הרצאה בכנס המדעי לטיפול קבוצתי

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin

 

לפני 3 שנים פניתי לבי”ס לע”ס באוניברסיטת ת”א במטרה להקים תוכנית להכשרת מאמנים שמיועדת לבעלי תואר שני במדעי ההתנהגות ואשר מטרתה לבסס את האימון האישי כתחום עיסוק שמבוסס על מדעי ההתנהגות ובעיקר על פסיכולוגיה הומניסטית-אקסיסטנציאלית ועל בסיס אקדמי מושתת ראיות.

התוכנית נבנתה מתוך גישה פלורליסטית שבה מלמדים מורים שכולם פסיכולוגים בעלי הכשרה, או בעלי ידע מעמיק באימון והיא עומדת עתה בסיום שנתה השלישית. תחומי האימון שנילמדו היו מאסכולות שונות. בנוסף לכך התוכנית כללה קורסים ומרתונים חוויתיים (פסיכודרמה, גשטאלט וכו’) שמטרתם כפולה: העשרת כלי האימון שבידי הסטודנטים וכן תרומה לדינמיקה הבינאישית שבין סטודנטים ולעיצוב האישי-מקצועי שלהם. בנוסף לכך ניתן קורס אחד שאני העברתי שמטרתו היתה ליצור אינטגרציה של תפיסה רב מימדית באימון. מטרת העל של התוכנית היתה להגיע למצב שבו בסיום הלימודים יוכל כל סטודנט לגבש את הגישה האישית שלו ליישום המקצוע והחזון היה ליצור תחום אקדמי של אימון מתוך גישה אינטגרטיבית ורב מימדית.

תחום האימון האישי זכה לתפוצה אקספוננציאלית בשנים האחרונות עד כי בציבור הרחב יש התופסים אותו לעיתים כיורש העדכני של הפסיכותרפיה. למרות זאת קיימת עדיין אי בהירות רבה בקשר להגדרת התחום ולגבולותיו. הקלדה מקרית בגוגל בנושא האימון האישי מעלה תוצאות כמו אימון בבישול, אימון בציור, אימון להתמודדות עם פוביות וכיו”ב. ניתן להניח שחלק לא קטן מאותם פירסומים מהווה נסיון לרכב על הגל של ההצלחה ולשווק את המוצרים בלבוש של האימון המצליח, עם זאת מסתבר שלעיתים קרובות סבורים המפרסמים שהם עוסקים באמת באימון אישי. במקביל לכך ובמידה רבה עקב ההכשרה החפוזה שנעשית עם אנשים שאינם מתאימים לעסוק בנפש האדם ועקב חוסר בהירות של הנושא מתחילה להיווצר גם זילות שלו וחוסר עקביות ואמביוולנטיות בהתייחסות אליו למרות תפוצתו והצלחתו הגדולות.

מייסדי תחום האימון האישי דיברו על הגשמת החזון האישי של המתאמן כמטרת העל של האימון. רעיון זה מקורו בתפיסת הפסיכולוגיה ההומניסטית שהיתה מאד פופולרית בשנות הששים של המאה הקודמת ובנושא ההגשמה העצמית שאברהם מסלו, בין מייסדיה, הגדיר כמטרת העל של האדם המצויה בראש פירמידת הצרכים. למרות ההצלחה הגדולה של הפסיכולוגיה ההומניסטית, עם הופעתה היא איבדה הרבה מכח המשיכה שלה כפי הנראה כיון שלא פיתחה דרכים אפקטיביות לשינוי אלא התמקדה בצד הפילוסופי-אקסיסטנציאליסטי של קיום האדם.

האימון האישי אימץ את מטרת העל של הגשמת החזון האישי שהציבה הפסיכולוגיה ההומניסטית וחיבר אותו לגישות אפקטיביות הלקוחות מטכניקות של טיפול קצר מועד, טיפולים אסטרטגיים, טכניקות של טיפול משפחתי, גישות CBT ו NLP מתחום הפסיכולוגיה. כמו כן אימץ האימון האישי מספר גישות מחוץ לתחום הפסיכולוגיה ובעיקר מתורת הניהול, קבלת החלטות, ייעוץ פילוסופי, מנטורינג, וקואצ’ינג בספורט.

כאמור התוכנית באוניברסיטת ת”א התבססה על התפיסה שמאמן אישי הוא תפקיד שמערב יצירתיות ואוטנטיות ולצורך זה מן הראוי שמאמן יפתח את גישתו האישית לאימון על בסיס של הכשרה פלורליסטית ורב מימדית ולא יקבל תורה אימונית מגובשת וחד ערוצית כפי שנעשה במסגרות רבות להכשרת מאמנים. העיסוק בהגשמת החזון האישי של המתאמן והעצמת מידת האושר בחייו אינם יכולים להיעשות מתוך גישה חד מימדית שכן גישה כזו עלולה ליצור התבססות תהליך האימון על סיסמאות וטכניקות ולא על גישה של יצירה מתמשכת מתוך התחברות לתהליך שנוצר במיפגש מאמן/מתאמן.

מסיבה זו נבנתה תוכנית לימוד פלורליסטית הבנויה ממספר קורסים בעלי קשר רופף למדי ביניהם:

1. קורס אימון שלם של אסכולת אימון מוכרת ומקובלת (בשנה ראשונה של שיטת

Coach me ובשנים שניה ושלישית שיטת CTI),

2. קורס העוסק בקשר שבין תהליכי אימון ושיטות פסיכותרפיה שונות

3. קורס של אימון רוחני בשנה ראשונה ואימון עסקי בשנים ב’ וג’.

4. קורס בפסיכולוגיה חיובית ובלימודי האושר

5. קורס אינטגרטיבי של מודל רב מימדי שעל פיו נוצרה התוכנית.

בנוסף לכך היו מרצים אורחים שנתנו קורסים להעשרה שהציגו גישות שונות של קואצ’ינג ומנחי סדנאות מרתון חוויתיות. הסדנאות נעשו בהשתתפות שתי הקבוצות שלמדו בד”כ במקביל אך לצורך המרתון התאחדו לקבוצה משותפת.

למודל למידה זה היו שלש מטרות עיקריות:

1. למידה פלורליסטית רב מימדית ממרצים שהציגו פילוסופיה ותפיסה שונות מאד על אותם נושאים באימון לא איפשרו למידה מתוך שינון אמיתות ועקרונות אלא אילצו כל סטודנט ליצור אינטגרציה של החומר ומודל עבודה אינדיבידואלי.

2. הלמידה החוויתית שהתנהלה במרתונים ובתירגולים הרבים במהלך השיעורים איפשרו לסטודנטים ללמוד דרך חוויה ולהתחיל תהליך של מודעות עצמית דרך אינטראקציה עם עמיתיהם ללימודים.

3. יצירת מצב של למידה פעילה גם במחיר של היעדר קוהרנטיות ואפילו בילבול אצל הסטודנט בתחילת הדרך שיאלצו אותו להמנע מקליטה סבילה של החומר וליצור מודל פעולה מורכב, רב מימדי ופלורליסטי.

הלימודים היו לימודי תעודה של האוניברסיטה והתקיימו (ומתקיימים עד היום) בשתי קבוצות מקבילות במשך יום בשבוע לאורך שנת הלימודים. בשלושת השנים של פעילות התוכנית התפתחה בהם דינמיקה קבוצתית מרתקת שנבעה ממספר גורמים:

1. נוצרו מתחים דינמיים ותחרותיים בין שתי הקבוצות. תמיד היתה קבוצה אחת קשה ותחרותית וקבוצה שניה מקבלת ונינוחה. ותמיד קבוצה אחת (התחרותית) הסתכלה בעליונות על השניה.

2. המרתונים היו הזדמנות למיפגש דינמי בין הקבוצות וליצירת קבוצה בינונית עד גדולה (של 40-45 איש) משותפת שאחריהם חזרו הקבוצות להפרד עד המיפגש הבא. הפעילויות המשותפות של הקבוצות יצרו מבחינה תודעתית ודינמית קבוצה גדולה אחת מפוצלת לשתי כיתות.

3. הגישה הפלורליסטית שהתקיימה בבסיס התוכנית יצרה בתחילה תחושה של חוסר קומפטנטיות, קושי להפנים את הגישות השונות וליצור אינטגרציה שלהם ובעקבותיהן חרדה ותוקפנות כלפי המרצים ובין הסטודנטים. מצב זה תמיד הלך ופחת לקראת סיום השנה כאשר הידע התגבש ובעקבותיו חל קירוב הדדי בין הסטודנטים ובינם לבין המרצים.

4. הסטודנטים עצמם היו אנשים שחיפשו שינוי מקצועי, דרך חיים שונה והגשמה עצמית וכך נוצר מצב שבו הם באו ללמוד אימון אישי ובעצם עברו תהליך מקביל של אימון קבוצתי.

למעשה כיתות הלמידה היוו קבוצה אופרטיבית מכוונת מטרה עפ”י תפיסתו של הפסיכואנליטיקן הארגנטינאי פישון ריבייר. על פי פישון ריבייר קבוצה כזו מתכנסת לצורך מוגדר (לימוד אימון במקרה שלנו) ויוצרת מערכת יחסים קבוצתית שעשויה לקדם או לבלום למידה חדשה. פישון-ריבייר מבחין בין הההסתגלות הפעילה לבין ההסתגלות הסבילה של הפרט לסביבה ולמציאות. ההסתגלות הפעילה מתאפיינת ביצירתיות, חשיבה ולימוד חדש. ההסתגלות הסבילה מתאפיינת בפחד מפני השינוי, קיבעון מחשבתי, סטריאוטיפים התנהגותיים.

קבוצה אופרטיבית אפקטיבית בהגשמת המטלה היא קבוצה שמטמיעה את ההתנסויות הרגשיות שנחוות בקבוצה עם הרעיונות החדשים אתם היא נפגשת. הקבוצה האופרטיבית אינה שונה באופן מהותי מקבוצת העבודה הביוניאנית. מטרת קבוצות אלה היא היא הגשמת המטרה שלשמה התכנסה הקבוצה שהיא במקרה שלפנינו (קבוצת אימון) לימוד החומר ויצירת תהליך אישי ופנימי של הכשרה כמאמנים אישיים לחיים.

כאמור באופן בלתי צפוי החיבור בין שתי הקבוצות במיפגשים משותפים (כמו מרתונים, טכסים משותפים, ומיפגשים בהפסקות) יצר קבוצה בעלת מאפיינים של קבוצה גדולה.

הקבוצה הגדולה כידוע מתאפיינת ברמת חרדה גבוהה, בשימוש במנגנוני הגנה ארכאים ובעיקר בהזדהות-השלכתית ופיצול. בניגוד לדגש שמושם בקבוצה הקטנה על “כאן ועכשיו” מושם דגש בקבוצה הגדולה על “שם ואז”.

מה קל יותר מאשר לבצע פיצול, השלכות מסיביות על חלק מהקבוצה המצוי “שם” בכתה השניה הלומדת במקביל ?

מאפיינים נוספים של הקבוצה הגדולה הם תחושת היבלעות העצמי בהמון ותחושת סכנה של אובדן הזהות העצמית. כתוצאה מכך נוצרת התחברות בתת קבוצות, וקונפליקטים ביניהן עם ייחוס סטיריאוטיפים חברתיים או תרבותיים לתת הקבוצות האחרות. ייחוס כזה התעצם עקב היות חברי הקבוצה אנשים באמצע הקריירה בעלי מטען אקדמי ונסיון חיים עשיר. כתוצאה נוצרו בקבוצה תת-קבוצות ועלו קונפליקטים בין תת-הקבוצות.

התהליכים המקבילים שמתוארים כאן תורמים להבנתנו את הקבוצה הטבעית שהיא קבוצה שהתכנסה למטרה מוגדרת מבלי שהוגדרה מראש כקבוצה דינמית. הכוחות הדינמיים המתעוררים בקבוצה כזו יוצרים תהליכים סמויים שעלולים לחסום יצירתיות, לעכב לימוד פרדיגמות ודפוסי חשיבה חדשים.

ההתנסות שעברנו בשלוש השנים של הפעלת התוכנית מעוררים אצלנו מחשבות על הצורך להנחות בסוג כזה של קבוצות למידה את התהליך הדינמי במקביל ללימוד התכנים בכדי ליצור הסתגלות פעילה שמתאפיינת ביצירתיות, ויכולת מוגברת ללמידה חדשה ובכדי לצמצם את ההסתגלות הסבילה שלדברי פישון ריבייר מתאפיינת בקיבעון מחשבתי, סטריאוטיפים התנהגותיים, וחרדה משינוי פרדיגמטי קונספטואלי ורגשי.

בנוסף לכך ניתן לראות שעיקר המחקר הקבוצתי נעשה בד”כ על קבוצות דינמיות גדולות או קטנות שמתכנסות לצורך עבודה טיפולית או או עיבוד הדינמיקה הרגשית. דווקא החלוצים פורצי הדרך בתורת הקבוצות ביון ופוקס יצאו מתוך התפיסה של קבוצות טבעיות. פוקס דיבר על קבוצת החיים, על המטריקס של אינטראקציות ותקשורת גלויה וסמויה המתקיימת בכל סוג של קבוצה. ביון שתפיסותיו משמשות כלי עבודה דינמי למטפלים קבוצתיים רבים שאב את תובנותיו מקבוצות לא טיפוליות כמו הכנסיה או הצבא.

ביון דיבר על הקבוצה כמספר אנשים שניפגשים למטרה או לפעולה משותפת כמו למשל גם הכנס הזה. אימון קבוצתי הוא קבוצת עבודה עפ”י המושגים הביוניאנים אך בדרך להשגת המטרה נוצרת במקביל גם קבוצת הנחות בסיסיות שהולכת ונחלשת לקראת סיום השנה. אז מתעצמת ההתחברות לקראת קבוצת העבודה שמממשת את מטרת הקבוצה ואת החזון האישי של משתתפיה.

תקוותי היא שההתנסות שלנו באוניברסיטת ת”א תתרום להגברת המודעות של כולנו לכך שבכל אשר נפנה אנו מצויים במטריקס קבוצתי שמקיים רשת של תקשורת. המטריקס מתרחש בעולם בעזרת תקשורת האינטרנט, במדינה בעזרת אמצעי התקשורת, ובכל מיפגש אחר של אינדיבידואלים לצורך פעולה או מטרה משותפת כמו למשל גם בכנס הזה. הפרדיגמות הקיימות הן בבסיס התנהלותו השגרתית של העולם הרוויה בדיעות קדומות, בסטיריאוטיפים חברתיים והתנהגויות מכשילות. למידה חדשה ע”י הפנמת התנסויותינו היא הדרך היחידה להתפתחות אישית וחברתית אך לעיתים קרובות מדי אנו נוטים להכשילה ולחזור לדפוסים ולפרדיגמות הישנות.

אנחנו מכירים את משל המערה של אפלטון אך רק מעטים זוכרים שבסיום משל המערה אחד האנשים הכבולים משתחרר ומבשר לאנשים הכבולים במערה שהם חיים בעולם של צללים ושהעולם בחוץ הוא אמיתי, אוטנטי והחיים בו מלאים באינסוף אפשרויות. בניגוד לצפוי האנשים אינם אסירי תודה על המידע החדש והם הורגים את מביא הבשורה שמנסה לשנות את הפרדיגמה המרכזית של קיומם לפיה עולם הצללים חסר האפשרויות הוא העולם האמיתי. העברת מידע לאנשים או למידה פסיבית שאנו נוהגים לעשות בד”כ אינם יוצרים שינוי פרדיגמטי ולמידה חדשה. כמו בהתנסות שתיארנו בתוכנית ההכשרה לאימון אישי עלינו לחפש את הדרך לגרום לאנשים לשנות את הפרדיגמות המגבילות שלהם בכדי ליצור מחדש חוויה רגשית וקוגניטיבית של למידה חדשה ושינוי הפרדיגמות הקיימות.