ה
כל מלחמה או מבצע צבאי אנו מתפעלים מחדש מגילויי “הישראלי היפה” וכך היה בתחילת המבצע בעזה. גילויים של עזרה הדדית, חבילות שי וארוחות ביתיות מושקעות לחיילים המגויסים.
תמיד אנו שואפים לראות ולהראות כמה אנחנו מיוחדים ואיך בזמן מצוקה אנחנו מתאחדים כמשפחה גדולה אחת. למעשה אין כאן שום מצב יוצא דופן. מחקרים השוואתיים בבע”ח ובתרבויות אנושיות שונות מראים שבמצבים של איום קיומי אנשים עוברים למצב של הישרדות שמתבטא ב 2 מאפיינים: 1. כאשר מזהים אויב משותף יש התלכדות ועזרה הדדית והפניית כל המשאבים המשותפים כנגדו.
2. ברגע שהאויב המשותף הודבר או אינו מזוהה ההתנהגות היא של איש איש לנפשו. כל אחד דואג לעצמו ולמשפחתו בלבד. אנו רואים בע”ח שמתאחדים להכריע בע”ח הגדול מהם ולאחר הכרעתו נלחמים ביניהם על השלל. בעיר שנחשבה מנוכרת מכל – ניו יורק ראינו גילויי אחדות והקרבה נדירים לאחר קריסת בניני התאומים והתלכדות כנגד האויב המשותף -האיסלאם הקיצוני.
כל אלה מאפיינים מצב של הישרדות. התרבות של מדינת ישראל נוסדה על בסיס של הישרדות. “שנית מסדה לא תיפול” היתה הסימא של פליטי שואה, של עם שבמשך רוב ההיסטוריה שלו היה מיעוט נירדף. במצב של הישרדות אמרנו כבר נשענים בעיקר על הכוח הפיסי (צה”ל במקרה שלנו) כנגד האויב המשותף.
במשך שנים הדימוי העצמי והדימוי בקרב העמים של ישראל היה של “מעטים מול רבים”, עם קטן ניצול פרעות שהפך את ההיסטוריה על פניה ובצע שיבת ציון תנכ”ית לאחר אלפיים שנה בעוד שהוא נלחם על נפשו מול עשרות מיליוני מוסלמים שמקיפים אותו ושואפים לזרוק אותו לים ולהכחידו. הפרדיגמה ההישרדותית היתה מושלמת והביאה רבים ממנהיגי העולם הנאור לסלוח לטעויות של השילטון הישראלי ולהיות תומכים של הרעיון הציוני.
בשנים האחרונות הפרדיגמה התהפכה על פניה והשאירה את מנהיגנו מבולבלים לחלוטין וחסרי פרדיגמה מנחה. מנהיגינו נוכחים פתאום שהכוח אינו מייצר רווחים מדיניים אלא להיפך. בכל “המבצעים” האחרונים בלבנון ובעזה בעקבות ניצחונותינו הצבאיים הברורים האויב רק התעצם וישראל ספגה גינויים רבים ונפגע מעמדה הבינ”ל. העולם הערבי ששואף להשמידנו השתנה פתאום והתפצל לקיצוניים ששונאים אותנו ואת כל העולם המערבי ומתונים שאתם אנו יכולים לשתף פעולה. גם החברה הישראלית התפצלה לקיצוניים ומתונים. תרבות השינאה האלימה של הקיצוניים הישראלים דומה יותר לקיצוניים המוסלמים מאשר לאחיהם הישראלים ולהיפך המתונים הישראלים יכולים ליצור דיאלוג בונה עם המוסלמים המתונים יותר מאי פעם.
אז מה עושים ? פרדיגמת ההישרדות יכולה לעבור לפאזה הבאה והיא תרבות האמון. מחקרים פסיכולוגיים רבים מראים שמצב של “מקום בטוח” בטיפול או בכלל מצב של אימון הדדי מאפשרים לאדם להיות יצירתי, להעיז לשנות ולהשתנות, ולתקשר עם הצדדים האנושיים הנעלים שבו ואז גם הוא וגם סביבתו יוצאים נישכרים. גם מצב ההישרדות הוא מצב אנושי אך הוא נובע מהחלק החייתי שבנו של ברירה טבעית וקיום בטבע. תרבות האמון היא יצירה אנושית.
מטפורה להשרדות מול אימון היא מצב של תקיעות בפקק תנועה. כשכל אחד מנסה לצאת מהפקק בלי להתייחס לזולת יצליחו לצאת כמה “חזקים” אך הרוב הגדול של התקועים בפקק ישאר תקוע זמן רב עד שמישהו יעשה סדר. הנהגים שמוותרים עתה ומאפשרים לנהגים אחרים לעבור ישארו בפקק הרבה פחות זמן מאשר אילו היו נידחפים ומנסים לעבור בכל מחיר.
דוגמא נוספת היא דילמת האסיר. אם האסיר יכול לתת אמון באסירים האחרים כולם יצאו נישכרים מאשר אילו כל אחד ילחם לנפשו.
אך מה לעשות שבתרבות הישראלית הערך של “לא להיות פרייר” הוא ערך עליון ומי שנותן אמון נתפס לעיתים כתמים, חנון ופרייר. מי שנילחם על מקומו בלי להתחשב באחרים נחשב אולי “רע” אך מוערך כמצליחן.
גם כאן מדובר במצב פרדוכסלי. מרוב חשש לצאת פרייר הישראלי שנילחם על הישרדות מוכה כל יום מכות קשות ע”י השילטון שדואג להישרדותו ולניצול עמדות הכוח שתפס, ע”י הריכוזיות הכלכלית ששוחקת אותו ואת כוח הקניה שלו, ע”י השתלטות קבוצות כוח פוליטיות סקטוריאליות על הכלכלה והחברה, וע”י נסיגה של השילטון מחובתו להעניק שירותים לאזרח והתחלפות השירותים הממשלתיים בתורמים ובאגודות לעזרה עצמית. אין עוד הרבה עמים שיוצאים פריירים כמו העם הישראלי עקב הדומיננטיות של פרדיגמת ההישרדות.
גם בפרדיגמת האמון קיים מצב פרדוכסלי. איך אתן אמון בזולת ואסכן בכך את הישרדותי ?
אז נותן האמון אינו פרייר ואינו תמים. הוא לא נותן אמון עיוור ובכל אחד. האמון הוא מצב שניבנה בהדרגה ומתוך דיאלוג עם המציאות. מתן האמון מבטא כוח ובטחון עצמי עם בחירה חופשית של ויתור על מאבק ההישרדות. ההישרדות מובטחת ועתה הגיע הזמן להתחיל לחיות.
עתה כאשר שככו הדי המלחמה אנו שבים מחדש לחוליי תרבות ההישרדות אך עם נפילה הרבה יותר עמוקה ובנוסף לכך למשבר מתגלגל עם העולם המערבי. החרמת ישראל בעולם אינה נובעת רק מאנטישמיות ומהכוח של המוסלמים בעולם. החרמת ישראל ואפילו דיונים “אינטלקטואליים” על זכותה להתקיים הם “הבון טון” בעולם ונעשים לעיתים ע”י אנשים שיש להם ידע מינימלי אם בכלל על הפלסטינאים ועל מורכבות המצב במיזרח התיכון. כשם שבעבר סטודנטים היו יוצאים להפגין עבור “שלח את עמי” ונגד האפרטהייד היום מפגינים עבור “שיחרור עזה”. איך הגענו לכך ? התנהגות ההישרדות של ישראל היום אינה נסלחת כאשר ישראל נתפסת כמדינה שקיומה מובטח. מאידך עיסוק השרים הרלבנטיים בממשלה בהישרדות ובתפיסת עמדות כוח פוליטיות פוגעת ביכולתם לפעול בכדי למתן תופעות אלה.
גם המצב הכלכלי לא ישתפר אחרי המלחמה ותווצר השתלטות עמוקה יותר יותר של מה שגיא רולניק מכנה בצדק מיליציות המס, הטייקונים, הועדים הגדולים, המשפחות המקושרות וכל הקבוצות המחוברות והמרכזות את השליטה הפוליטית והכלכלית במדינה על חשבון הציבור הרחב.
המוצא האחרון שנותר לנו הוא להתחיל לנטוש בזהירות את פרדיגמת ההישרדות ולהתחיל לבנות בהדרגה תרבות של אמון הדדי. הפרדיגמה של ההישרדות היא הפרדיגמה של הפריירים שמאפשרת לנו לשרוד היום על חשבון הזולת אך הופכת את חיינו לגיהינום שבו הרעל של חוסר האמון מחלחל בכל צעד.
הסמוראים לפני צאתם לקרב ביד ריקה היו קדים קידה עמוקה לבטא את הכבוד שהם נותנים ליריב והאמון שגם הוא יכבד את קוד הכבוד ולא יתקוף אותם באמצע הקידה. עם זאת לפני יציאתם לקרב חרבות הם נהגו לקוד את הקידה אך עם הצצה קטנה קדימה. הסיכון של עריפת ראשם כהרף עין באיבחת חרב בזמן הקידה היה גדול מכדי לסמוך על היריב בצורה עיוורת. הם מצאו את הדרך לשמור על קוד הכבוד של פרדיגמת האמון אך גם לשמור על קיומם. גם אנחנו יכולים לקוד קידה עם הצצה קלה קדימה. הפריירים הם אלה ששמו את יהבם על מלחמת הישרדות נצחית שמשחיתה לללא הרף את הארץ ולא אלה שנותנים אמון זהיר ומצפים שהזולת יגיב בצורה האנושית ביותר והיא בנייה של אמון הדדי.