשה חרדה מדחייה חברתית וברמה עמוקה יותר – חרדת נטישה ואובדן. במצב היפנוטי לבשה חרדה זו צורת פנטסיה מפחידה: “אני רואה עץ נסחף במימי הנהר ועומד להיעלם לגמרי. אני נאחז בציפורני בעץ ולא נותן לו להיסחף, אבל הוא עומד להיסחף במורד הנהר ולהתרסק במפל. הזרם גואה וסוחף באכזריות את העץ והידיים שלי מאבדות בהדרגה את אחיזתן בו. לבסוף הזרם האדיר סוחף בעוצמה את העץ, והוא נעלם במורד הנהר. איך אתמודד עם אובדן יקר כל-כך, עם האובדן של אמי שמתה ממחלה ממארת, ואני לא הצלחתי לשמור אותה בין החיים?” שאל בייאוש. “האם אתה יכול לנטוע עץ חדש? מה עם המשפחה שלך שאתה אוהב ושבעזרתה בנית מחדש את חייך?” שאלתי. “אני מרגיש טוב יותר שקיים עץ חדש, אבל אני לא משלים עם האובדן. אני נאחז בכל מה שמסמל אותו ומרגיש שאני בוגד בזכרו אם אני שוכח אותו לרגע”, השיב אוהד.

            הפרדיגמה השגויה ש”בעזרתה” תפס את המציאות גרמה לאוהד בחייו היומיומיים קשיי ריכוז ושכחה שהיו תוצאת עיסוקו הכפייתי הבלתי פוסק בתחושות של החמצה וחוסר אונים. “כמה שהייתי רוצה לחזור עכשיו לילדות שלי ולשנות אותה. להשכין שלום בין ההורים שלי, לעשות נחת לאמא ולהפוך את הבית למקור של חום ואהבה”, אמר לי פעם ברגע של תובנה.

     המצב שנוצר עתה היה מתאים ליצירת דפוס תפיסה חדש אצל אוהד ובעקבותיו שינוי הפרדיגמה השגויה. אוהד היה לאחר תקופה אינטנסיבית של העברה כלפי שבעקבותיה הוא נתן בי אמון רב, בעקבות ההתנסויות בטיפול שתוארו לעיל נוצרו אצלו תובנות חדשות שכל הפחד מכשלון החשיבה שלו נבע מהצורך הבלתי נדלה אצלו בהערכה ובאהבה, ושכל חייו הוא מנסה להשיג את הבלתי ניתן להשגה – שינוי העבר, ושגם תפיסת העבר שלו היא פנטזמטית ושגויה ונובעת מהצורך שלו ולא מהמציאות. הצטברה אצלו עתה מסה קריטית לשינוי פרדיגמה והיא נעשתה כאשר אמרתי לו משהו ברוח זו: “אם הגאולה יכולה לבוא משינוי שתחולל בעבר שלך, עליך לזכור שבעבורך העבר אינו אלא ההתנסויות שחווית בחייך  והפירוש המודע והלא-מודע שאתה נותן להן ושמעצב את התנהגותך. מדבריך אני מסיק שעובדות העבר המצויות בזיכרון שלך והמעצבות את התנהגותך נובעות מתפיסה שגויה ואינן העובדות האמיתיות. הדרך היחידה שבה אתה יכול ללכת ולשנות את חייך מצויות בכיוון אחר. רק במבט קדימה אל העתיד ממנת – האושר שאתה רווה מיחסיך עם אשתך ומההורותשלך תתקן את תחושות הילדות המקופחת שלך ואת המערכת ההורית הפגועה שחווית”. דברים אלה, לכאורה מובנים מאליהם, שנאמרו ברגע מתאים של הטיפול חוללו מפנה ניכר בתפישת חייו של אוהד, בתחושותיו ובהתנהגותו.

     אם ננתח את המקרה של אוהד מבחינה נירופסיכולוגית ואבולוציונית ניתן לומר ששורת התנסויות טראומטיות והתנסויות סטרס מצטברות בעברו יצרו אצלו פרדיגמה תפיסתית שגויה. את הפרדיגמה השגויה שהיתה מרכזית בחייו של אפשר לתאר כתפיסה עם מרכיב מיתולוגי-ארכיטיפי  של סיזיפוס המנסה להשיג את הבלתי ניתן להשגה (טיפות של אושר) מתוך התעלמות מכך שאין גן עדן על ההר. הרגש הדומיננטי בפרדיגמה זו היה פאניקה דיכאונית של נטישה והמנגנונים הקוניטיביים היו חשיבה עקרה כפייתית ופרדוקסלית שעליו להפיק בצורה קומפולסיבית סיפוקים לצרכיו למרות שהחיים לימדו אותו שצורך כפייתי זה מתיש אותו ומונע ממנו סיפוק כלשהו.

     הפאניקה הדיכאונית  היתה הגורם שהביא את אוהד לטיפול לכאורה עקב חוסר ביטחון עצמי ותחושות של דחייה מצד החברה אך האלמנט הדומיננטי בפרדיגמה השגויה שהניעה אותו באופן בלתי מודע היתה הדימוי של גן עדן אבוד של הילדות שעליו עליו להתאבל במשך כל חייו.

     חוקר המוח פנקספ ( 16) מצא שלאדם 4 סוגי מערכי רגשות בסיסיים המורשים לאדם מבחינה אבולוציונית: 1. פאניקה דיכאונית של נטישה 2. זעם 3. פחד 4. ביקוש סיפוקים.  טראומות בתהליך ההתפתחות גורמות להתפתחות אחד ממערכי רגשות אלה כמו במקרה של אוהד. המערכת הרגשית של הפניקה הדיכאונית עיצבה את דפוסי החשיבה הלא מודעת של אוהד בסמלים אוניברסליים שהיתה להם משמעות של אובדן מתמשך, חוסר אונים, חוסר תקווה וחוסר ערך עצמי.

     כיון שכפי שראינו הווצרותמצב טראומטי או מצב סטרס מתמשך יוצר תגובת חירום של האורגניזם שבה הגירוי הנתפס כמסכן קיום עובר במסלול קצר שלה דו ( 17)כינה בשם “מהיר ומלוכלך” מהתלמוס לאמיגדלה  ולPAG שתוארו לפני כן בלי לעבור דרך הקורטקס. מכאן ואילך אוהד לא יכול להפנים התנסויות חדשות של הצלחה וליצור אינטגרציה שלהן בקורטקס. הקורטקס פועל במנותק מהתנסויותיו על דפוס פעולה שנוצר בעבר הרחוק. כושר הלמידה של אוהד נפגע בצורה קשה והקורטקס ובעיקר האונות הקדמיות שתפקידן תיכנון פעולות, שיפוט מציאות, ופעולה על העולם החיצוני והפנימי לשנותו אינן מתפקדות בצורה יעילה ומפיקות מחשבות כפייתיות חסרותפרודוקטיביות.

    השינוי יכול להיווצר כאשר הפעולה של שינוי הפרדיגמה נעשית בתיזמון מתאים לאחר מסה קריטית שמאפשרת את שבירת הפרדיגמה השגויה ואז מנגנוני האירגון והויסות העצמיים של המוח מאפשרים התארגנות של פרדיגמה חדשה (אני מתנצל בפני הקורא הנבון על התיאור הסכימטי והטכני לכאורה של תהליכים מורכבים מאד אך מטרת חלק זה של המאמר להציג את הקווים הכלליים של תפיסה זאת).

     למעשה כל שיטת פסיכותרפיה מנסה לשנות תפיסות קיימות ולא רק להתבסס על ההרמנויטיקה והפרשנות המודעת. בשיטות הנפוצות ביותר כמו הפסיכואנליזה ופסיכותרפיה באוריינטציה אנליטית הטכניקות הפסיכואנליטיות המקובלות כמו עיתוי פרשנויות, אנליזה של ההעברה, התמודדות עם התנגדויות, ניתוח חלומות  ואסוציאציות חופשיות יוצרותשינוי תפיסתי  דרך יצירת תובנות, הבנה מודעת, וחווית תהליך ההעברה ופירושו. השינוי אינו נוצר על ידי  הבנה מודעת אלא על ידי שינוי התפיסה. המטופל הקלאוסטרופובי יחדל מלתפוס את המעלית כמלכודת מוות לא כיון שהוא מבין אחרת את הסיטואציה אלא כיון שהוא תופס (גם בצורה לא מודעת ורגשית) אותה בצורה שונה.

      הגישה שאנו מציעים אינה “ממתינה” ליצירת תובנה מייצרת שינוי אלא חותרת לשינוי הפרדיגמה באופן אקטיבי תוך כדי ניצול התכונות הטבעיות של פעולת המוח ומערכת העצבים המרכזית המוח כמו אירגון וויסות עצמיים, כושר הסתגלות ולמידה, נטייה להוליזם, יצירת דפוסי פעילות קבועים, הפעלת דפוס קיים על ידי גירוי חלקי, שימור עצמי של דפוסי הפעילות, וכיו”ב.

     היא מאפשרת לאדם לשקם את כושר הלמידה הספונטני, ללמוד ליצור דפוסים חדשים. במצב כזה יכול התירפיסט לחתור להשבת השליטה המרכזית של המודעות והאגו מבלי שייפגעו הספונטניות של העצמי.

     למרות זאת, כיון שקיומו של האדם הוא במימד הסימבולי ולא בטבע והמבט האקסיסטנציאלי העיקרי שלו הוא אל העתיד ולא אל העבר. התמודדות והסתגלות עם הסביבה קשורה  גם להזדהות והגשמה של הסמלים המנחים את האדם בחייו: הסמלים התרבותיים, סמלי ההגשמה העצמית והטרנסצנדנטיות. כלומר יש צורך לברר עם המטופל את שאיפותיו להגשמה עצמית, לחיים אוטנטיים ובעלי משמעות אישית וייחודית.

  לסיכום:

      פסיכותרפיה אקסיסטנציאלית עוסקת במרחב הקיום השלם של האדם מההיבט הביולוגי, חברתי, פסיכולוגי ורוחני. ולכן היא מסוגלת להטמיע בתוכה את הגישות הפסיכואנליטיות והפסיכולוגיות בלי להסתייג מהשורשים הביולוגיים של האדם ובלי לבטל את המימד הרוחני של קיומו או לראותו כהשלכה של מנגנונים פסיכולוגיים. הורתה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית בתפיסות פילוסופיות של המאה ה19 וה 20 ושקיעתה בשלהי המאה ה 20 נעוצה בעלייה של  זרמי חשיבה חדשים כגון הפוסט-מודרניזם והסטרוקטורליזם.

     אם נתייחס בצורה מטפורית לתחום העיסוק של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית נוכל לומר שהזרם הפילוסופי האקסיסטנציאלי שמקובל לראותו כבסיס התיאורטי שלה הוא כביכול רק ההיבט הרוחני שלה אך החיוניות של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית אינה נובעת ממנו אלא מתפיסת האדם ההוליסטית שהיא מציגה.על פי תפיסה זו האדם יונק משורשיו הביולוגיים, מקבל את עיצובו מהכוחות החברתיים -תרבותיים, מגבש את יחודו מהכוחות הסמויים המניעים את העצמי,  ושואף ללא הרף לחרוג מעבר לתחומי העצמי.

     תפיסה הוליסטית כזאת משלבת באופן טבעי בפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית גישות התפתחותיות, גישות פסיכואנליטיות, תיאוריה אבולוציונית לימודי התרבות ומדעי המוח .

     עפ”י הגישה הנוכחית התפתחות האדם נעשית בצורה ספירלית כאשר בכל אחד משלבי התפתחותו הוא מקיים יחסי עצמי-אובייקט עם עצמי-אובייקט דומיננטי אחר אך מרחב החיים שלו מורכב בכל רגע של חייו מעצמי-אובייקטים נוספים השייכים למימדים אחרים של קיומו. הפרעה פסיכופתולוגית היא הפרעה שעלולה לקרות בכל רגע של חייו ויוצרת פרדיגמה שגויה שאינה מאפשרת לאדם להמשיך בתהליך של למידה שינוי והסתגלות (רגשית-בלתי מודעת-וקוגניטיבית) ויוצרת תפיסה מעוותת של המציאות הפנימית והחיצונית. הפסיכותרפיה מיועדת  לשנות פרדיגמה זו שאינה קוגניטיבית בלבד אלא גם רגשית ובלתי מודעת, ומאפשרת לעצמי ליצור מחדש את התכונות שעוצבו בו על ידי הברירה הטבעית שהם: אירגון וויסות עצמיים של חלקיו, יצירת גבולות, דיפרנציאציה ואינטגרציה בין תפקודיו (הרגשיים, הבלתי מודעים והקוגניטיביים), למידה והסתגלות לסביבה, שליטה מרכזית של האגו, יצירת דפוסי פעילות חדשים, ואינטראקציה -עם הסביבה.

     חלק לא  מבוטל מעקרונות אלה המצויים בבסיס הפסיכותרפיה מתקיים מן הסתם בשיטות פסיכותרפיה שונות, קוגניטיביות או דינמיות אך לעיתים קרובות בצורה “לא מודעת” מקרית, ולא שיטתית. מאמר זה שואף בצניעות לתת ביטוי לרחשי לב של רבים שחושבים שהיום במאה ה 21 מן הראוי שניישם את עקרונות הפסיכותרפיה בצורה תכליתית וספציפית. נראה לי שרביזיה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית יכולה לסייע לנו בכך כיון שהיא פותחת פתח לתפיסה שיטתית ועקבית של הפסיכותרפיה והפסיכופתולוגיה מבלי שתסתור גישות קיימות. בנוסף לכך היא גם יוצרת סביבה “מאפשרת” לחקירה מדעית של עקרונות הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית.

     חקירה מדעית של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית נשמעת כמעט אוקסימורון. הסיטואציה של להיות בעולם נתפסת כסיטואציה פילוסופית ולא כמשתנה שנתון לבדיקה מדעית.  למרות זאת ארבעת המימדים של הקיום האנושי שעליהם מבססים פסיכותרפיסטים אקסיסטנציאלית את התפיסה של “להיות בעולם” ניתנים לחקירה מדעית דווקא היום כאשר אנו באופן מפתיע מבחינים שמדעי הטבע המודרניים התקרבו במידה רבה לתחומים הסובייקטיביים של חקר נפש האדם וביניהם הפסיכואנליזה, הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה.

     מאז לידתם של הפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה חיפשו האבות המייסדים בתחומים אלה להתקרב ולהתבשם מהצלחתם הפנומנלית של מדעי הטבע של תקופתם. נסיונות עקרים אלה הביאו מצד אחד ליישום לא מוצלח של מודלים  ליניאריים-סיבתיים לתהליכים נפשיים מורכבים כמו למשל בפסיכולוגיה ניסויית, מצד שני חוסר ההלימה המוחלט של התיאוריה הפסיכואנליטית למדעי הטבע של תחילת המאה הביאו לבידוד של הפסיכואנליזה בקרב המדעים, לסגירותה ולהעמדתה החד משמעית בתחום מדעי הרוח. כיום באופן מפתיע אנו מבחינים שמדעי הטבע המודרניים התקרבו במידה רבה לתחומים הסובייקטיביים של חקר נפש האדם וביניהם הפסיכואנליזה, הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה.

     בעוד שהמדע הקלסי התאפיין בתפיסת עולם סגורה, סיבתית, אובייקטיבית וליניארית המדע של ימינו מדבר על מערכות פתוחות, מורכבות, דינמיות, ולא ליניאריות. מחקרים במזג האויר, במערכות האקולוגיות בתהליכים אבולוציוניים או בפעילות המוח מצביעים כולם על אותם עקרונות שלפיהם השינוי הוא תוצאה של התפתחויות במערכות מורכבות הפועלות באינטראקציה ובמעגלי משוב הדדיים. המדע המודרני פחות מחפש את הניבוי הנקודתי ויותר עוסק בחקר תהליכי כאוס. הוא נוטה להתמקד יותר בחקר התהליך מאשר במחקר החומר, במחקר שדות של השפעה יותר מאשר במחקר נקודתי של אובייקטים,  בויסות עצמי יותר מאשר בהשפעות מכניסטיות חיצוניות. כל אותן התפתחויות במדע המודרני מאפשרות מיפגש מוצלח יותר מאשר בעבר בין הפסיכותרפיה הפסיכואנליזה ומדעי הטבע.

      כאשר אנו רואים את הבסיס הראשוני לקיומו של האדם בעולם כמורכב ממימד ביולוגי עלינו להתייחס למציאות הפיזית של האדם ומהיכן הוא בא. הגישה האבולוציונית מאירה לנו ומבהירה לנו טוב יותר את הבסיס לטבע האדם והמוטיבציות המניעות אותו. מבחינה ביולוגית האבולוציה הוא הכח האדיר ביותר המוכר לנו בטבע, ותפיסת האדם הנהוגה בפסיכואנליזה במנותק מהכוחות האבולוציוניים המעצבים אותו היא תוצאה של בילבול בין קונספט האדם לבין קיומו של האדם כיישות ביולוגית. הראשון הוא מעניינן של הפילוסופיה האקסיסטנציאלית ובמידה מסוימת של  הפסיכואנליזה, השני הוא מעניינה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית. המימד השני בהתפתחות האדם הוא קיומו האדם בחברה ויחסי האובייקט שהוא יוצר עם האובייקט-עצמי החברתי וסמלים חברתיים-תרבותיים. המימד השלישי הוא המימד הפסיכולוגי או היכולת להיות כפי שאנחנו באופן אוטנטי. בגישה הנוכחית האדם יוצר בתקופה זו של חייו יחסי אובייקט-עצמי עם עולמו הפנימי וזה מה שמאפשר לו לשאוף לעצמאות ולהגשמה עצמית. המימד הרביעי הוא המימד הרוחני או היכולת למצוא את ההקשר הרחב בו הפעילות שלנו מקבלת -משמעות. ניתן לראות מימד זה כביטוי הטרנסצנדנטי של העצמי ששואף ליצור יחסי אובייקט-עצמי עם סמלים שחורגים מקיומו הפרטיקולארי. בכל רגע של חייו יוצר האדם דגמי משמעות שמפעילים את התנהגותו בכדי לשמר את קיומו מבחינה פיסית או סמלית אך גם בכדי לתת פשר לחייו.

      לארבעת המימדים של המצב הסובייקטיבי של להיות בעולם, ולצורך האימננטי של האדם ליצור מודלים של משמעות שמפעילים את חייו ושנובעים במקורם מהצורך הראשוני לשימור הקיום יש גם קורלאטים אובייקטיביים הניתנים לחקירה מדעית. מחקר מסוג זה לא ייעשה בכלים של המדע הקלסי כפי שניסו בעבר לבצע ללא הצלחה מרובה במחקרים של פסיכולוגיה ניסויית למצוא קשרים סיבתיים ליניאריים בהתנהגות האדם. מחקר מודרני יכול להיעשות ע”י יישום של תיאוריה אבולוציונית, חקר המוח, תיאורית המערכות, תורת האינפורמציה, ואתולוגיה שיכולים לתרום לחקר הקוראלטים האובייקטיביים של הסובייקטיביות האנושית..

     בסיום ניתן לומר שהעוצמה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית אינה נובעת רק מהפילוסופיה האקסיסטנציאלית אלא מהתפיסה ההוליסטית הרחבה של הקיום האנושי שהיא מייצגת ומההבנה שהצורך ביצירת משמעות לחייו של האדם אינו צורך פילוסופי אלא צורך אימננטי שבלעדיו אין לאדם קיום. דווקא מתוך הבנה זאת נראה שכאשר אנו רואים את הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית במאה ה21  ההפרדה בין גישה פילוסופית לחקירה מדעית אינה במקומה. המתודולוגיה והפילוסופיה המדעיות אינן אלא דרך אחרת לתת משמעות לתפיסה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית ולהבין בצורה עמוקה יותר את התהליך המורכב מאין כמוהו של הפסיכותרפיה שהוא חלק מהמצב האנושי של “להיות בעולם”.

 

*ד”ר ארנון לוי פסיכולוג קליני, פסיכו אנתרופולוג ומאמן לחיים.

www.dr_arnonlevy.com

www.coachingpsychology.org

www.studycoaching.org

 

 

מקורות

1.   1.                YalomI.Existential Psychotherapy,New York, Basic Books, 1980.

 ר. קולקה. בין טרגיות לחמלה – על היינץ קוהוט וספרו “כיצד מרפאת האנליזה”. שיחות י”ח (3)  .2

 221-238 . 2004.

. .                                                                                               Van Dreurzen Smith3

 Existential Therapy.London, The Society for Existential Analysis. 1995                                Langle A. The art of  involving the person   European Psychotherapy 4

 Vol. 4 (1)  4-58.  2003       2003.

.            5                                                       Stern D. N. The interpersonal                                                  world of the infant.

 New York, Basic Books, 1985.

6. Bowlby J. Secure base-parent-child attachment and healthy human development.New York, Basic Books, 1988.

.      Modell A. H. The private self.Cambridge,HarvardUniversityPress, 1995.7. Edelman G. M. A universe of consciousness.New York, Basic Books, 2000. .8

Piaget J. Biology et connaissance,Paris, Gallimard 1967.                                   .9.    Klein M. Contribution to psychoanalysis 1921-1945                                             .10

 New York, Mac-Graw Hill, 1964.

 פיאז’ה ז. תפיסת העולם של הילד. תל אביב. ספרית פועלים. 1969.                                     .11

לוי א. מעבר למראה הריקה. תל אביב. גומא- סידרת ספרי מדע ומחקר.                                    12

צ’ריקובר מוציאים לאור. 1998.

. Fairbairn W. R. D. An object relations theory of the personality.                        13

 New York: Basic Books. 1952..

שלו א. “פסיכותרפיה ונירוביולוגיה                                                                                    14

בהפרעות פוסט-טראומטיות”. הוצג בכנס “נפש ומוח בפסיכותרפיה:אנטומיה של מיפגש מחודש”.

תל אביב, רמת אביב ג’ 20.02.02.

. דה-בונו א. יצירתיות רצינית. ירושלים. מכון ברנקו וייס לפיתוח החשיבה. 1995                          15

. Panksepp, J. Affective neuroscience, the foundation of                                        16

human and animal emotions.New York,OxfordUniversityPress,1998.

. LeDoux J. Synaptic self,   New York, Viking, 2002                                                 17