כולנו מכירים את המושג עבודה סיזיפית. עבודה שאינה מסתיימת ואינה מביאה לתוצאות הרצויות. פחות אנו מכירים את המיתוס של סיזיפוס והרבה פחות את הפרשנות האקסיסטנציאלית שניתנת לו.

סיזיפוס היה בנו של איאולוס אל הרוחות  ומייסדה של קורינתוס. יום אחד הזדמן לסיזיפוס לראות נשר גדול ומפואר נושא על כנפיו נערה לאי בודד. הוא הבין שזאוס אבי האלים חשקה נפשו לחלל את תומתה של אגינה היפה בתו של אזופוס אל  הנהר. מאוחר יותר, כשראה את אזופוס, סיפר לו סיזיפוס על החטיפה.

כשזאוס גילה מהיכן שמע אזופוס על החטיפה רתח מזעם והעניש את סיזיפוס.  

עונשו של סיזיפוס                                            

סיזיפוס נשלח אל עולם המתים, שנשלט על ידי הדס אל השאול, ושם הוטל עליו לגלגל במעלה ההר סלע כבד עד לפסגה, כאשר הגיע לפסגה שב הסלע ונתגלגל למטה, וכך חוזר חלילה, לעולמי עד.

המשימה הסיזיפית היא משימה שלעולם לא תמומש. בתרבות המערבית שבה מניע ההישג הוא מרכזי אנו רואים לעיתים את הגשמת החזון כהשגת מטרות מסוגים שונים. בעולם כזה סיזיפוס מקולל לנצח. .

אלברט קמי מחלוצי האקסיסטנציאליזם הצרפתי במסה “המיתוס של סיזיפוס” ובספרו “הזר” מציג את המיתוס של  סיזיפוס, כמטפורה לחיים המשמימים והשגרתיים בחברה המודרנית. בסיפרו “המיתוס של סיזיפוס” הוא אומר: “כל גרגר באבן זו, כל היבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו למלא ליבו של אדם. עלינו לתאר את סיזיפוס מאושר”. 

מה גרם לסיזיפוס לחייך ?

שינוי פרדיגמה. בתובנה מבריקה התחלפה הפרדיגמה של השגת המטרה הבלתי אפשרית לפרדיגמה של התהליך. העלאת האבן לפיסגה נעשית חסרת חשיבות ומה שקורה בדרך הופך להיות בעל משמעות. התהליך הוא החיים והבחירה בחיים קודמת לכל. אך אנו גם רוצים בחיים אוטנטיים ובעלי משמעות וזו הבחירה החופשית שלנו. לעיתים בתהליך אנו יוצרים מטרות שנותנות משמעות לחיינו אך אין המטרה עומדת בפני עצמה. כאשר השגתי את המטרה אם אני נשאר אתה אני מתחיל לשקוע ולהתנוון. לאחר כיבוש האוורסט אין משמעות להשארות על הפסגה. אני יכול רק לכתוב זכרונות.

אנו חיים בתרבות הישגית שבה כולם מטפסים לראש ההר. מי שמתקשה בטיפוס פונה לפסיכולוג או לפסיכותרפיסט (ז/נ) סיזיפוס האקסיסטנציאליסט יאמר  לנו “על הפיסגה לא נמצאת גיזת הזהב או האושר שכולם מחפשים היום. על הפסגה אין כלום חוץ מעצמך. לכן החזון האנושי הוא עצם המאבק על הפסגות וקבלת האנרגיה של החיים לטוב או לרע”.

מאת יובל נוח הררי

סקירה מאת ארנון לוי*

ספרו האחרון בטרילוגיה של פרופסור יובל נח הררי  “21 מחשבות על המאה ה 21” יצא לאור השנה. עד כה, שלשת ספריו של הררי פורשים תמונה רחבה של ההסטוריה  של העבר, ההסטוריה של העתיד וההיסטוריה של ההווה. אם כי אין זה מקובל בד”כ לדבר על ההסטוריה של העתיד ושל ההווה במחקר היסטורי, שונה המצב אצל הררי המשתתף בפרוייקט של הסטוריה גלובלית  באוניברסיטת העברית ותפיסת ההסטוריה שלו היא בעצם הסיפור האנושי על רצף הזמן. הררי הוא מספר סיפורים מחונן שאינו זקוק למליצי יושר לאור הצלחתו המדהימה למכור כ 15 מיליון ספרים שתורגמו ל 30 שפות. הררי מספר שמטרתו בספרו האחרון היא להציע בהירות בתקופה של מבוכה ולשתף אנשים רבים בדיון על עתידו של המין האנושי. עם זאת למרות שבספר רעיונות חכמים ומעניינים רבים, יטעה מי שיצפה לקבל מדריך או ערכה למאה ה 21. הספר הזה מעלה שאלות לא פתורות והוא הרבה פחות עיקבי בתפיסה שהוא מציג לקוראים מספריו הקודמים. בעיני יש לראות את ספריו של הררי כסוג של תהליך התפתחותי אישי של המחבר שבו חוזר ומעלה המחבר את התפתחות תפיסתו לגבי תהליכי היסטוריה גלובלית. בספרו הראשון שהוא לטעמי החשוב ביותר מתאר המחבר את ההסטוריה האנושית מתחילתה ועד ימינו עם הצצה לעבר עתיד האנושות, בספרו השני הומו דאוס מפליג הררי בתיאור הסכנות האורבות לספיינס בעתיד הקרוב עקב 3 איומים פוליטיים ותרבותיים: ההתחממות הגלובלית, הסכנה הגרעינית, והסכנות האורבות לספיינס עקב ההתפתחות הטכנוולוגית כמו מכונות היפר-אינטליגנטיות שיגרמו לספיינס לרדת מבימת ההסטוריה ולעלייתו של הומו דאוס – האדם האל. ספרו האחרון של הררי נכתב כתוצאה מהשאלות, הראיונות והמחשבות הרבות שניתקל בהם בהרצאותיו הרבות ושגרמו לו להתעמק בשאלות הבסיסיות של הקיום האנושי במאה ה 21.

ספרו הראשון של הררי הוא החשוב ביותר בעיני כיון שבו הוא פורש את היריעה הרחבה של הידע האנציקלופדי שפיתח כהסטוריון גלובלי שמאפשר לו לחבר אירועים ותהליכים פוליטיים ותרבותייים, כלכליים וביולוגיים בהתפתחות הומו ספיינס. הקריאה בספר היא הזדמנות נדירה להפליג עם הררי בהתפתחות הסיפור האנושי מחיה חלשה המצויה באמצע שרשרת המזון ליצור שכבש את הפלנטה הגיע לפסגת  שרשרת המזון ועומד לשנות את ההסטוריה האבולוציונית של התפתחות החיים בטבע וליצור חיים ביצירה תבונית. יצירה תבונית אליבא דהררי אינה יצירתו של בורא עולם כפי שנהוג לחשוב אלא יצירתו של הומו ספיינס שבכך הופך להומו דאוס.

נראה דווקא שספרו השני של הררי הומו דאווס הוא שיצר אימפקט תרבותי יוצא דופן והררי הפך להיות תופעה בינלאומית שמעוררת סקרנות אדירה והערצה בעולם. על ספריו המליצו והגיבו  ביל גייטס, דיפאק צ’ופרה, צוקרברג וכן מדינאים בכירים כברק אובמה, אנג’לה מרקל, מקרון, וזו רק רשימה חלקית. לאחרונה התבשרנו גם שרידלי סקוט  מהגדולים בבאי הוליווד עומד להפיק סרט על בסיס ספרי של הררי שמוזמן להרצות בעולם במקומות רבים על משנתו. ספר זה עוסק באקסטרפולציה של 3 תחומים המצויים היום במרכז המחקר המדעי: תחום הבינה המלאכותית, חקר המוות,  ומחקרי האושר. אין חדש בהצגת מחקרים אלה אך הדרך שבה הררי מציג מחקרים אלה יוצרת אימפקט אדיר. הררי מספר שההומוספיינס שהיה בתחילת דרכו חיה רגילה ודי חלשה השתלט בהדרגה על הפלנטה עד לשליטה מוחלטת היום,  ובזמן הנראה לעין הוא עומד גם לשנות את חוקי הביולוגיה, לשלוט במוות, להיות בעל חוכמה כמעט אינסופית שמקורה באינטיליגנציה מלאכותית, ולפענח את סוד האושר ולשלוט בו. במילים אחרות, להיות אלוהים.הררי מציג עתיד שבו יהיו סופר-אנשים סייבורגים עם מעבדי סיליקון שיעצימו את יכולותיהם הפיזיות והמנטליות, שיחיו לנצח או לפחות משך שנים רבות מאד, ושיגלו את המפתח לחיי אושר. בשלב שני, על הפלנטה ישתלטו מכונות סופר אינטליגנטיות הבנויות ממתכות, שאינן כפופות כלל לחוקי הביולוגיה. הררי מציג אנשים/מכונות אלה לא כסופרמנים אלא כאלים. אלים לא במטפורה אלא כמציאות. אלה יהיו אנשים/אלים שלא יהיו כפופים לחוקי הברירה הטבעית, שיהיו מסוגלים ליצור אנשים בדמותם, ויהיו בעלי יכולות אומניפוטנטיות.

התחרות בין בני האדם לאלים היא נושא עתיק יומין החל מתחילת התרבות האנושית. כבר בתנ”ך בעקבות החטא הקדמון של אכילת פרי עץ הדעת ניתנה הנבואה התנכית “והייתם כאלוהים” אם יאכל האדם גם את פרי עץ החיים. בתיאור מגדל בבל וגם במיתוסים רבים מופיעים בני אלים וטיטנים שניחנו בתכונות על-אנושיות.   אך הררי אומר: העתיד אינו צופן בני אדם שיחיו כאלים. האדם העתידי  לא יהיה כאלים או כבני אלים אלא יהיה בעל תכונות המיוחסות לאלוהים בתרבויות שונות. האדם העתידי יהיה אלוהים, הומו ספיינס עומד לסיים את תפקידו ההסטורי והומו דאוס מתדפק על דלתי ההסטוריה.

בספרו האחרון גישתו של הררי היא צנועה יותר: ניכר שספרו הוא תוצאה של רב שיח בינו לבין המראיינים הרבים והקהל שמגיע להרצאותיו ובו והוא סותר הנחות מסוימות שהעלה בספריו הקודמים ומגלה את מגבלות הידע. אם בספרו הקודם העלה הררי ללא רחמים ונראה גם ללא אמפתיה רבה ספקולציות על נפילתו הטראגית של ספיינס, בספרו האחרון הוא קשוב לחרדותיהם של שומעיו וחושב יחד אתם כיצד להציל את ספיינס ממר גורלו.

בספר זה ממשיך הררי את ניתוחיו היצירתיים והידעניים ליישם את הידע שפרש בספריו הקודמים להציע כדבריו חומר למחשבה עבורנו, ספיינס, להתמודד עם הבעיות הקשות של תקופתנו: הוא אינו מציע פתרונות לבעיות התקופה  אך מציג קווי חשיבה הנובעים מהרעיוונות שפיתח לפני כן. הררי מציע הצעות חכמות וידעניות לגבי בעיות תקופתנו אך אפשר להצביע על מספר ליקויים במשנתו:

1.     הררי טוען שמותר האדם מהחיה נעוץ בשתי תכונות מרכזיות: יכולתו לשתף פעולה בקבוצות גדולות ובצורה גמישה וכושר הדמיון שלו שגורם לו להאמין ביישויות מדומינות כמו מדינה, אלוהים, כסף, וכו’ שמאפשרים לו לתפקד בקבוצות גדולות של אנשים אותם אינו מכיר. יש אומנם בע”ח שפועלים בקבוצות גדולות כמו נמלים או דבורים אך הם פועלים במערכת אינסטינקטואלית סטיריאוטיפית ולא גמישה. בע”ח אחרים כמו שימפנזים מסוגלים לפעול בשיתוף פעולה גמיש אך בקבוצות של עד 50 פרטים אותם הם מכירים כבר.

זהו טיעון לא שיגרתי שמפשט את  שלא לצורך את התהליכים המורכבים המייחדים את ההומו ספיינס. נכון שהספיינס פועל בקבוצות גדולות באופן גמיש והוא יוצר ישויות מדומינות כפי שהררי מכנה אותם אך בתוך הקבוצות הגדולות חלות מהפכות, מלחמות, מניפולציות פוליטיות, והרבה מהרעות החולות של האנושות. אז נכון אפשר לומר שהיתה כאן התארגנות בקבוצות גדולות באופן גמיש לשירות יישויות דמיוניות כמו המדינה או הצבא אך האם זה מותר האדם ? האם זה מה שהביא לקידום ספיינס  בהסטוריה ?

האדם למד לפעול  בקבוצות גדולות באופן גמיש לשירות יישויות מדומיינות כחלק מיצירת התרבויות האנושיות. תכונתו הבולטת של ספיינס אינה רק שיתוף פעולה בקבוצות גדולות לשירות ישויות דמיוניות כלשהן אלא יכולתו ליצור תרבויות ולפעול בהן ע”י הפנמת סמלים (שאגב אינם רק פרי דמיון כלשהו אלא קיימת בהם חוקיות מורכבת הרבה יותר, הטבועה בלא מודע האנושי, אך נושא מורכב זה לא נוכל לפתח כאן).

עיצוב סמלים ויצירת תרבויות המבוססות עליהם וההשפעה שלהם על התפתחות המוח ולא כושר דמיון כלשהו והיכולת לשתף פעולה בקבוצות גדולות הוא שיוצר את מותר האדם ואת ייחודו. בפעילותו של ספיינס בקבוצות גדולות מתבטא אומנם לעיתים כושרו האלטרואיסטי של ספיינס ונכונותו לשתף פעולה והם סייעו ללא ספק בנקודות רבות בהיסטוריה לקידומו, אך בפעילותו בקבוצות גדולות, נטייתו לצבירת כוח, למניפולציה בינאישית, לקינאה ולחוסר שיתוף פעולה עקב גורמי אגו ואינטרסים אישיים היו בעוכריו לאורך ההסטוריה במידה רבה הרבה יותר.

למעשה יצירת התרבויות האנושיות והחיים ביקום של סמלים המכיל את השפה, החשיבה המילולית והמתימטית ומערכת של סמלים מוסכמים כמו כסף, מדינה, צבא וכו’ ולא כושר דמיון כלשהו והיכולת לשתף פעולה בקבוצות גדולות מהווה את הבסיס לדרמה האנושית. ספיינס מתקיים כאורגניזם שכפוף לחוקי הברירה הטבעית ועוצב על ידה להתאים לתיפקוד בטבע. היישות הסמלית של האדם – העצמי, חיה בכלא האורגני –האורגניזם, אך אינה משלימה אתו ומכאן השאיפה לחיי נצח, אומניפוטנטיות, תבונה ללא גבולות, ואושר מעבר לעונג הגופני.

מכאן ניתן להצביע גם על נקודה חלשה נוספת במישנתו של הררי. הררי מתאר את ההבדל בין המכונות הדיגיטליות לבין ספיינס בכך שספיינס כיצור ביולוגי ניחן ביכולת להרגיש. להווי ידוע שמכונות אינן חשות או מרגישות. עם  זאת עפ”י גישתו הרדוקציוניסטית של הררי אפשר לשער שיום אחד ניתן יהיה ליצור חיישני רגש ואולי  גם חיקוי לאמיגדלה שהיא מרכז הרגש במוח האנושי ולהפוך את המכונות לעליונות על ספיינס עקב ההתפתחות המואצת של אינטליגנציה מלאכותית, רגשות מלאכותיים  ושל הביג דאטה. גם אם נקבל גישה רדוקציוניסטית כזאת עדיין אפשר לתהות אם חיקוי של תהליכי הרגש אצל האדם יכול ליצור חוויה סובייקטיבית של רגש אצל מכונה. עם זאת נראה שהבעיה היא עמוקה הרבה יותר. 

הררי מכיר בכך שחידת הפער בין פעולת המוח לעומת קיום התודעה טרם נפתרה אך בבסיס חשיבתו נראה שהמעבר להומו דאוס מבוסס על כך שהשינויים הטכנולוגיים יהפכו את האדם המשודרג ובהמשך את המכונה הכל-יכולה לעליונים על ספיינס. אין ויכוח על כך שהאינטליגנציה של ישויות אלה שמתבטאת בפתרון בעיות תהיה עליונה בהרבה על זו של ספיינס. במילותיו של הררי האלגוריתמים החיצוניים העשויים מסיליקון יהיו עליונים בביצועיהם על האלגוריתמים הביוכימיים הפנימיים של הספיינס.

עם זאת המאפיינים העיקריים של ספיינס אינם דווקא פתרון בעיות והתנסות רגשית. בע”ח רבים פותרים בעיות בצורה אינטילינטית וחווים רגשות וכפי שמציג הררי אם הוא יהיה על אי בודד עם שימפנזה רוב הסיכויים שהשימפנזה יפתור בעיות הקשורות בהישרדות טוב יותר ממנו.

מותר האדם מלבד המוח שלו המפותח ביותר בטבע הוא  בפונקציות הגבוהות של התודעה כמו בחירה חופשית, יצירה של מערכת ערכים, החתירה להגשמה עצמית, ליצירת חיים אוטנטיים ובעלי משמעות, והצורך להטביע חותם בעולם מעבר לקיום הפיזי של האורגניזם.

הפונקציות הגבוהות של התודעה קשורות להפנמה של התרבות האנושית ופעילותה ההדדית עם המוח. המוח האנושי אינו יכול להתפתח ללא אינטראקציה  עם התרבות שבתוכה האדם גדל. המקרים הבודדים המוכרים למדע של ילדים שגדלו בקרב בעלי חיים במנותק מתרבות אנושית הדגימו אנשים שהתנהגו, חשבו והרגישו כבעלי חיים בקירבם הם גדלו ולא כספיינס. לא ידוע כיצד ניתן לפתח אלגוריתמים שיפעילו מערכת ערכים, חיים אוטנטיים ומשמעותיים הגשמה עצמית וכיו”ב. יתכן שאפשר יהיה לחקות תכונות אלה של ספיינס ולהנחילם למכונות אך כאן יתכנו עיוותים יוצאי דופן כיון  שהיישום של פונקציות אלה של ספיינס הוא בעל אופי אינדיבידואלי ולכן כל הטבעה שלהם באלגוריתמים תהיה מעוותת.

נקודה זו שווה להרחיב:

גם המוח וגם התודעה פועלים כמערכות מורכבות מסתגלות כלומר מאד קשה לנבא את פעילותן כי היא אינה תוצאה ליניארית של סיבה ותוצאה. הם פועלים יותר עפ”י חוק הכאוס שבו אנו יכולים להניע אותם בכיוון מסוים ואז יכולה להיות תוצאה רצויה אך לא תמיד צפויה. כל פסיכולוג או פסיכותרפיסט מכיר את הקושי לניבוי התנהגותי אצל הפציינט. אחת מעקרונות הפעולה במערכות מורכבות היא ה emergence – יצירה של תוצאה חדשה שלא היתה קיימת לפני כן. זה מה שמכנים השלם גדול מסכום חלקיו. 

הפיזיקאי חתן פרס נובל מארי גלמן תיאר בספרו “הקוורק והיגואר” את הפרוייקט המדעי כמורכב מהייררכיה של דיסציפלינות הבנויות כמערכות מורכבות: בתחילה פיסיקה של חלקיקים (קווארק למשל) אח”כ כימיה, ביולוגיה פסיכולוגיה (ואפשר להוסיף סוציולוגיה) כל מערכת תלויה  בקיומה במערכות היסודיות יותר (למשל היגואר הוא מערכת ביולוגית שתיפקודה וקיומה תלויים במערכות הכימיות (המולקולות)  שבונות את התאים בגופו, ואלה תלויים בפעולה של האטומים וחלקיקיהם. עם זאת רדוקציה של המערכות אינה אפשרית. כל מערכת (שתלויה בקיומה במערכות היסודיות יותר) מכילה מידע נוסף שאינו מצוי במערכות ה”נמוכות” או היסודיות יותר ונתקלת בבעיות שעליה לפתור שאין להסבירן במערכות הנמוכות יותר. אי אפשר לתאר את זינוק היגואר (שהוא מערכת ביולוגית מרהיבה) על טרפו בפעולה של האטומים או חלקיקיהם בגופו. באותה מידה אי אפשר להסביר את הפונקציות הגבוהות של התודעה בפעולה של הנירוטרנסמיטורים במוח (למרות שבניגוד לרבים אחרים אין לי בעיה לראות את הפעולות הפשוטות יותר של התודעה כנובעות מפעילות המוח). הפונקציות הגבוהות של התודעה הן תוצאה של התרבויות האנושיות שהן בין היתר פרי של יצירה של מאות אלפי מוחות לאורך ההיסטוריה.

תפיסה זו מביאה אותנו למסקנה שפעולות התודעה כרוכות בפונקציות שנוצרות  ע”י אינטראקציה של התרבות עם המוח האינדיבידואלי וההתפתחות האדירה של העצמי ושל המוח של הספיינס היא תוצאה מפעולה שנקראת בתורת המערכות co-evolution  סינרגיה שנוצרת כתוצאה של ההתפתחות ההדדית של המוח ושל התודעה. מסיבה זו הסייבורגים והמכונות האינטיליגנטיות שיווצרו אחריהם לא יוכלו להעצים את הפונקציות הגבוהות של התודעה המאפיינות את ספיינס ולכן יתכן שעקב תקלה בתוכניות הייצור יוכלו להשתלט על הפלנטה (וזה אינו רעיון חדש ) אך לא לייתר את קיומו הייחודי של ספיינס כפי שנובע ממשנתו של הררי.

נקודה מרתקת ורעננה במשנתו של הררי היא דווקא יחסו לדת. קודם כל תוקף הררי את הגישה המקובלת לפיה  הדת קשורה לרוחניות. לדבריו הדת אינה רוחנית אלא מימסד המנוגד לכל גישה רוחנית. נהפוך הוא, כל גילוי אינטלקטואלי של חשיבה חופשית או רוחנית איים במהלך ההסטוריה על המימסד הדתי שרדף אותו בחורמה ומספיק להזכיר את האינקוויזיציה ואת החרם שהוטל על ד,אקוסטה ועל שפינוזה. בהמשך לכך, גם יחסו של הררי ליהדות מגלה גישה חדשנית  ויוצאת דופן.

הררי אומר שהדת היהודית היא ללא ספק מעניינת אך במבט גלובלי אין לה חשיבות יוצאת דופן בהסטוריה האנושית. אנו נוהגים לראות את ייחודה של היהדות והיהודית בהייתנו עם סגולה שנבחר ע”י האל, כעם שהביא לעולם את המונותיאיזם וכדת שהיא הורתם של הדתות המונותיאיסטיות הגדולות האיסלם והנצרות. על זה אומר הררי. מי שרוצה לראות את עצמו כבן לעם סגולה שיערב לו. בהתנהגותנו וביחס לעמים הנאורים איננו מצדיקים תפיסה זו. 

הררי טוען שיש עמים עתיקים כמו למשל מואב שקדמו ליהדות שיש עדויות על תפיסה מונותיאיסטית שפיתחו. ובכלל המונותיאיזם היה מאז ומתמיד מקור לקנאות דתית. לשנאה, ולמלחמות דת. דווקא דתות פוליתיאיסטיות כמו היוונית והרומית היו לעיתים מופת לסובלנות ואפילו לפתיחות ולקבלת השפעה תרבותית ודתית מהעמים הכבושים.

לגבי העובדה שהיהדות היא אמם הורתם של הנצרות והאיסלאם אומר הררי שבמקרה הטוב, אפשר לראות את היהדות כאמו של פרויד. כאמו של פרויד שהולידה אדם שהשפיע בגדול על ההסטוריה של התרבות היהדות הולידה את הדתות הגדולות אך מאז לידתם עליהם לקחת אחריות על עצמם. יש עוולות רבות בהסטוריה של הנצרות והאיסלם וגם אם היהדות היתה הורתם, לא עליה לקבל אחריות על פעולותיהם במהלך ההסטוריה.

לדברי הררי היהדות וההסטוריה של העם היהודי בהיסטוריה הגלובלית של העולם הם ללא ספק מעניינים אך אינם מצויים במרכז היקום וההסטוריה האנושית. לאור התפיסה עליה התחנכנו בישראל לפיה העם היהודי הוא עם בחירה, תפיסתו של הררי יוצרת תחילה דיסוננס ואפילו שוק, אך לאחר ההלם הראשוני שחוויתי הרגשתי פתאום הקלה עצומה. הסרת הנטל של עם בחירה כביכול מכניסה אותנו למשפחת העמים כאחים שווי זכויות. תפיסה זו נותנת הרגשה שמששפחת האדם היא משפחה אוניברסלית וגלובלית רב תרבותית ואנחנו  חלק ממנה.

סופו של ספרו האחרון הוא החלק החלש בכל הטרילוגיה . בסיכום ספרו הררי  מזהיר אותנו מפני שליטי העתיד, האלגוריתמים שיכירו  אותנו טוב יותר מכפי שאנחנו מכירים את עצמנו, שישלטו בנו ובחיינו. הררי מבצע כאן האנשה של האלוגוריתמים שאינם יותר מאשר הנחיות הפעלה שיכולים להיות בשירותם של מכונות אינטיליגנטיות או של קבוצה מצומצמת של ספיינס כפי שקורה כעת (עע גוגל פייסבוק אמזון וכו)

בסיכום ספרו האחרון עובר הררי לדון במשמעות החיים ומדגים זאת בהסטוריה של הציונות, של הקומוניזם ושל האיסלאם. כמובן, אליבא ד’הררי  כל הדתות האידיאולוגיות העמים והתרבויות הם סיפורים שבני האדם מספרים לעצמם ובסופו של יום (ארוך אומנם) כדור הארץ (והאלגוריתמים אתו) והיקום כולו יחדלו להתקיים. בסופו של ענין בכדי לחדד את נושא המשמעות הוא מתאר את סיפורו האישי, יציאתו מהארון, וגילוי מדיטצית הויפאסאנה שנותנת משמעות לחייו.

ניכר שהעלאת הרהורים אלה אינם חלק ממשנתו הסדורה של הררי כהיסטוריון גלובלי. הם נוצרו כפי שהוא מציין ממיפגשיו הרבים עם מראיינים בכלי תקשורת מהחשובים בעולם והפיכתו, שלא מרצונו  לגורו יודע כל בעיני רבים וטובים.

למרות הצניעות המאפיינת את אישיותו וספריו, בראיונות לתקשורת  הרבים יורה הררי ללא היסוס תשובות נחרצות ומוכנות לשליפה. יש בזה משום חוצפה ישראלית חביבה לענות בנחרצות וברהיטות על כל שאלה שפילוסופים ואנשי מדע בעולם התלבטו בהן לאורך ההסטוריה.

חוצפה זו נובעת מן הסתם מהצורך של הררי ללכת עד הסוף עם הלוגיקה של חקירתו  יותר מאשר מצורך לשחוט פרות קדושות. נראה שאין מטרתו לזעזע את שומעיו אלא להיות נאמן לקו חשיבתו. תשובותיו הבלתי שיגרתיות הידע האנציקלופדי שלו והביטחון הבלתי מעורער שהוא מפגין בתשובותיו גורמים לכך שמראיינים ברחבי העולם פונים אליו בדחילו ורחימו כמו לפיתיה מדלפי בלי שיחלקו על דבריו שלעיתים הם בוטים באוזני מאזיניו.

בסיכום: הררי, מספר סיפורים מחונן ביותר לוקח אותנו למסע של גילוי עצמי דרך סיפור ההרפתקה האנושית המרהיבה של ספיינס. בספרו האחרון הוא מעמיד אותנו על הסיכונים והסיכויים שהעתיד צופן לנו. מי יתן שהפופולאריות המדהימה והבלתי צפויה לה זכה בעולם תאפשר לו להרבות טוב בעולם, להטביע חותם, ולחזק את המגמות החיוביות שעל האנושות לקחת על פרשת דרכים קריטית שבה אנו מצויים היום.       

• פרופ’ ארנון לוי הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנתרופולוג. ספרו האחרון “נורמן והגילוי המופלא במחוזות המוח והתודעה” יצא השנה בהוצאה דיגיטלית בעברית ויצא בזמן הקרוב באמזון באנגלית. 

פרולוג ואפילוג

המראה הריקה אינה ריקה מהשתקפויות, כי אם מתכונות קבועות משל עצמה. הריקוּת מתכונות והשקט שמראת הזן משקפת אינם מבטאים ריקנות או אדישות, אלא שקט רועם. שקט זה, שבלעדיו לא ייתכנו חיים או תנועה, משול לעין הסערה, נקודת המוקד נעדרת התנועה אך מלאת הדינמיות של סופת ההוריקן. תכונתה היחידה של מראת הזן, שיקוף העולם, היא פרדוקסית, היות שגם היא אינה תכונה משל עצמה; היא זקוקה לעולם כדי שישתקף, ובו ברגע שהוא משתקף, הוא מקבל משמעות חדשה ומשתנה לפיה.

במראת הזן, שהיא נקודת המפגש בין העולם האובייקטיבי לסובייקטיבי, מתרחש אירוע רב-משמעות שהוא השתקפות שלו עצמו. זהו האירוע היחיד שקיים בזמן ובמקום נתונים.

מראת הזן, המייצגת את התודעה הנאורה, מגלמת גם את הלוגוס ההרקליטי – העיקרון המאחד את התופעות בעולם. בו בזמן הלוגוס הוא גם התודעה המתבוננת באותו עיקרון ומפרשת אותו ואת העולם, שכן תודעה זו גם היא בין התופעות ביקום. מכאן שהתודעה הנאורה על-פי הרקליטוס תהיה נקודת המפגש בין הלוגוס הפרטי ובין הלוגוס של הטבע או של העולם, והמפגש בין השניים יוצר את המשמעות. ללוגוס הפרטי אין קיום בלא הלוגוס של הטבע או של העולם, ולהפך, ובהתאחדותם הם יוצרים מצב פרדוקסי שבו הסובייקטיבי הוא חלק מהעולם האובייקטיבי, אך בה בעת הוא גם נותן את המשמעות האובייקטיבית לעולם ואת המשמעות הסובייקטיבית לעצמו. המתח בין הניגודים האלה שולל כל אפשרות של חשיפת אמת סופית כלשהי הקיימת כביכול בעולם, ויוצר תודעה נאורה הרמונית של היקום ושל האדם.

מראת הזן מוצאת את ביטויה גם בספרו של הסופר האיטלקי איטאלו קאלוִינו הערים הסמויות מהעין (1993). היא דומה לוואלדראדה המשתקפת במים ובעיניה: “לא ההזדווגות ואף הרצח נחשבים, אלא חשובה בעיקר הזדווגותן וקטילתן של הדמויות הזחוחות והקרות שבמראה”; היא דומה לתמרה שבה: “העין אינה רואה דברים, אלא סמלים של דברים”; היא דומה לזואה שבה: “הקיום בכל אחד מאתריה הוא הוא כל-עצמו, ולכן זואה אינה קיימת כשלעצמה, אלא היא מטפורה וסמל לקיומה”; היא דומה לזוביידה, העיר הלבנה הבנויה על-פי מסלול בריחתה של אישה עירומה בעלת שיער גולש שהופיעה בחלומותיהם של תושבי העיר. בדימויה של העיר לאישה באה לידי ביטוי תשוקתם הפנטסיונית הבלתי ניתנת להשגה של תושבי העיר.

מראת הזן, הלוגוס ההרקליטי או הערים הסמויות מהעין הם הייצוג של המציאות, נקודת המפגש הבלתי נמנעת בין המילים והסמלים ובין הדברים כשלעצמם, והנקודה שבה נוצרת משמעותם של הדברים. נקודת מפגש זו היא גם מקום התרחשותה של הפסיכותרפיה. הפסיכואנליסט קולקה (אצל ויניקוט ד.ו. 1995) מציע ליישם את הגישה הקוונטית לפסיכותרפיה, ועל-פיה העולם הוא פוטנציה של אינספור אפשרויות, והאיכות הפיסיקלית של ה”יֵשים” הקובעים את העולם נקבעת רק לפי התייחסות האדם אליהם. מכאן שהתייחסות המטפל לנסיבות הטיפוליות היא שקובעת את קיומו של המטופל שמולו, ובלשונו של קולקה: “מוכרח להיות שם מולי מטופל כדי שאוכל לראות אותו, אך אם לא אהיה שם לראות אותו, לא יהיה שם מטופל כדי להיראות”. בדבריו אלה קולקה מבטא גישה תאורטית שמיישמת באופן קיצוני עיקרון הלקוח מתחום הפיסיקה המודרנית, הלוא הוא העיקרון הקוונטי, ועקרון האי-ודאות של הייזנברג שנגזר ממנו. אנו ננסח עיקרון זה כך: “אם יהיה מולי מטופל, אוכל לשקף לו את עולמו כמו המראה הריקה. כך אצור משמעות שונה לעולמו הפנימי, והיא תאפשר לו לעצב מציאות חדשה”.

כמו במראת הזן, גם הנסיבות הטיפוליות יוצרות את המשמעות היחידה שקיימת ברגע נתון. דמות הפסיכותרפיסט בתפקידו הטיפולי חורגת הרבה מעבר לתחומי הזמן והמקום של הקליניקה. הפסיכותרפיסט מייצג בעבור המטופל את הזולת הבובריאני, את האלטר אגו היונגיאני, את ההורה או את המבוגר המשמעותי שכל אחד מאיתנו חווה מאז ימיו הראשונים, את העצמי/זולת (Selfobject), בלשונם של תאורטיקנים של העצמי, את האובייקט המיטיב, בלשון חסידי תאוריות יחסי האובייקט. הפסיכותרפיסט מייצג בעבור המטופל את האימגו, האבטיפוס הלא-מודע של אובייקט הקשר המשמעותי המשמש תנאי הכרחי לאנושיותו של האדם. מהמקרים המעטים המוכרים של אדם שגדל בטבע ללא תהליך תִרבות ומהניסיון שנרכש בפסיכולוגיה למדנו שבהעדר קשר של הפנמת אובייקט אנושי, לא יעבור האדם תהליך של הפנמה תרבותית וחברתית ויגדל כיצור ביולוגי מעוות בטבע, ולא כאדם במובן שאנו מכירים. כשקיים אובייקט שאינו מספק את הקשר המספיק וההכרחי לבשלות נפשית (good enough mothering, בלשונו של ויניקוט), האדם מפתח לעיתים קרובות הפרעות רגשיות קשות. אם כן, על כיסאו של הפסיכותרפיסט יושב האבטיפוס הלא-מודע של דמות האובייקט המשמעותי, ועל-ידי הקשר איתו המטופל יוצר משמעות חדשה לחייו. במילים אחרות, על כתפיו הצנומות של הפסיכותרפיסט, כתפי בשר ודם, מונח משקל כבד של אחריות לייצג נכונה את האימגו יוצר המשמעות שנוצר במשך דורות ארוכים של תהליך החִברות והתִרבות שעובר האדם. זהו הגורם הסמוי והדטרמיניסטי של הפסיכותרפיה – מקור כוחו וחולשתו של הפסיכותרפיסט, שאינו יותר מאשר דמות צללים בדרמה האנושית.

למרות האמור לעיל בטיפול קיימת גם בחירה חופשית, והיא באה לידי ביטוי ביכולתו של המטופל לעצב את המשמעות של עולמו הפנימי מתוך שלל ההשתקפויות שהפסיכותרפיסט מציג. בספרו האמור של קאלוינו העיר פדורה מייצגת את בחירתו האפשרית של המטופל, וכך הוא מתאר אותה: “בכיכר העיר מצוי ארמון מתכת שכדור בדולח בכל אחד מחדריו. בכל כדור על-פי צורתו משתקף דגם שונה של העיר פדורה. כל מבקר מתבונן באחד הכדורים ומדמיין את העיר פדורה האידאלית שאליה הוא משתוקק, אך ברגע שבו בנה את דגם העיר שלו כבר לא הייתה פדורה אותה עיר עצמה. הפדורות המשתקפות ברבבות הכדורים מייצגות את ההשערות ומשאת הלב של כל מבקר, שברגע שבו נוצרו ונדמו כאפשריות, נמוגו ונעלמו”. קאלוינו מציג את המציאות כאפשרות או כהשערה, ובעיניו, אין המציאות ממשית יותר מהשתקפותה בכדור הבדולח. מתנתו הגדולה של הפסיכותרפיסט למטופל היא שלל כדורי הבדולח שהוא מציע לו, שהם למעשה אפשרויות אחרות ליצור דגם משמעות חדש שיפעיל אותו בחייו. מנגד, מתנתו הגדולה של המטופל לפסיכותרפיסט היא כדור הבדולח שהוא לוקח כדי ליצור דגם משמעות למציאות שונה ולחיים חדשים.

פרק חמישי

על הסוד של הפסיכותרפיה

“האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו”.

ניטשה, כה אמר זרטוסטרא

קודם לדיון בסוד של הפסיכותרפיה ברצוני להתייחס ל”ניסים” בפסיכותרפיה, כלומר, להחלמה מהירה ובלתי מוסברת לכאורה במהלך הטיפול. אחד ה”ניסים” אירע לי עם אריק. במשך ארבעים וחמש דקות ישב אריק ולא חדל לדבר על חרדותיו, ובמהלכן הצלחתי להגניב בקושי מילה או שתיים. בסיום הפגישה אמר לי אריק: “אני מרגיש הקלה גדולה מאוד. אין לך מושג כמה עזרת לי היום”. אריק לא ידע כמה הוא צדק. כשאמר לי דברים אלה, לא היה לי היה לי מושג ברור כמה עזרתי לו ובאיזה אופן, ואילו מהתערבויותי המעטות תרמו לשינוי המיוחל.

אריק הזכיר לי את אחד המקרים שהיו בטיפולי בתחילת דרכי כפסיכולוג, כאשר ניהלתי תחנה לטיפול בנוער. יועצת חינוכית הפנתה לטיפולי נער שלא הצליחה ליצור איתו קשר. אותו נער היה סגור נפשית וחברתית ולא תקשר עם סביבתו. במהלך שש הפגישות שהיו לנו אמרתי לו דברים שונים שאינני זוכר כיום, והוא הקשיב לדברי בשקט, באדישות וכמעט ללא תגובה. שלא כהרגלי, התייאשתי והחלטתי להשיב ליועצת את ה”נכס” שהעבירה לידי. באחד הימים, עוד לפני שהתקשרתי אליה, פגשתי בה באקראי ברחוב. לאחר החלפת מילות הנימוסין השגרתיות שאלה אותי היועצת בפליאה: “מה עשית לאותו נער שהפניתי אליך?”. לרגע נחרדתי וחששתי שמא קרה לו משהו נורא, אך היא המשיכה: “הבחור השתנה מהקצה אל הקצה. הוא נעשה חברותי, בטוח בעצמו ומצליח בלימודים. כל הכבוד לך!” אמרה והלכה, ממהרת לדרכה.

כאן יקפצו המלעיזים ויאמרו: “מאז ומעולם ידענו שפסיכולוגיה אינה יותר מאשר שפיכת הלב לפני אדם סימפטי ומבין”. הבה נראה כיצד הגישה הפשטנית הזאת אינה מסבירה כלל את תהליך הפסיכותרפיה. יעל הייתה מטופלת בעלת אישיות דומה מאוד לזו של אריק, שאפשר לכנותה היסטרופובית, שטופת חרדות ומדברת ללא הפסקה ובהתרגשות רבה על חרדותיה. במהלך פגישתי איתה היא ישבה מולי, דיברה עד לסיום הפגישה ללא הרף ואפשרה לי מספר קטן ביותר של התערבויות. בסיום הפגישה היא הגיבה ההפך מאריק ואמרה בחוסר סיפוק: “אני מצפה שתיתן לי כלים להתמודד עם החרדות האלה. לא קיבלתי כלים כאלה במהלך הפגישה”. משסיימה לומר זאת, קמה והלכה.

המקרה של שחר, מורה סימפטית בת עשרים וחמש שפנתה לייעוץ עקב משברים קשים חוזרים ונשנים ביחסיה עם בעלה, הוא מקרה דומה. באחת הפגישות הראשונות, כשהייתה במצב היפנוטי קל, התחילה שחר לראות לנגד עיניה את דמות אביה. חיוך טוב היה נסוך על פניו, אך לחיוך נלווה משהו נוסף, שהיא לא ידעה אם לפרשו כציניות או שמא לעג. הוא החל להיהפך לדמות מרוחקת וסרקסטית המביטה אל האופק בריחוק, אך ממלאת באופן מוזר את כל שדה הראייה שלה. בהדרגה התחילה שחר רואה טרנספורמציה מפחידה בדמותו. פניו החייכניות והטובות החלו להתפרק ולהתעוות, הן נעשו לא אנושיות, ועיניו התנתקו אט-אט מהפנים. בהדרגה נעשו הפנים עיסה חומה שבמרכזה עין. “בא לי לצעוק עליו”, היא אמרה, “אתה חרא”. ופתאום הבינה: דמותו הפכה לגוש צואה מחליא שמילא אותה כעס אדיר. “נזכרתי שאמי התעללה בי כל חיי, ושאבי מעולם לא היה קיים כדי להגן עלי”, אמרה שחר. “בעקבות הפגישה האחרונה שלנו חלמתי חלום מוזר. הייתי במדבר, ואמא הייתה לידי. רק שתינו היינו שם. אמא הכינה קפה בפינג’ן בדווי, ופתאום החלו להתאסף סביבנו ערבים שבידיהם שבריות. פתאום דמותה של אמא התחילה למלא את שדה הראייה שלי ולהפוך לדמות ענקית בעלת חזה אדיר. היא התחילה לקמט את הערבים שהיו סביבנו, ממש למעוך אותם. במפתיע היא פנתה לעברי, ואני נחרדתי; ידעתי שהיא יכולה לרמוס אותי בתנועה אחת שלה. בשלב הזה הצטרף אבא, אבל הוא התבונן בשוויון נפש ובלי לנקוף אצבע. נעשיתי קטנה יותר ויותר, כמו אצבעוני, ורציתי להסתתר ולהגן על חיי. רציתי לצרוח, אבל הצריחה הייתה תקועה בגרון שלי כמו גוש ממאיר. ראיתי את עצמי מתקיימת קיום סתמי בחלל חסר משמעות. הרגשתי כמו נר דועך ששתי אצבעות מכבות אותו, ואז הכול נעשה חשוך, חלל שחור שבתוכו נבלעתי”. בסיומה של הפגישה, שריגשה אותי מאוד בעוצמתה, התנתקה שחר באחת מהגל הרגשי ששטף אותה ואמרה בקרירות: “זה חומר לעוס. חבל שבזבזנו את הפגישה ולא הגענו לשום דבר חדש”.

לנוכח הנאמר בסיום הפרק הקודם אפשר להבחין אצל שחר בתהליך של עליית דימויים קשים ביותר ולא-מודעים עד כה, אשר לא השתלבו במודל המשמעות הפנימי שלה עקב שלבים שטרם הבשילו ביצירת הקשר עם המטפל. קשר זה הוא אחד המרכיבים המרכזיים של הכוח המרפא או של הסוד של הפסיכותרפיה והתנאי לכל פסיכותרפיה מוצלחת.

אחד הגורמים להתקשרות המטופל למטפל במהלך הטיפול, שיכול להסביר את המקרים שתוארו, הוא האמון שנותן המטופל במטפל שגורם לו לגלות לו את סודו הכמוס ביותר. תמי, למשל, סיפרה לי את קצה קצהו של סודה הכמוס ואמרה לי שמאז הפכתי לאדם החשוב ביותר בחייה. יתרה מזאת: תמי חששה לספר לי את כל סודה מחשש פן תתקשר אלי בקשר שממנו לא תוכל להתנתק. טל בא לטיפול בעקבות משבר קשה בחיי נישואיו והרגיש שהטיפול היה המצב היחיד שבו הרגיש ביטחון ותקווה. הוא אמר שיכולתו להיפתח אלי בטיפול הסבה לו הקלה אדירה שלא חש כמוה מימיו. “אני מרגיש איתך כמו עם אלוהים”, הוא אמר לי באחת הפגישות.

לעיתים הקשר בין המטופל למטפל הוא תוצאה של התפישה את המטפל כדמות אידאלית כול-יכולה (אומניפוטנטית) ובעלת כוחות מגיים. גל תיאר תפישה זו באמצעות חלום שחלם: “עמדתי במערה שנבע ממנה מקור מים ואורות נגהו בה. זקן יפה עמד בכניסה שם והזמין אותי להיכנס. ‘היכנס’, הוא אמר לי, ‘ותראה מה אתה יודע’. הרגשתי שאני יכול לתת באותו חכם יודע כול אמון ללא גבול ועליתי במדרגות המובילות למערה. נכנסתי וראיתי אנשים רציניים שקועים בציור. זו הייתה אקדמיה לאוֹמנויות, והאנשים בה היו מעמיקים מאוד, חסרי דאגות לחלוטין, שלווים ושלמים עם עצמם כמו מלאכי השרת. הייתי גאה להיות עם אותם אנשים רציניים ומעמיקים ואסיר תודה לזקן היפה והחכם על שהנחה אותי. הרגשתי שלווה עמוקה, לא כמו במדיטציה, אלא כמו במצב שבו כל המערכות הפנימיות שלי מאוזנות: הרגש, המחשבה, ההתנהגות, הערכים, היצירה והעולם הלא-מודע. זהו מצב של התחלה וסוף, של הכול שנוצר במקום המפגש בין האור – ההתגלות מלמעלה, המים – המקור העמוק הלא-מודע של רגשותי”.

חלום זה היה שיאו של תהליך שגל עבר בטיפול. גם בחלומות קודמים שחלם ובפנטסיות היפנוטיות שחווה עלו אצלו נושאים של מי מעיין צלולים, שהוא פירש אותם כסמלים לנביעה הפנימית של היצירה שבאה מתוכו, ושל אורות בהירים שסימלו בעבורו חוויות של התגלות. גל היה חרד מפני התעוררות חוויות אלה שמובילות אותו לעולמות חדשים שיכולים לסחוף אותו בעוצמה אדירה. בטרנס היפנוטי שחווה הרגיש גל חלל בחזה שהסב לו תחושה מתוקה ונפלאה. החלל היה מנהרה שאליה מתנקז כל האור הרב שזורם ממנו. לדבריו, “אותה מנהרה היא כאילו איבר נוסף, רוחני, שמזרים לי חמצן כמו כונס אוויר של מטוס. איתו אני נושם את האורות הבהירים של ההתגלות שאני כה חרד מפניהם. אני מרגיש שמישהו רוצה לשלוף אותי מהמקום שאני נמצא בו ולהעביר אותי לעולם של חופש עצום, ואני מעז לעבור לאותו עולם רק מכיוון שאתה מגן עלי מפני הכוחות האדירים הפועלים בו. אני מרגיש התעלות נפש ועוצמה פנימית. לא אופוריה מטופשת, אלא עוצמה פנימית של יהלומים ואור שמסנוורים מבפנים. מין לייבוביצ’יות בעיניים וחשיבה צלולה חדה ועמוקה שמאפשרת לי לקרוא אנשים בדייקנות מדהימה”.

גם תיאורים אלה של יחסי מטפל-מטופל אינם מסבירים את סוד הטיפול. לא די למטפל מיומן להאזין למטופל בסבלנות, באמפתיה או בסימפטיה כדי ליצור שינוי במהלך הטיפול. גם יצירת אווירת אמון אינה מספיקה ליצור שינוי של ממש אצל מרב המטופלים. ככלל, מטפל, מיומן ככל שיהיה, יכול לתכנן את הטיפול רק בקוויו הכלליים ביותר. אחדים מהאירועים הנפשיים הנחשפים בטיפול ניתנים אמנם לצפייה מראש, אך רובם תמיד מרתקים ובלתי צפויים. דבר זה נכון ממש כפי שדפוסי ההתנהגות והאישיות של אנשים מוכרים לנו צפויים מראש ומוּכרים, אך הנפש האנושית היא מרתקת, חסרת גבולות ובלתי צפויה.

כמו כל אדם, המטופל יוצר החל בראשית חייו דגמי משמעות שמפעילים את העצמי שלו. על-פי רוב הוא אינו פונה לעזרה עקב רעיונות מסוימים שעולים על דעתו או עקב כוונות לנקוט התנהגויות מסוימות. הוא פונה ומתלונן על מחשבות כפייתיות הטורדות את מנוחתו ואף מטריפות לעיתים את דעתו, על דחפי הרס עצמי החזקים ממנו, על רגשי אשמה מענים או על חרדות בלתי נסבלות. במילים אחרות, הוא פונה בעקבות כוח מפעיל, בלתי רצוי ובלתי רצוני, המניע את התנהגותו. הוא מופעל על-ידי תחושות, רגשות, התנסויות, אמונות שווא לא-מודעות ולעיתים גם מחשבות אשר הן פועל יוצא של אותן התנסויות ואמונות לא-מודעות.

על הפסיכולוג המטפל להתמודד עם אותם כוחות הפעלה לא-מודעים. כוחות הפעלה אלה גורמים לחץ נפשי בקליניקה, ולחץ זה זורם בין המטופל למטפל. זוהי זרימה של אנרגיה נפשית לא-מודעת המשפיעה על המטפל ללא הרף. לעיתים כאשר אני יוצא מהקליניקה בין טיפול לטיפול, אני חש את גבי שחוח, לא מנטל ה”בעיות” המוטלות עליו, כפי שאפשר לשער, אלא מעוצמת האנרגיה הנפשית הנובעת מרגשות דו-ערכיים המופנים כלפַי כמטפל, מציפיות שאבטל במילת קסם כול-יכולה את מצוקת המטופל, אך גם, כפי שקורה לעיתים במצבים של הפרעות אישיות קשות ושל פסיכוזות, מהצורך לעמוד בפני דחפים הרסניים-תוקפניים קשים של המטופל, שמקורם בהתנסויות מתסכלות קשות של ילדותו. דגם המשמעות שייצור המטופל במצבים אלה יהיה בלתי יציב ועל סף התפוררות. באופן בלתי מודע ייתפש המטפל בעיניו כחלק ממנו, ולא כאובייקט בעל קיום נפרד. עקב כך התלות שהוא ייצור במטפל תהיה עמוקה ומאיימת. המטופל יחוש שהמטפל הוא בעבורו דמות מזינה ונותנת חיים, אך גם רודפת ומאיימת, והוא יפתח כלפיו רגשות דו-ערכיים קשים של תלות ושל הכרת תודה מעורבים בזעם אין-אונים ובתוקפנות קשה.

לעיתים קרובות מקורם של רגשות אלה הוא ביחסים דו-ערכיים מוקדמים שחווה המטופל בתקופות מוקדמות של חייו. אחד ממטופלי תיאר רגשות אלה כאשר פנה אלי בראשונה לטיפול בהיותו שטוף חרדה לאחר מות אמו. “מותה של אמי הסיר את המחסום האחרון ביני ובין המוות”, היו בין מילותיו הראשונות. במהלך הטיפול הוא הוסיף ואמר: “אמי הייתה חלק מבשרי. כשמתה כאילו התמוטטו הרים במוחי… המוות קרע אותה באכזריות מגופי, מליבי וממוחי”. כאשר הייתה לצידו, הוא הרגיש מאוים מאוד וחש שהיא עומדת לאנוס אותו, לספוג אותו אל קרבה ולהשמיד אותו במבטה. הוא תיאר אותה כ: “מפלצת קדמונית שבולעת, מסרסת וזוללת כל דבר… ללא טאבו, מתקופה פרהיסטורית שלפני הציוויליזציה…”. הוא היה מקלל אותה בליבו: ‘הלוואי שתמות, שתיחתך לה הלשון’. עם זאת הוא שמר עליה “כמו על יהלום” והרגיש בן-אלמוות כאשר חייתה לצידו.

בתחילת דרכי כמטפל הייתי שואל את עצמי לעיתים מהו גבול הספיגה שלי בהשלכת רגשות דו-ערכיים מסוג זה על-ידי המטופל. מאוחר יותר, כאשר יכולתי לעמוד בהתקפות אלה בלא להתגונן, לתקוף בחזרה או להתרחק רגשית מהמטופל, נוכחתי לדעת שהמטופל מפנים אותי בהדרגה כאובייקט התקשרות רגשי יציב וחזק, דבר שמביא להתארגנות הדרגתית של אישיותו. ידעתי שאני פועל בדרך המקצועית הנכונה בכך שאני מביא לקידומו של הטיפול. אך היכן מצויים גבולות הטיפול, שאלתי את עצמי לא פעם.

הרגשות הדו-ערכיים כלפי המטפל מתחזקים פי כמה בטיפול קבוצתי. המסגרת הקבוצתית היא לעיתים קרובות “תיבת תהודה” לרגשות ראשוניים לא-מודעים של המטופלים. תאורטיקן הקבוצות ביון רואה כל מצב של פגישה קבוצתית כמצב של תסוגה למצב עם מאפיינים של יחסי אובייקט חלקיים ופרימיטיביים, כפי שאפשר למצוא רק בהפרעות פסיכוטיות. בטיפול קבוצתי מתאחדים כוחות ההפעלה של העצמי לכוח קבוצתי בעל עוצמה סוחפת, שעלול לעטוף את המטפל באהבה, ליצור תחושת תלות קבוצתית במטפל או לאיים בכוחות הרסניים-תוקפניים המופנים כלפיו, כאשר, באופן בלתי נמנע, הוא אינו ממלא אחר את ציפיות מטופליו. והרי המטפל מאכזב באופן בלתי נמנע את מטופליו מכיוון שהוא אינו אל כול-יכול או גואל כפי שמצפים מטופליו שיהיה, אלא בן תמותה הטועה פעמים רבות כאשר הוא מתמודד מדי שעה עם הסיטואציה העמומה של הטיפול.

במקרה של הארי, למשל, קרה לעיתים שכאשר התחלתי את הפגישה בשיחת חולין, כאשר ניסיתי לפרש את דבריו, או כאשר נתתי לו חיזוקים, הוא היה זועם עלי. “אני רק רוצה שתקשיב לי”, אמר לי פעם במצב כזה. באחת הפגישות, כאשר יצאתי לרגע מהקליניקה, הארי רתח מכעס, קם מהכורסה ופנה לצאת. הוא זעם על התלות הרבה שלו בי והרגיש שאני יכול לעשות בו כרצוני. לדבריו, יכולתי להיכנס לנפשו ולצאת ממנה כרצוני. הארי השתמש כאן בדפוס התנהגות נלמד מיחסיו המוקדמים עם אמו. על-פי תיאוריו, אמו לא אפשרה לו אינדיבידואציה ודיכאה כל גילוי של עצמאות מצידו. היא עודדה רגרסיה של הארי להתנהגות סימביוטית איתה, כלומר למערכת יחסים של מיזוג בינו ובינה, מכיוון שראתה בו חלק בלתי נפרד מישותה, וכל אימת שהוא פיתח סימנים של עצמאות, חדלה להיות נגישה בעבורו. במצבים כאלה היה הארי נתקף דיכאון נטישה וזעם אין אונים. הארי פיתח תלות חזקה ביותר בי, אך עדיין התקשה ביצירת אמון מלא שהיה מאפשר לו להשתחרר מהזעם ולפתח אינדיבידואציה מלאה.

מבחינה התפתחותית, מטפלים בעלי אוריינטציה של יחסי אובייקט היו אומרים שהארי מתייחס לאובייקט, כלומר לאדם האחר, כמספק צורך. כלומר, הוא עדיין רואה את האובייקט כאובייקט חלקי, משל לשָד המזין או המתסכל של תקופת הינקות. יחסו לאובייקט הוא יחס של אינקורפורציה (בליעה), השלכה או הזדהות השלכתית, כלומר הוא שואף לבלוע אל תוכו את האובייקט, להשליך אותו מתוכו, או להרגיש שהאובייקט הוא חלק ממנו. ואמנם לעיתים קרובות הרגשתי מרוקן וסחוט אחרי פגישה כזאת. מדי פעם, כאשר בחנתי את עצמי בעת הטיפול, נוכחתי ששרירי גופי מתוחים ושלא קל לי לעמוד במבחנים שהארי הציב לי ולשאת את ההזדהות ההשלכתית המסיבית שלו עמי. כאשר נכנס פעם לטיפול ושאלתי אותו להרגשתו, הוא שתק כדרכו בתחילת פגישה שתיקה ארוכה ואמר לבסוף: “מפריע לי שהבחורה שלפני יצאה עם חיוך רחב על הפנים. אני מרגיש כאילו אני משתמש במזרן חבוט, כאילו אני נכנס לזונה לאחר מישהו שגמר מרוצה”. כאשר ביקשתי שיפרש את דבריו, נבהל הארי מעוצמת דבריו ולאחר שהרהר מעט ביקש למתן אותם ואמר: “בעצם, לכל נותן שירותים, גם עורך דין או רופא, אפשר להתייחס כמו אל זונה שמשתמשים בשירותיה”. “ייתכן”, עניתי, “אבל ההבדל הוא שכאן אינך מרגיש כמו בחברת זונה, אלא אולי כמו בחברת אישה אהובה שזנתה, בגדה בך עם אחר”. ידעתי שמבחינה טיפולית עלי להכיל את הזעם הקשה של הארי אם ברצוני לסייע לו לשקם את הנרציזם הפגוע של ילדותו, אך ידעתי גם שזה נעשה במחיר אישי כבד. היכן עובר הגבול ביני כאדם ובין תפקידי כמטפל, שאלתי את עצמי לא פעם בנסיבות טיפוליות דומות. הצורך הטיפולי לשקף, לעבד ולפרש מתנגש עם נטיותינו להגיב באופן ספונטני ומתוך עצמנו על פרובוקציות שמפעילים עלינו המטופלים.

בעקבות אירוע זה, כאשר נוכח הארי שביכולתי להכיל את זעמו בלי להתגונן או להתפרץ עליו, הוא נפתח מאוד וגילה לאוזני בראשונה שהנשים מגעילות אותו, היות שעם אמו תמיד הרגיש פיתוי מיני סמוי. הרגשתי את הדמעות מחלחלות בגרונו כאשר אמר זאת. הארי לא היה מאלה המשתפכים בקלות וידעתי שווידוי זה מסמל התקדמות ניכרת בטיפול.

נראה אפוא שהטיפול הוא סיטואציה ייחודית שאינה שכיחה ביחסים בין-אישיים ומתקיימת בה מערכת יחסים מורכבת ביותר בין המטפל ובין המטופל. מבקרים פשטנים של הפסיכואנליזה מציינים שבמערכת יחסים זאת מתייחס המטופל למטפל כמו להורה, ומכאן כוחו הרב של היחס הטיפולי. הם מוסיפים, ובמידה רבה של צדק על-פי תפישתם, שבחיים המודרניים שחזור מערכת יחסים שמקורה בתחילת החיים, שמטרתה לפתור את בעיות השעה, הוא מוֹתר מיותר . מטפלים אחרים מדגישים את עניין ההתאהבות בטיפול. יש קסם רב בהנחה שהמטפל מביא מזור למכאובו של המטופל באהבה ועל-ידי האהבה.

הרבה פחות קוסם לי הרעיון, שאת מנת האהבה המניעה את הטיפול נותן המטפל תמורת טבין ותקילין. אם יש צורך בתשלום לשם מנת אהבה מרפאת, אם זוהי אהבה הנקנית בכסף, צודק הארי שדימה את המטפל לזונה המוכרת את “אהבתה”. אהבה שנמכרת בכסף אינה אהבה, אלא שירות מסוג זה או אחר.

מבחינה רגשית, הקשר הטיפולי הוא של אמפתיה, אחריות ומעורבות. לעיתים קרובות מתפתחת במהלך הקשר הטיפולי חיבה הדדית בין המטפל למטופל. ואולם אם המטופל מתאהב במטפל, הקשר הטיפולי מופרע. אלרן, למשל, אהבה לבוא לטיפול, אבל התאכזבה מכך שההרגשה הטובה עזבה אותה כאשר עזבה את הקליניקה. ההתאהבות בי סיבכה אותה מאוד, שכן היא חששה שאדחה אותה, מצד אחד (כגבר), אך הרגישה גם שאני מקבל אותה ומעריך אותה (כאדם). בקליניקה היא הרגישה בטוחה ובו זמנית מאוימת; לעיתים היא אף הייתה משותקת מפחד בחדר הטיפול.

הקונפליקט שהייתה מצויה בו בא לידי ביטוי בשני חלומות שחלמה באחד הלילות: “בחלום הראשון הייתי בחיק הטבע ועישנתי סמים. הרגשתי שאני נפטרת מרגשות החרדה והלוּזֶרִיוּת שהטרידו אותי. אתה יושב מרוחק ומשגיח עלי שאקטין את המינון עד שאגמל, ולבסוף נגמלתי באופן חלקי. הרגשתי עייפה ולוזרית. בחלום השני הבכת אותי בדמות שגילמת. היית נחמד והיה נראה לי שאתה משדר התקרבות. הייתי משותקת מפחד. התרחקתי ממך מהר, מכיוון שהיית מוצלח מדי בשבילי”.

חלומות אלה מבטאים הן את הקונפליקט של ההתקרבות/ ההתרחקות לגבי המטפל והן את החרדה, התסכול והעייפות שהם תוצאותיו של קונפליקט זה. פירוש ההעברה, כלומר הקשר הטיפולי שנוצר, לא השיג את התוצאות המיוחלות ועזר רק במעט לקדם את הטיפול.

מסיבות דומות, גם אצל דנה הטיפול לא התקדם. היא נהגה להתנגד מאוד לטיפול וביטאה זאת בכך שהרבתה לסתור את דברי ולומר לי שאיני מבין אותה, שהיא אינה יכולה להיות גלויה איתי ושהיא אינה נותנת בי אמון. היא פנתה לטיפול עקב חרדות מפני מוות בעקבות התקף לב שעלול לתקוף אותה בכל רגע. במשך כל ילדותה שטפה אִמה את מוחה: “אל תדברי בזמן האוכל כי את עלולה לחטוף התקף לב”, “אל תיסעי לטיול כי לעולם לא תשובי ממנו”, “תעשי טפו טפו כדי שלא תמותי”. בגיל שבע-עשרה היא נתקפה בחרדה קשה והוריה הפנו אותה לטיפול. ואולם, אף שהם אלה שהפנו אותה, הם גם כינו אותה “משוגעת” על כך שהיא מטופלת אצל פסיכולוג.

באחת הפגישות היא ישבה מולי מתוחה ונושמת בכבדות. היא הרגישה מתח אדיר בגוף ואמרה שליבה עומד להפסיק לפעום בכל רגע ושהיא פוחדת לחשוב על הלב, שמא חששותיה יתאמתו. היא עיוותה את פניה בייאוש וחזרה ואמרה שממילא דבר לא ישתנה. היא ענתה בקוצר רוח ובתוקפנות על שאלותי וטענה שאיני מבין אותה ולא אבין אותה לעולם. היא הוסיפה ואמרה שהיא שונאת את עצמה על שנאלצה לבוא לטיפול ושהיא שואפת שיחליפו את הפנימיות שלה בפנימיות של מישהי אחרת. בדומה לכל הפגישות האחרות, גם הפעם היא התפתלה בכיסאה, התנשפה בכבדות ואמרה שהפגישה הייתה קשה לה כמו שבוע של עבודה מפרכת. ברגע של גילוי לב היא התוודתה בפני ואמרה: “אני פוחדת שאתה מלגלג עלי בסתר ליבך. הרי אתה מוצלח כל-כך, ואני חסרת ערך. אתה בוודאי חושב שאני מטורפת ומשתעשע בתחושת העליונות שלך”. דנה הייתה נערה אינטליגנטית ורגישה, אך שטופה בדעות קדומות על עצמה,
בתחושות חזקות של חוסר ערך עצמי ובפחד שמלגלגים עליה מאחורי גבה.

פונים רבים ישאלו לעיתים קרובות את עצמם, ולעיתים גם את המטפל: “אז איך הטיפול עובד? אז מה אם דיברתי על עצמי? איך מה שדיברתי ישנה את חיי?”. לא תמיד יש למטפל תשובה מוכנה על שאלה מעין זאת. המטפל המנוסה יבחין כי בשאלה זו מובע לעיתים קרובות חוסר אמון בו. במצבים כאלה אני מסביר בדרך כלל למטופל, שהמילים אינן אלא המדיום, ולא מהות הטיפול. מהות הטיפול היא המשמעות החדשה שהמטופל יוצר לעולמו הפנימי. למה הדבר דומה? נאמר שחייזר המבקר בכדור הארץ צופה בצייר היושב על צוק ומצייר את הנוף; הוא מצייר את יצירתו הגאונית שמאז ומעולם שאף לצייר. החייזר הסקרן שרואה את הצייר ממרחק תמֵה מה אותו אדם עושה ושולח שליח שיתבונן בו מקרוב וידווח לו על מעשיו של אותו תימהוני. השליח עומד ומתבונן בצייר שעה ארוכה וחוזר ובפיו המסר: “התימהוני הזה לוקח צבעים שונים מקופסאות פח קטנות ומורח אותם על בד”. האם זוהי באמת פעולתו של הצייר? כן ולא. הצופה מבחוץ אמנם תיאר נכון את הפעולה המוחשית, אך לא זו בלבד שלא קלט את מהות הפעולה, אלא גם טעה בפירוש משמעותה. הוא לא קלט שהאוֹמן הביא לעולם יצירה חדשה שמעולם לא הייתה כמוה ולעולם לא תהיה. היצירה החדשה של האוֹמן אינה הציור שניתן לשכפול, לחיקוי ולהעתקה, אלא המשמעות החדשה שהוא יצק בפעולתו, משמעות שהעניקה לו חוויה של אושר והתרוממות רוח שאפשר להעבירה למתבוננים האחרים.

במקום אחר (לוי, 1993 וכן בנספח לספר זה) מתואר השינוי בדגם המשמעות המפעיל של העצמי, שהמטפל יוצר אצל המטופל, כמנוע העיקרי לתהליך השינוי בטיפול. המאפיין הבולט ביותר של העצמי אינו עקרון העונג, כפי שטוענים רבים מהתאורטיקנים ממשיכי דרכו של פרויד, וגם לא עקרון חיפוש האובייקט בלבד, ברוח התאוריות של יחסי האובייקט. עקרון העונג ועקרון האובייקט הם עקרונות מרכזיים בהתנהגות האדם, אך הם עקרונות שמקורם אינסטינקטואלי (בולבי, 1969), ומקבילות להם נמצאו במחקרים אתולוגיים רבים שנערכו על פרימטים ואף אצל בעלי חיים ירודים יותר. המאפיין הבולט ביותר של העצמי והכוח המניע אותו ואת התפתחותו הם עקרון המשמעות, שפירושו הצורך ליצור משמעות שמפעילה את העצמי.

גם עקרון המשמעות נובע מצורך הישרדותי של העצמי. יצירת משמעות היא צורך יסודי לחיים בתרבות, וללא הפנמה תרבותית לא ייתכן העצמי. הצורך להישרדות פיסית, בתחילת החיים, ולהישרדות חברתית, במהלכם, גורם לעצמי ליצור דגמי משמעות על בסיס התנסויותיו.

שטרן (אצל Sroufe, 1996) הציע חלוקה של התנסויות העצמי לשלוש קטגוריות: התנסויות נחוות, התנסויות נזכרות והתנסויות מיוצגות. על-פי התפישה המוצגת בספר זה, התנסויות העצמי הנחוות נעשות דרך מערכת החושים, דרך המערכת הרגשית ודרך המערכת התנועתית, ובתחילת החיים הן מורכבות מדימויים חושיים מתחלפים ומתחושות פנימיות, רגשיות או תנועתיות, הנעלמות עם השתנות הנסיבות.

שחזור ההיזכרות של ההתנסויות הנחוות מהווה את התשתית לתפקודים הלא-מודעים של העצמי. רוב ההיזכרויות מסוג זה הן היזכרויות לא מושגיות של עקבות זיכרון מנטליים עמומים, של תהליכי חשיבה כאוטיים וראשוניים של דימויים, של תמונות ושל פנטסיות וייצוגים אחרים שלמים או חלקיים של ההתנסות החושית-רגשית-תנועתית.

דגמי המשמעות שהעצמי יוצר מתחילים להתגבש עם היווצרות הפנטסיות הראשונות על אובייקטים ובעקבותיהן – התחלה של יצירת מודלים קוגניטיביים מושגיים. מודלים אלה תורמים לבנייה הדרגתית של תמונת מציאות בעלת משמעות הניתנת להבנה, והם משתכללים והולכים עם התפתחות זמן ומרחב אחידים, קביעות אובייקט ותפישה סיבתית של המציאות.

בולבי (1988) מצא שהתינוק מחליף את המערכת האינסטינקטואלית במה שהוא כינה בשם “מערכת שליטה של התקשרות” (Attachment Control System). כבר במצב הראשוני של ההתקשרות התינוק לומד להפעיל מודלים פנימיים של עבודה, כלומר לתכנן את התנהגותו כדי להימנע ממצבים מתסכלים וכדי להשיג גמול. כשילמד שבכיו גורם לאמו לבוא ולספק את צרכיו ושחיוכו גורם לה לחבק אותו באהבה, הוא יתחיל להשתמש באמצעים אלה על-פי צרכיו. הוא יזנח את נקודת המוצא האינסטינקטואלית וילמד להפעיל את העולם שמסביבו ולהסתגל אליו. התינוק יוצר מערכות קיברנטיות של למידה, ואלה מתחזקות על-ידי משוב הדדי של תגמולים בינו ובין האם – התינוק מתוגמל על-ידי ההזנה, ה‑Holding וה-Rocking המתחזקים על-ידי התנהגויות מסוימות שלו, ואילו האם מתוגמלת על-ידי החיוך של תינוקה, תלותו המוחלטת בה ותחושת האימהוּת הבאה על סיפוקה.

על-פי המונחים שטבע פיאז’ה, התינוק לומד לעשות אסימילציה, הטמעה, של העולם החיצון לסכֵמות פעולה מופנמות שהוא יוצר, ואקומודציה (הסתגלות), של אותן סכמות פעולה לנתונים החדשים שהוא קיבל מהעולם החיצון. בתחילה התינוק יוצר מודלים פרימיטיביים מפורקים, מפוצלים וחסרי עקביות פנימית, כלומר מודלים תלויי נסיבות. עולמו מורכב מדימויים חזותיים ומצללים המשתנים כל הזמן לפי הגירוי החיצוני וללא תפישה של קביעות העצמים שסביבו. הקטגוריות הקוגניטיביות, המארגנות את הבנת עולמנו ומקנות לו משמעות, עדיין אינן קיימות אצלו. קטגוריית הזמן, למשל, מתחלקת אצלו לזמן המתנה, זמן עינוגים (סיפוק דחפי הרעב של התינוק מסב לו עונג רב לאין שיעור מזה שאנו המבוגרים חווים בזמן האכילה) וזמן תסכול (כשדחפי הרעב אינם מסופקים, התינוק מרגיש חסר אונים והוא נקרע מחרדה ומזעם). תפישת הזמן כעקבי וכבעל המשכיות, מעבר לתפישות הזמן החלקיות הקשורות לסיפוק צרכיו הביופסיכולוגיים, טרם התגבשה אצלו. גם תפישת המרחב מורכבת אצל התינוק מתפישות חלקיות ולא מתואמות, ולכן הוא תופס מרחב מישושי, חזותי, יניקתי, וכדומה. מתוך התיאומים שבין תפישות חלקיות אלה נוצרת בהדרגה תפישת החלל היציב. מכאן שדגמי המשמעות מבוססים על ההתנסויות הפסיכולוגיות של ראשית החיים, אך אינם נובעים ישירות מהן. המתווך בין ההתנסויות הראשוניות ובין מודלים אלה הוא הלא-מודע, שבתקופה הביופסיכולוגית, כלומר בתקופה הראשונה של חייו, מורכב ברובו מהתנסויות לא מודעות ומקצתו – מחשיבה לא מודעת. הלא-מודע של תקופה זו מאופיין בתהליכי חשיבה ראשוניים, שהם בעלי אופי תמונתי, דימויי, של פנטסיות לא מודעות.

מלני קליין, הפסיכואנליטיקאית הידועה של התפתחות הילד, וממשיכי דרכה פיתחו במידה ניכרת את המושג הפרוידיאני “הפנטסיה הלא-מודעת” והסבירו אותו כביטוי מנטלי של הדחפים הביולוגיים המוּלדים. עוד לפני שמתפתחים אצל התינוק מודלים קוגניטיביים המשפרים את יכולתו לסיפוק צרכיו הביולוגיים, הוא מפתח פנטסיות לא-מודעות, ואלה מתבטאות בהלוצינציות, כלומר תעתועי חושים (הקרובות יותר להתנסות הישירה), או בדלוזיות, כלומר אמונות שווא (הקרובות יותר למודלים הקוגניטיביים). גם התהליכים הראשוניים השולטים בפנטסיות אלו הם אמצעִי מתווך בין ההתנסות הישירה, שהיא קיומית ונעדרת היגיון (שכן ההיגיון הוא תוצאת המנגנונים המנטליים שלנו, ולא תוצאת המציאות), ובין המבנה ההגיוני של התהליכים המשניים, הבונים את אותם מודלים קוגניטיביים מודעים.

כיצד אפשר להבין תפישה זו במצבים הטיפוליים השונים? אם, למשל, הריגוש המופיע במצב מסוים (למשל חרדה) מביא למחשבות מסוימות סטראוטיפיות או כפייתיות, ריגוש זה יישנה בכל פעם שיהיו מצבים דומים. נטייתו ה”טבעית” של המטפל תהיה לשכנע את המטופל לנטוש רגשות ומחשבות אלה מכיוון שהמציאות אינה מצדיקה אותם. את זה המטופל יודע, כמובן, אך לעיתים קרובות הוא בא כדי לקבל פתרון מגי למצוקתו, ולא כדי לשמוע את המובן מאליו. ככל שהמטפל יהיה כריזמטי יותר, כך תהיה השפעתו המגית על המטופל דומיננטית יותר. על-פי הגישה הנוכחית, המטופל סובל ממצבים רגשיים או התנסותיים מסוימים, אך עקב ההיתוך שבין מצבים אלה ובין חשיבתו נוצרות תפישות מוטעות המחזקות עשרת מונים את הרגשתו הגרועה. למעשה, המטופל יכול לבוא ולומר שמטרתו היא להשתחרר מהאמונה שהוא סובל מאלצהיימר, מסרטן או מצרות אחרות. זאת הייתה טענתה של הילה, שהוסיפה שבעקבות אמונה זו היא סובלת מייאוש שחור ומתחושת חוסר אונים. כאשר ניתבתי את השיחה הטיפולית, מצאתי, כצפוי, שהיא אינה מאמינה באמת ובתמים שהיא חולה באלצהיימר. לו באמת הייתה מאמינה בכך, הייתה ממשיכה לכתת את רגליה בין הרופאים המומחים לדבר ולא הייתה יושבת לפני כשצל של חיוך “ממזרי” בזווית פיה, כאילו היא רוצה לומר: ‘אתה רואה, אמרתי לך, אני כבר שנתיים בטיפול ועדיין סובלת מאותן מחשבות מציקות’. כאשר שאלתי אותה אם היא באמת שואפת להשתחרר מאותן מחשבות, היא הייתה מסתכלת בי בחוסר אמון כאומרת: ‘איזו מין שאלה זו?!’. למעשה, הילה לא חפצה להשתחרר באמת מאותן מחשבות, שכן לא עשתה דבר לשם כך; היא רצתה להשתחרר מהחרדה. מחשבות אלה, שמקורן בתקופת ילדות מוקדמת, הן חלק אינטימי של העצמי שלה והַפרידה מהן עוררה בה חרדת נטישה.

בשלבים מתקדמים של הטיפול די לעיתים באינטרפרטציה מרכזית אחת כדי להביא לשינוי מהותי ביותר. אמו של אוהד מתה מסרטן כשהיה בן שמונה. כל חייו הוא התייחס לאירוע זה כאל האירוע שהרס את חייו. חייו המשותפים עם אמו הצטיירו בעיניו כתקופה של גן עדן שאבד לו לנצח, ומאז הייתה שאיפתו הגדולה למצוא את גן העדן שאבד לו. “מאז שאמא מתה אני נלחם ללא הרף להוציא טיפות של אושר מחיי”, אמר לי. “אני מרגיש כמו סיזיפוס שמעפיל לעלות אל ההר, אבל אינו יכול להגיע לפסגה שלו”. כאשר המשכנו בשיחתנו התברר בהדרגה שחייו המשותפים עם אמו לא היו סוגים בשושנים. אמו הייתה אישה מרירה ומלאת כעס ותסכול על חייה, ורגעים משותפים של אושר עם אמו היו באמת טיפות גנובות ונדירות. את מודל המשמעות שיצר אוהד אפשר להגדיר כמודל מיתי לא-מודע של סיזיפוס המנסה להשיג את הבלתי ניתן להשגה (טיפות של אושר) מתוך התעלמות מכך שאין גן עדן על ההר. התחושה המרכזית שאוהד חש היא חוסר ערך עצמי מוחלט שנלוותה לו חרדת נטישה, והוא היה מצוי בעיצומו של תהליך קוגניטיבי של ראש שחושב ללא הרף ובאופן כפייתי וסטראוטיפי איך למצות את המרב מחייו, עד כדי כך שאיבד את היכולת למצות הנאה כלשהי בחייו.

כשהיה במצב היפנוטי דמיין אוהד ראש שגדל ללא פרופורציה על גוף קטן וחלש, והראש עייף ממחשבות. אוהד, שהיה מהנדס מחשבים מצליח, היה חרד מכך שהוא חלש בלוגיקה ובחשיבה מופשטת. “מה מסמל בעבורך הכישלון להבין בתחומים אלה?” שאלתי. “אני דחוי, מצורע של החברה, מוקצה מחמת מיאוס, כולם נגדי”, הייתה תשובתו. “דמיין מצב שבו אתה יושב מול כרטיס במחשב-העל שלפניך”, אמרתי. “אני עושה זאת, והחשיבה שלי מתערערת”, אמר. “הזמן, הסדר, ההיגיון – כולם מתערבלים לנגד עיני”. “הגדל את הכרטיס ככל האפשר”, אמרתי לו. “עכשיו אני רואה בכרטיס פרטי פרטים”, אמר. “אני רואה בו פנים אנושיות אוהדות, למשל את הפנים של יאיר, עמית שלי, ששפך את ליבו לפנַי לפנֵי כמה ימים. החרדות נעלמו, ואני יכול לשנות את הכרטיס לגודלו הרגיל ולהחזירו למחשב. עכשיו אני מבין שהצורך שלי להבין בלוגיקה ובחשיבה מופשטת הוא צורך להיות נערץ ומוערך, ובבסיסו של הצורך הזה מצוי הצורך להיות נאהב. כל חיי חסרה לי אהבה”.

החרדה מכישלון, שלכאורה ליוותה את אוהד כל חייו, הייתה למעשה חרדה מדחייה חברתית וברמה עמוקה יותר – חרדת אובדן. במצב היפנוטי לבשה חרדה זו צורת פנטסיה מפחידה: “אני רואה עץ נסחף במימי הנהר ועומד להיעלם לגמרי. אני נאחז בציפורני בעץ ולא נותן לו להיסחף, אבל הוא עומד להיסחף במורד הנהר ולהתרסק במפל. הזרם גואה וסוחף באכזריות את העץ והידיים שלי מאבדות בהדרגה את אחיזתן בו. לבסוף הזרם האדיר סוחף בעוצמה את העץ, והוא נעלם במורד הנהר. איך אתמודד עם אובדן יקר כל-כך, עם האובדן של אמי שמתה ממחלה ממארת, ואני לא הצלחתי לשמור אותה בין החיים?” שאל בייאוש. “האם אתה יכול לנטוע עץ חדש? מה עם המשפחה שלך שאתה אוהב ושבעזרתה בנית מחדש את חייך?” שאלתי. “אני מרגיש טוב יותר שקיים עץ חדש, אבל אני לא משלים עם האובדן. אני נאחז בכל מה שמסמל אותו ומרגיש שאני בוגד בזכרו אם אני שוכח אותו לרגע”, השיב אוהד.

דגם המשמעות שאוהד יצר גרם לו בחייו היומיומיים קשיי ריכוז ושכחה שהיו תוצאת עיסוקו הכפייתי הבלתי פוסק בתחושות של החמצה וחוסר אונים. “כמה שהייתי רוצה לחזור עכשיו לילדות שלי ולשנות אותה. להשכין שלום בין ההורים שלי, לעשות נחת לאמא ולהפוך את הבית למקור של חום ואהבה”, אמר לי פעם ברגע של תובנה. גם כאן האינטרפרטציה המכריעה שהביאה לשינוי של ממש לא הייתה למעשה אינטרפרטציה במשמעותה המקובלת. זה היה שינוי מודל המשמעות המפעיל של העצמי, שנוצר כאשר אמרתי לו משהו ברוח זו: “אם הגאולה יכולה לבוא משינוי שתחולל בעבר שלך, עליך לזכור שבעבורך העבר אינו אלא ההתנסויות שעברת והפירוש המודע והלא-מודע שאתה נותן להן ושמעצב את התנהגותך. מדבריך אני מסיק שהעובדות של העבר המצויות במודל המשמעות שלך והמכוונות את ההתנהגות שלך אינן העובדות האמיתיות. אתה יכול לחזור אל העבר שלך דרך העתיד. מנת האושר שאתה רווה מיחסיך עם אשתך ומההורות שלך תתקן את תחושות הילדות המקופחת שלך ואת המערכת ההורית הפגועה שחווית”. דברים אלה, שנאמרו ברגע מתאים של הטיפול, חוללו מפנה ניכר בתפישת חייו של אוהד, בתחושותיו ובהתנהגותו.

אם כן, שינוי דגם המשמעות שמפעיל את העצמי במהלך הטיפול הוא שאחראי לשינוי בפסיכותרפיה. חדירת המטפל, מדעתו ושלא מדעתו, לרבדים העמוקים, האינטימיים ביותר, הרגשיים והלא-מודעים של דגם משמעות זה היא שאחראית לסוד המופלא של הפסיכותרפיה. בפרק הבא נראה כיצד במהלך התפתחות העצמי נוצר דגם המשמעות שמפעיל אותו.

בתאריך   21.11.16 השתנו חיי. עד תאריך זה ניהלתי מלבד קליניקה מוצלחת של פסיכולוגיה קלינית גם מכללה שאפשרה לסטודנטים שברובם בעלי תואר שני ללמוד ללימודי תעודה באוניברסיטת בר אילן בתחום שייסדתי בארץ מספר שנים לפני כן באוניברסיטת ת”א. תחום זה משלב אימון אישי ופסיכולוגיה והוא מתפתח מהר בעולם האקדמי תחת השם   Coaching Psychology. בנוסף לכך המכללה שלי יצרה שותפות עם אוניברסיטת מידלסקס וקנטרברי באנגליה ועם ביה”ס למינהל עסקים בשוויץ להכשיר סטודנטים לתוארים PhD  וכן DBA דוקטור למינהל עסקים משולב בפסיכולוגיה חיובית יישומית.

סטודנטית שלי לדוקטורט התחילה להרצות במקומות שונים בארץ על נושא המחקר שלה שקשור לזהות אישית ותעסוקתית של בני דור    ה Y. לשם כך שכרה את שירותיו של יחצ”ן שהתקשר לעיתונאים שונים להציג את לקוחתו.

אותו יחצ”ן פנה מסיבות ששמורות רק אתו לעיתונאית שבנתה קריירה מחשיפה של תארים אקדמאיים מאוניברסיטאות לא מוכרות בחו”ל (ומי שסקרן לדעת את זהותה יכול לגגל “עיתונות כחלטורה” וימצא חצי עמוד בגוגל מוקדש לגברת) וכאן התחיל המסע לגיהינום.

העיתונאית ראיינה בטלפון את הסטודנטית ואח”כ התקשרה גם אלי ואני שבתומי חשבתי שהיא מעוניינת במידע סיפרתי לה על תוכנית הלימודים ולמחרת בבוקר הופיע פוסט שלה בעיתון שבו כתבה דברים שלא היו קשורים כלל לשיחתנו עם הכפשות מסוג:” המכללה של לוי אקדמית כמו המכללה לפלפל או ד”ר שקשוקה” “ומהמכללה של לוי אי אפשר לקבל שום תואר נמוך או גבוה ראשון שני או שלישי” ועוד מטעמים מסוג זה.

ולא יעזרו העובדות שאוניברסיטת מידלסקס אוניברסיטה בעלת שלוחות במקומות רבים בעולם שנוסדה ב 1878 היא האוניברסיטה המודרנית היחידה בלונדון שקבלה ציון לשבח מההמועצה הבריטית על מצוינות במחקר, ובעיקר שתאריה מוכרים בעולם ובישראל. ולא משנה שביה”ס למינהל עסקים בשוויץ שבו יש לי מינוי של פרופסור לפסיכולוגיה הוא חבר בEFMD האירגון החשוב ביותר לבתי”ס לניהול באירופה. העיתונאית הזריזה קברה את כל הישגיהם בהינף מקלדת.

אז הדוקטורנטית שלי אמרה לי: “לא נורא, העיתונאית כתבה פוסט  וקבלה את הלייקים ומחיאות הכפיים מהחברות שלה והוא יעלם במרחב הקיברנטי במהרה”.

אך הסיוט האמיתי החל למחרת וזה בעזרת סייען בלתי צפוי לעולם התקשורת, ידידנו גוגל. מאותו יום כל מי שחיפש את שמי בגוגל הגיע לאותו פוסט בזכות הפלטפורמה העוצמתית של העיתון.

אז הגיהינום אינו מקום שאליו מגיעים הילדים הרעים ושבו צולים את הנשמות החוטאות על סכינים מלובנות ומלאכי החבלה באים מדי פעם לסובב את הסכינים כפי שהזהירו אותנו בילדותנו. .

“הגיהינום הוא הזולת” קבע הפילוסוף האקסיסטנציאליסט המפורסם סרטר. וודי אלן תיאר מצב כזה כמצב שבו נתקעתם במעלית עם סוכן ביטוח.

לכן למחרת היום התעוררתי בבוקר ולא נפלו עלי השמיים. הכל נראה רגיל, איש לא שאל אותי על הפוסט המכפיש  ואיש לא החרים אותי אך פתאום ראיתי שינוי במבט העיניים בטון הקול ובהתייחסות קולגות למקצוע. הפקידות באוניברסיטה, השכנים והמכרים כולם הביטו במבט משונה.

אז תשאלו למה אני כותב פוסט זה רק עכשיו במלאת שנתיים לאירוע ? ובכן בתקופה הראשונה הייתי עסוק בהישרדות. בדקתי את כל האופציות העומדות לפני איך להסיר את הכתם מגוגל. פנייה לכתבת, פנייה לעורך הראשי, בירור אפשרות של תביעה משפטית על לשון הרע, אפשרות של דחיקת הכתבה לעמודים אחוריים בגוגל. ניסיתי הכל אך ככל שהעמקתי לבדוק התברר שכל האופציות היו כרוכות במאבק מתמשך ומתיש של שנים ובממון רב. העיתון עדיין מחזיק בכוח רב למרות השקיעה ההדרגתית במעמדו. גם הקשר עם העורך הראשי לא סייע למרות שהסברתי לו שמדובר במידע מסולף, מגמתי, ולא נכון ושיש לי את כל התיעוד להוכיח זאת ולכן יש להסיר אותו מגוגל לא רק מבחינה משפטית אלא גם מבחינת אתיקה עיתונאית. למרבה הפלא הענין פעל דווקא בצורה הפוכה. דווקא דברי, שלפיהם כל אמירה עיתונאית מונצחת לעולם באינטרנט, מצא חן בעיני אותו עורך. הוא צחק ואמר פעם היו עוטפים דגים בעיתונים ישנים והיום המצב השתנה. ומה אם הכתב טועה או כותב במזיד הלא התקשורת מחויבת לשמור על הזכות הטבעית של אדם לשמו הטוב ? אך כאן ניתק הקשר עם העורך שלא השיב. יתכן כיון שלא היתה לו תשובה או שחשש מעימות או מפגיעתה הרעה  של אותה כתבת.

ואז נפל לי האסימון. בחברה שלנו שבה העיתונים נלחמים על הישרדותם מול האינטרנט והרשתות החברתיות עיתונים רבים גם כאלה שיוצרים תדמית של רודפי צדק וחושפי שחיתויות  לעיתים  פועלים להזין את התדמית הזאת ולא באמת לחשוף את האמת. גם פייק-עובדה נחשבת לעובדה אם היא מגדילה את התפוצה של העיתון ומה התועלת הכלכלית בגילוי האמת ? בעולם של פייק ניוז עדיף לשמור על תדמית של חושפי האמת מאשר לעמול על חשיפה אמיתית.

 אז התשובה לכך מדוע אני כותב רק עתה היא שרק עתה ראיתי שאני מצליח לשרוד את כתם הבוץ שמאיים לזהם את שמי. עשיתי מה שאנו הפסיכולוגים לומדים לעשות במהלך הכשרתנו ועבודתנו וזה הכלה. אפשר להכיל את הפוסט ולשרוד.אז נכון שיש לא מעט אנשים שמתעניינים בטיפול או בלימודים ופתאום נעלמים, אך יש גם כאלה שקראו את הפוסט המכפיש ובכל זאת באים לטיפול ונרשמים ללימודים. הפוסט עושה סלקציה ומביא את הטובים ביותר, אלה שמאמינים בי ובדרכי למרות הפוסט הפוגעני.

ואי אפשר לסיים בלי להזכר בשירו הידוע של אריק אינשטיין מוקדש בלי אהבה לכתבת שמזדרזת ליצור פייק-עובדות בהתאם לצרכיה ולפלטפורמה העיתונאית ממנה היא פועלת ושמגינה עליה מתביעות משפטיות.

הם כותבים בעיתונים 
מה שהם רוצים 
מסרסים מלכלכים 
בלי שום רחמים 
נכנסים אל המיטות 
מציצים מהחורים 
ואין מה לעשות 
אין פה רחמים 

מלבינים את הפנים 
פוגעים במשפחה 
אם היום היה תורי 
אז מחר יהיה תורך 
המלך הוא עירום 
וכולנו ילדים 
שרואים לו את הטוסיק 
שותקים ולא קמים 
איך אתה ישן בלילה 
עיתונאי קטן שלי 
איך אתה נרדם 
על מה אתה חולם בלילה 
אחרי שפיכת הדם 
איך אתה נרדם 
בן אדם, איך אתה נרדם 

הם הורגים עם המילים 
משחקים בנשמה 
לאן אני שואל 
הלכה האהבה 
שברו לו את הלב 
שברו את הילדה 
אז בטח שתהיה פה 
תהיה פה מלחמה 

אז איך אתה… 

הם כותבים בעיתונים 
מה שהם רוצים 
מסרסים מלכלכים 
בלי שום רחמים 
נכנסים אל המיטות 
מציצים מהחורים 
ואין מה לעשות 
אין פה רחמים      

אז למרות שעיתונות חופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה קיימים בה גם זרמים אפלים ותאווה אנושית לנצול לרעה של כוחה.  וכפי שאומר אריק איינשטיין “אם היום היה תורי אז מחר יהיה תורך”. כיום, כאשר העתונות מנהלת מלחמת הישרדות היא מוותרת לעיתים על עקרונות אתיים לטובת העלאת רייטינג, פירסום עובדות לא בדוקות, ותכנים מיוחצ”נים או כאלה שנקנים ונמכרים בכסף . אז אנא שתפו בפוסט את כל מכריכם לבל יפלו ברשת כקורבנות מותקפים וגם לבל יאמינו בעידן הפייק-עובדות, בכוחה המהפנט של המילה הכתובה גם כאשר היא מעוותת את המציאות. 

לכל המתעניינים בבלוג של הכתבת הרי הוא לפניכם:  

השיחה עם פרופסור ארנון לוי מבלבלת. היא מתחילה במקום אחד ונגמרת במקום אחר לגמרי. כך למשל הוא מספר שהוא עומד בראש ממכלה אקדמית ללימודי psychology coaching. מדובר בטעות שכוללת עבירה על החוק: לאיש אין, לא הייתה, ולא תהיה בעתיד הקרוב, מכללה אקדמית. כדי להקים מכללה אקדמית בישראל צריך את אישור המל”ג, וזה איננו. המכללה של לוי אקדמית כמו המכללה לפלפל, או ד”ר שקשוקה. גם המושג coaching psychology אינו מכור כתחום אקדמי בישראל, מה שמוביל לטעות השנייה: לוי טוען שאת התחום הזה הוא מלמד באוניברסיטאות בישראל, למשל בר אילן או תל אביב. בתחילת השיחה הוא אומר שהקורס נלמד אפילו בתואר שני בעבודה סוציאלית. בהמשך השיחה מסתבר שמדובר בלימודי המשך, או לימודי חוץ, קרי: לימודי תעודה, אקדמיה זה לא. בהמשך השיחה, כשהוא מבין שיש כאן בעיה, הוא אומר שאולי טעה בהגדרה. לדבריו גם אם היא לא אקדמית היא “מאפשרת לימודים גבוהים”. טעות שלישית: מה”מכללה” של לוי אי אפשר לקבל אף תואר, נמוך או גבוה, ראשון או שלישי. מדובר בסוג של צינור בסגנון “מכללת” הכרמל של ח”כ אכרם חסון (כולנו) עליה כתבתי לא מעט, שעדיין משווקת פה תארי דוקטור מרומניה ומולדובה, לכל דיכפין. לוי, מצדו, יצר קשר עם אוניברסיטה באנגליה, שמסייעת לחמש הסטודנטיות שלו לקבל תואר דוקטור בהתכתבות בתחום הזה. שוב בהתכתבות, דיסטנס לרנינג מה שאוהבים המסנגרים להדגיש, וכי למה לנסוע לאנגליה לשנתיים – שלוש, אם אפשר לשלם 24000 שקלים בשנה בישראל, לעבור קורס אחד – מתודולוגיה, בווידיאו, לקבל הנחיה בעברית ממר לוי, ומבלי להיות פסיכולוג בכלל, לקבל תואר דוקטור בתחום הלא מוכר – ?psychology coaching אגב, את המושג הזה פגשתי דרך הודעה בהולה של יחצ”ן שהציע את ה”פסיכולוגית האימונית” אביבה פרידמן, ש”תשמח” (כך במקור) לדבר על הנזקים הנפשיים של השריפות. שיחה עם פרידמן הבהירה שהיא אחת ה”דוקטורנטיות” של לוי. פרידמן אינה פסיכולוגית רשומה, אבל כבר מתהדרת בתואר פסיכולוגית אימונית. בקרוב ד”ר. לוי כועס על השימוש במושג, וטוען שזו יוזמה שלה אבל פרידמן צודקת – היא בסך הכל מתרגמת מאנגלית את מה שהביא לכאן לוי. טעות רביעית: פרידמן, כמו לוי, טוענים בלהט שהתואר מוכר בישראל. הוא לא. אחד מכללי משרד החינוך קובע כי לא יוכר תואר שלישי מחו”ל עבור תוכנית המיועדת לישראלים. רוצה דוקטורט? סע לאוניברסיטה מוכרת, עמוד בכל הכללים יחד עם סטודנטים מקומיים ואחרים שהגיעו ממדינות זרות, ואחרי שתגיש את העבודה לועדת מומחים ישראלית – יקבע האם היא מוכרת לצרכי שקילות (שכר וקידום הנדרשים לעובדי מגזר ציבורי). הוועדה תשאל אם מדובר בתוכנית בינלאומית אמיתית. זו של לוי – לא. כרגע, לעדותו, לומדות בה רק חמש ישראליות, והוא רוצה לשווק אותה בעולם. לחמש יש סיבה לדאגה. אם ירצו להשתמש בתואר בשירות המדינה, היא כנראה לא תאפשר

טעות חמישית: לוי נושא את התואר פרופסור. בניגוד ללא מעט “דוקטורים” עליהם אני כותבת כאן, הוא דווקא ד”ר אמיתי. עם זאת, כשהוא נשאל מהיכן הפרופסורה, הוא נוקב בשם של מוסד שוויצרי. עוד כמה שאלות ומסתבר שהמוסד אינו מוכר על ידי משרד החינוך הישראלי. נ.ב. מהתגובה של לוי למדתי שהוא פסיכולוג, אבל בעיקר פסיכותרפיסט. משום מה מגיעים לא מעט מעגלי פינות דווקא מהתחום הזה. חבל

תגובת ארנון לוי: “הכתבת פותחת את הכתבה שלה במילים: “השיחה עם פרופסור ארנון לוי מבלבלת” ואכן נראה שכאן היא התבלבלה. לאחר שביצעה תחקירים רבים על אוניברסיטאות פיקטיביות, ותארים הנקנים בכסף כשהיא נתקלה במכללה שלנו שהיא יוצאת דופן בנוף הישראלי היא מיהרה לתייג אותה בזלזול כמכללה פיקטיבית. Academy Psychology Coaching אינה מכללה ישראלית ומעולם לא התיימרה להיות. היא מכללה בינ”ל שמלמדת נושא אחד: Coaching Psychology שאינו תמיד ריווחי ולכן כבר מההתחלה ברור שייעודה אינו למכור תארים ולהתעשר. ברוח זו המכללה רושמת סטודנטים מרחבי העולם וגם סטודנטים ישראליים. החזון שלה להשתתף עם עמיתים בעולם בפיתוח תחום ה Psychology Coaching ולתרום לתחומי הפסיכותרפיה והאימון הח”מ עוסק בתחומים אלה שנים רבות והוא כיום סגן הנשיא בחברה הבינ”ל ל Coaching Psychology יו”ר האיגוד הישראלי ל Psychology Coachingובעברו יו”ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. (אגב לשכת המאמנים הזמינה לאחרונה את פרופ אנתוני גרנט מאוניברסיטת סידני מייסד תוכנית הלימודים האקדמית הראשונה ב Psychology Coaching לכנס שייערך לכבודו. אני ממליץ לכתבת ללכת לכנס וללמוד קצת על תחום מרתק זה). בניגוד לטענת הכתבת המכללה אינה צריכה אישור של המל”ג כיון שהמל”ג מאשר או לא רק תוכניות במכללות ואוניברסיטאות ישראליות. לגבי הטענה שאמרתי שאני מלמד את התחום לתואר שני מעולם לא אמרתי זאת ויש כאן בלבול או טעות של הכתבת. נהפוך הוא תחום אקדמי זה שהוא חדש יחסית בעולם, (כ 14 שנה ) אומנם מתפתח במהירות בעולם ( בשנה שעברה התקיימו 3 כנסים אקדמיים בינ”ל בתחום (במלבורן, סן דייגו ולונדון) עדיין אינו מוכר ללימודים אקדמיים בארץ . בישראל מתקיימים רק לימודי תעודה באוניברסיטת ת”א (תוכנית שייסדתי וניהלתי לפני כ 10 שנים) ותוכנית שאני מנהל כיום באונ’ בר אילן כאמור שתי התוכניות הן במסגרת לימודי המשך לאקדמאים ולא לימודי תואר. הכתבת משווה את תארי ה PhD שנילמדים במכללה לתארים פיקטיביים שמיועדים לסטודנטים ישראלים מאוניברסיטאות במזרח אירופה בעוד שתארי הדוקטור שאנו מכשירים אליהם לא מיועדים לישראלים בלבד ונעשים בשיתוף עם אוניברסיטאות בריטיות מוכרות בארץ ובעולם ובעלות מוניטין. הסטודנטים מקבלים הנחייה מפרופסורים באנגליה וממני ופאנל הבחינות לתואר מורכב מפרופסורים מהאוניברסיטה וכן מזמינים כנהוג באוניברסיטאות רציניות פרופסורים אורחים מאוניברסיטאות אחרות תארי ה PhD שהסטודנטים מקבלים הם תארי PhD” תיקניים” ורגילים של האוניברסיטה כמו אלה הניתנים לסטודנטים שלומדים באנגליה ואינם תארים המיועדים במיוחד לישראלים. מינוי הפרופסור (ולא תואר כפי שכותבת בטעות כתבת. פרופסור הוא מינוי אקדמי ולא תואר) ניתן לי ע”י בי”ס בינ”ל למינהל עסקים בשוויץ ואני עומד לקבל מינוי נוסף גם מהאוניברסיטה הבריטית שאתה אנו בקשר. בעוד שהאוניברסיטאות הבריטיות מוכרות בארץ לא בדקנו את ביה”ס למינהל עסקים שמכשיר לדוקטורט במינהל עסקים ופסיכולוגיה יישומית ומיועד יותר ללימודי סטודנטים מחו”ל

נקודה אחרונה כתבת כותבת בזילוזול על הלמידה מרחוק, learning distance אומנם היו אוניברסיטאות פיקטיביות שהעניקו תאריהם בלמידה מרחוק אך כיום זה אמצעי לימוד ההולך ומתפשט בעולם וגם אוניברסיטאות עילית כ MIT סטנפורד ברקלי ורבות אחרות מאמצות שיטה זו שמתאימה לחיינו המודרניים הרבה יותר משיטות הלמידה האקדמאיות המסורתיות. הכתבת כותבת שאני פסיכולוג קליני שעוסק בפסיכותרפיה וזה משונה בעיניה. לידיעתה פסיכותרפיה הוא העיסוק העיקרי של פסיכולוגים קליניים. ואני יכול להרחיב ולכתוב עוד הרבה הערות על כתבה זו אך הבטחתי לכתוב בקיצור ככל שאפשר”.

פניתי גם לחקור את גורמי השינוי באימון אישי ובטיפולים אלטרנטיביים.

לפני כשמונה שנים ייסדתי וניהלתי באוניברסיטת ת”א תוכנית להכשרת מאמנים (קואצ’ינג)

במגמת מדעי ההתנהגות. לאחרונה הקמתי את IACP- Israel Association for Coaching Psychology

שהתקבלה כחברה ושותפה באיגוד הבינ”ל ל  Coaching Psychology – ISCP.

כ”כ מוניתי לסגן נשיא באיגוד הבינ”ל וכחבר וועדת ההיגוי הבינ”ל לאירגון הכנס

הבינ”ל ב Coaching Psychology. בשנה האחרונה הקמתי את

  The Existential Coaching Psychology Academy  – NECP

החברה האקדמית לפיתוח אקדמי, הוראה, וקידום הכשרת מאמנים

באינטרנט ובמוסדות אקדמאיים בגישה פסיכולוגית- אקסיסטנציאלית עדכנית

התואמת את רוח המאה ה-21  בשנה האחרונה חתמתי על

הסכם לשותפות אסטרטגית בין  NECP, המרכז הבריטי לפיתוח

תוכניות לימוד אקדמאיות בלונדון ואוניברסיטת מידלסקס.

במסגרת ההסכם יוכלו סטודנטים

להרשם ללימודי  MA Msc. ודוקטורט בתחום האקדמי

שמתפתח במהירות של Coaching Psychology. פרטים באתרים:

www.studycoaching.org

www.coachingpsychology.co.il

]]> https://www.dr-arnonlevy.com/%d7%98%d7%a7%d7%a1%d7%98-%d7%98%d7%a7%d7%a1%d7%98/ Tue, 06 Mar 2012 15:21:41 +0000 http://www.dr-arnonlevy.com/?p=96 להמשיך לקרוא תקציר קורות חיי המקצועיים במספר שורות ←]]> למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים פסיכולוגיה ופילוסופיה. המשכתי

בלימודי דיפלומה של לימודים גבוהים התמחותיים (פוסט MA)

בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת רנה דקארט (סורבון) וסיימתי דיפלומה ללימודים מעמיקים

 ודוקטורט בפסיכואנתרופולוגיה, כלומר הקשר בין תהליכים פסיכולוגיים ותהליכים חברתיים תרבותיים

 בביה”ס ללימודים גבוהים במדעי החברה בפאריס.

 במהלך הקריירה המקצועית פירסמתי בכתבי עת ובכנסים בארץ ובחו”ל מאמרים על נושאי פסיכולוגיה שונים.

כמו כן כתבתי את הספרים “תבניות פרומתיאוס-מבוא לפסיכולוגיה

אבולוציונית של העצמי” ו”מעבר למראה הריקה-מילים ותמונות מהקליניקה

הפסיכולוגית ומחוצה לה” (גומא ספרי עיון ומחקר צ’ריקובר מוציאים לאור).

ספר נוסף בכתיבה הוא “רוח הזמן”. קטעים מספריו ניתן למצוא באתר.

טל’: 03-6720641 | 5775701 – 052

דוא”ל: grarnon@gmail.com

]]> https://www.dr-arnonlevy.com/%d7%98%d7%a7%d7%a1%d7%98-%d7%98%d7%a1%d7%98/ Tue, 06 Mar 2012 15:21:11 +0000 http://www.dr-arnonlevy.com/?p=93 להמשיך לקרוא שלום שמי ארנון ←]]> אני פסיכולוג קליני ומאמן לחיים.בניתי אתר זה בכדי לתת מידע, וכיווני חשיבה או

התחלה של דרך חדשה לגולש.

תוכלו למצוא כאן מידע בנושאים מגוונים, החל מהתמודדות עם לחצים

ומצוקה נפשית ועד להגשמה עצמית ומימוש הפוטנציאל האישי.

אשמח לקבל תגובות מכם וכן שאלות בנושאים שונים.

התמחיתי בפסיכולוגיה קלינית ואני בעל נסיון של כ 30 שנה במסגרות של בריאות הנפש,

באקדמיה ובתחומי האימון ובעבר כיהנתי כיו”ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.

מלבד פגישות לאימון או טיפול או שילוב של השניים אתם מוזמנים לקבוע פגישה לייעוץ חד פעמי

או פגישות מקוונות בוידיאו.

ניתן גם  לבוא לסידרה של 5 פגישות לאימון/טיפול/ייעוץ

וקבלת ארגז כלים להמשך התמודדות עצמית.

אשמח לתת ייעוץ או הרצאות בנושאי פסיכותרפיה,

אימון אישי, היפנוזה, ונושאי פסיכולוגיה שונים.

]]> https://www.dr-arnonlevy.com/%d7%93%d7%a8-%d7%90%d7%a8%d7%a0%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%9e%d7%99%d7%93%d7%a2-%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%99/ Tue, 06 Mar 2012 14:23:20 +0000 http://www.dr-arnonlevy.com/?p=42 להמשיך לקרוא פרופ’ ארנון לוי – פסיכולוג קליני ומאמן לחיים ←]]> פרופ’ ארנון לוי הוא המייסד ויו”ר של IACP Isreal Association for Coaching Psychology . פרופ’  לוי סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים והמשיך בלימודי דיפלומה של לימודים גבוהים התמחותיים (פוסט MA ) בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת רנה דקארט (סורבון). לאחר מכן הוא למד לדיפלומה ללימודים מתקדמים ולדוקטורט בפסיכו-אנתרופולוגיה בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריס. מאז תחילת הקריירה שלו לפני כ 30 שנה חקר ד”ר את גורמי השינוי בטיפול ואת ההגשמה העצמית מנקודת מבט הומניסטית-אקסיסטנציאלית.  נושאים אלה עלו בהרחבה בפרסומים בכתבי עת וכן בכנסים מדעיים ובספריו: “תבניות פרומתאוס – מבוא לפסיכולוגיה אבולוציונית של העצמי” ו”מעבר למראה הריקה – מילים ותמונות מהקליניקה הפסיכולוגית ומחוצה לה” (הוצאת גומא-ספרי עיון ומחקר; צ’ריקובר מוציאים לאור). פיתוח נוסף של חקירתו את הפסיכותרפיה והקשר מוח/תודעה  לוי הציג בסימפוזיון שניהל בכנס הבינ”ל ה  18 לפסיכיאטריה דינמית באפריל 2017 בפירנצה. https://www.youtube.com/watch?v=GCrQt1MjRFs&t=1030s ובספר דיגיטלי שיצא בינואר 2018 תחת הכותרת “נורמן והמסע המופלא למחוזות המוח והתודעה”. פרופ’ לוי ייסד לפני 8 שנים וניהל באוניברסיטת ת”א תוכנית להכשרת מאמנים בגישת קואצ’ינג פסיכולוגי. לאחרונה הוא הקים  את האיגוד הישראלי לפסיכולוגיה חיובית יישומית שמטרתו לקדם ולפתח ידע  בתחום האימון לפסיכולוגיה חיובית מושתת על עקרונות פסיכולוגיים ועל מחקר מבוקר.  לפני כשנה וחצי הקים פרופ’ לוי את המכללה שמיועדת ללימודי אימון בפסיכולוגיה חיובית. לאחרונה קיבל לוי מינוי פרופ’ לפסיכולוגיה מביה”ס למינהל עסקים מונארך בשוויץ. כיום מנחה פרופ’ לוי סטודנטים  לדוקטורט בשותפות עם המרכז הבריטי לפיתוח תוכניות לימוד אקדמיות וסטודנטים לדוקטורט לפסיכולוגיה חיובית יישומית ומינהל עסקים בביה”ס למינהל עסקים מונארך בשוויץ.

.