כולנו מכירים את המושג עבודה סיזיפית. עבודה שאינה מסתיימת ואינה מביאה לתוצאות הרצויות. פחות אנו מכירים את המיתוס של סיזיפוס והרבה פחות את הפרשנות האקסיסטנציאלית שניתנת לו.

סיזיפוס היה בנו של איאולוס אל הרוחות  ומייסדה של קורינתוס. יום אחד הזדמן לסיזיפוס לראות נשר גדול ומפואר נושא על כנפיו נערה לאי בודד. הוא הבין שזאוס אבי האלים חשקה נפשו לחלל את תומתה של אגינה היפה בתו של אזופוס אל  הנהר. מאוחר יותר, כשראה את אזופוס, סיפר לו סיזיפוס על החטיפה.

כשזאוס גילה מהיכן שמע אזופוס על החטיפה רתח מזעם והעניש את סיזיפוס.  

עונשו של סיזיפוס                                            

סיזיפוס נשלח אל עולם המתים, שנשלט על ידי הדס אל השאול, ושם הוטל עליו לגלגל במעלה ההר סלע כבד עד לפסגה, כאשר הגיע לפסגה שב הסלע ונתגלגל למטה, וכך חוזר חלילה, לעולמי עד.

המשימה הסיזיפית היא משימה שלעולם לא תמומש. בתרבות המערבית שבה מניע ההישג הוא מרכזי אנו רואים לעיתים את הגשמת החזון כהשגת מטרות מסוגים שונים. בעולם כזה סיזיפוס מקולל לנצח. .

אלברט קמי מחלוצי האקסיסטנציאליזם הצרפתי במסה “המיתוס של סיזיפוס” ובספרו “הזר” מציג את המיתוס של  סיזיפוס, כמטפורה לחיים המשמימים והשגרתיים בחברה המודרנית. בסיפרו “המיתוס של סיזיפוס” הוא אומר: “כל גרגר באבן זו, כל היבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו למלא ליבו של אדם. עלינו לתאר את סיזיפוס מאושר”. 

מה גרם לסיזיפוס לחייך ?

שינוי פרדיגמה. בתובנה מבריקה התחלפה הפרדיגמה של השגת המטרה הבלתי אפשרית לפרדיגמה של התהליך. העלאת האבן לפיסגה נעשית חסרת חשיבות ומה שקורה בדרך הופך להיות בעל משמעות. התהליך הוא החיים והבחירה בחיים קודמת לכל. אך אנו גם רוצים בחיים אוטנטיים ובעלי משמעות וזו הבחירה החופשית שלנו. לעיתים בתהליך אנו יוצרים מטרות שנותנות משמעות לחיינו אך אין המטרה עומדת בפני עצמה. כאשר השגתי את המטרה אם אני נשאר אתה אני מתחיל לשקוע ולהתנוון. לאחר כיבוש האוורסט אין משמעות להשארות על הפסגה. אני יכול רק לכתוב זכרונות.

אנו חיים בתרבות הישגית שבה כולם מטפסים לראש ההר. מי שמתקשה בטיפוס פונה לפסיכולוג או לפסיכותרפיסט (ז/נ) סיזיפוס האקסיסטנציאליסט יאמר  לנו “על הפיסגה לא נמצאת גיזת הזהב או האושר שכולם מחפשים היום. על הפסגה אין כלום חוץ מעצמך. לכן החזון האנושי הוא עצם המאבק על הפסגות וקבלת האנרגיה של החיים לטוב או לרע”.

אנחנו מתרגלים למצבים,  נקשרים אליהם והופכים אותם לחלק מהעצמי שלנו. מנסיון החיים שלנו אנו נוכחים כמה קשה אם בכלל אפשרי לשנות אידיאולוגיה,  אמונה דתית, עמדה פוליטית, או השקפת עולם אך קשה גם לשנות מנהגי אכילה, התנהגות והרגלים גרועים.

·         מצד שני גם קשה לנו להפרד מדברים טובים, ממצבים נעימים, ובעיקר מאיזור הנוחות שלנו אליו התרגלנו ונוח וחמים לנו בתוכו.  אנו נוטים לשכוח שהחיים הם תהליך שבו הכל מצוי בשינוי בלתי פוסק. אם נכנס לזרם החיים וננווט את חיינו בתוכו בדרך המוליכה לחיים עם משמעות ואוטנטיות,  החיים שלנו ירגישו שהם מגשימים את עצמם הרבה יותר בשמחה.

·         האם הפסיכותרפיה כתהליך מרפא של נפש חולה נותנת לכך מענה או האם היא מוסד אנכרוניסטי שמקומו לא יכירנו במאה ה 21 ? האם הפסיכותרפיה המקובלת אינה איזור הנוחות שלנו שקשה לנו להפרד ממנו לאחר שהשקענו בו כ”כ הרבה ? האם  המודל הרפואי שחוקר נפש חולה שכה התאים לתקופתו של פרויד תקף עדיין במאה ה 21 בה  החברה, התרבות והפרדיגמות הדומיננטיות במדע שונים באופן רדיקלי מאלה של תחילת המאה ה 20 ?

התובנה פורצת הדרך של פרויד הרופא מתחילת המאה הקודמת הייתה של גוף חולה עקב נפש חולה, נפש הנשלטת ע”י לא מודע שגורם לתופעות גופניות (כמו למשל היסטריה) או נפשיות (כמו למשל הפרעה כפייתית או סכיזופרניה). האם אנחנו חיים עדיין בעולמו של פרויד או ששינוי התרבות מחייב אותנו לשינוי פרדיגמה ? מתי נתקלתם לאחרונה בהתקף היסטרי כפי שתואר בפירוט ע”י שרקו  מורהו של פרויד    Grande Crise a la Charcot   La  שהיה כה שכיח בזמנו של פרויד ?  האם אנחנו מתייחסים מספיק לקשר העמוק של העולם הנפשי עם התשתית הגופנית וההקשר הסוציותרבותי  שבו חי האדם ?

·על כך משיב סטיבן מיטצ’ל שהמטופל בן ימינו אינו זקוק להבריא מ”מחלת האי מודעות” שלו אלא “למשמעות אישית, לאינדיבידואציה ולחויות חיים אוטנטיות”. השאיפה להסתגלות חברתית של העידן הפרוידיאני התחלפה כיום בחשש מהתפתחות אישיות נורמוטית  כפי שהציע בולאס או עצמי כוזב עפ”י ויניקוט שמאופיינים בין היתר בהסתגלות-יתר לחברה.

·         כיום במאה ה 21 עלינו לפתח שפה חדשה שמתבססת על ידע עדכני במדעים שונים עם המקום המיוחד שניתן לפסיכולוגיה כדיסציפלינה המצויה בצומת המחברת את מדעי החיים עם הצרכים והתופעות הגבוהים הנפשיים והרוחניים של האדם. על גישה כזו למלא גם את התנאי של התער של אוקהם של חידוד וצימצום מושגי שהפסיכולוגיה הקלינית המודרנית התרחקה ממנו מאד.

 יתכן שהביקורת השטחית על הפסיכותרפיה, ותיאורה כשיטה של “בוא נדבר על זה”, מתאימים לרוח הזמן בארצנו, שמתבטאת בחוסר התעמקות, בפריחת פרקטיקות של העידן החדש ובפנייה הולכת וגדלה של אנשים, ולעתים גם מהמצויים באליטות של החברה הישראלית, ל”מטפלים” ועושי מגיה למיניהם. אלה בחלקם הלא מבוטל מסתמכים על תיקשור עם רוחות או עם “אנרגיות” קוסמיות ועל-טבעיות, אסטרולוגיה, גלגול נשמות, קריסטלים, ניבוי העתיד ולעתים אף יומרה להשפעה כביכול על העתיד – ואינני מתייחס כאן למטפלים אלטרנטיוויים, שבחלקם הגדול עושים עבודה טיפולית מועילה ורצינית.

הפסיכותרפיה מצטיירת בעיני לא מעטים כעוד גישה של מעין טיפול אלטרנטיווי, המתמקדת בשיחות. הדעה שזוהי רוח הזמן מתחזקת מכתבה אחרת שהופיעה לאחרונה גם כן במוסף של שבת, הפעם בעיתון “מעריב”, שבו תוארה פסיכולוגית קלינית ראשית לשעבר בבית חולים גדול, שמטפלת בנבל תנ”כי בליווי שירה, ושהיתה לדבריה כוהנת במלכות אטלנטיס האבודה בגלגול קודם שלה. אם בארזים נפלה שלהבת…

לפני שאמשיך מן הראוי שאקדים ואומר: אינני שולל ביקורת על הפסיכותרפיה (וגם לא על הרפואה המערבית, אם כי לא אתייחס כאן לעניין זה). לא רק שאינני שולל ביקורת, אלא שהפסיכולוגיה והרפואה מבקרות את עצמן ללא הרף, כיוון שהן תחומי מדע והמדע מעצם טבעו הוא ביקורתי, ספקני ומתמודד באופן עקבי עם שיטותיו ועם הנחות היסוד שלו. הפסיכולוגיה אינה מדע מדויק, כמובן, אך סיבה זו אינה הופכת אותה למדע פחות לגיטימי מהביולוגיה (והביולוגיה מהפיסיקה שמדויקת ממנה והפיסיקה מהמתמטיקה שמדויקת ממנה(. הפסיכולוגיה פחות מדויקת מהביולוגיה כיוון שהעקרונות שבבסיס המציאות הנפשית קשים יותר למחקר אובייקטיווי מהעקרונות שבבסיס תהליכי החיים הביולוגיים. אך גם הפסיכולוגיה, ככל תחום מדעי, כפופה לקריטריונים מחקריים אקדמיים ונתונה לביקורת עצמית מחמירה. השימוש השטחי ולעתים מגמתי שנעשה בממצאי מחקרים מדעיים מחוץ למסגרת המקצועית נותן תמונה מעוותת של הדברים. דוגמה קיצונית לכך ניתן למצוא בשימוש שנעשה על ידי גורמים דתיים יהודיים ונוצריים בביקורת של ביולוגים על הנחות מסוימות בתורת האבולוציה, על-מנת לשלול את האבולוציה ולתמוך ב”תיאוריה האלטרנטיווית” לאבולוציה, שהיא “תיאוריית” הבריאה (ואין אני מזלזל חלילה במאמינים או באמונת הבריאה, שניתן לפרשה בדרכים רבות, אלא אני מתייחס לכך שלעתים אנשים מתבלבלים ומתייחסים לבריאה כאל תיאוריה מדעית אלטרנטיווית לאבולוציה(

היה זה אלברט אינשטיין שאמר: “כל המדע שלנו, כשהוא נמדד כנגד המציאות, הוא פרימיטיווי וילדותי ואף על פי כן, זהו הדבר הכי יקר שיש לנו”. ואם איינשטיין אומר שהמדע הוא פרימיטיווי וילדותי, האם עלינו לנתק את דבריו מהקשרם ולומר: הבה נסתמך על אותות בכוכבים בכדי להבין את חיינו? אם האסטרונומיה אינה מושלמת, האם עלינו להתבסס על אסטרולוגיה? הנטייה שלנו למגיה ולאמונות טפלות היא עמוקה וראשונית ומלווה בעוצמה רבה את האדם מאז תחילת התרבות, הרבה יותר מאשר נטייתנו לחשיבה מדעית, שעם מגרעותיה – היא הדבר הנכון ביותר שיש לנו.

הקדמה זו חשובה כדי להבין את ממצאי המחקר שציטטה המחברת בניו יורק טיימס שקובעים שהדחקת טראומה בנסיבות מסוימות עדיפה על פני “דיבור” על הטראומה בפסיכותרפיה. זהו ממצא שאינו מהפכני ואף אינו חדש. במצבים מסוימים פסיכותרפיסטים שעוסקים בטיפול במצבים קטסטרופליים, ולצערנו מציאות חיינו מספקת מצבים רבים כאלה,  כמו בטיפולים בניצולי שואה, נפגעי תגובות קרב, פיגועים חבלניים או טראומות ילדות מעודדים המטפלים לעתים המנעות מעיסוק בטראומה. מטפלים מעודדים לעיתים אף תהליך של דיסוציאציה של הטראומה, שהוא תהליך אקטיווי הרבה יותר של ניתוק המודעות מזיכרונות הטראומה.

ובכן, פסיכותרפיה אינה “דיבור על הטראומה” או “על הבעיות”. פסיכותרפיה היא תהליך פנימי של יצירת משמעות חדשה ותפישה שונה של המציאות (הפנימית והחיצונית). תקשורת מילולית שקשורה לתהליכי חשיבה, לביטוי רגשות ולקבלת החלטות של האדם היא המדיום העשיר ביותר שהאדם יצר כדי לבטא תהליך זה, אך היא רק כלי לצורך זה ולא מהות הטיפול.פסיכותרפיסטים ממליצים לעתים לא רק לשחק טניס, כפי שהוזכר בכתבה, אלא גם ללכת לחוג דרמטי, להצטרף לקבוצות להתמודדות עם התמכרויות או לשנות סגנון חיים. אילו זו היתה מהות הפסיכותרפיה, לא היה הבדל בינה לבין עצות שנותנים שכנים או “אנשי מקצוע” ברדיו. הכוונה כזאת אינה מהות הטיפול, וגם כשהיא נעשית בטיפול, היא נעשית מתוך הערכה מקצועית של צרכיו הפנימיים של המטופל ולא מתוך תפישתו או ערכיו של המטפל.

ולבסוף: השאלה מדוע עלינו לעבד טראומות אם הן מודחקות וממילא אינן מודעות לנו ומצויות בתת מודע, נשאלת לעתים קרובות על ידי המטופלים שלנו ועולה באופן סמוי גם בכתבה זו. התשובה על כך היא שאיננו באים לטיפול בכדי לפתח את המודעות שלנו מתוך אידיאולוגיה תרבותית, כפי שמצטייר בכתבה. רוב הקונפליקטים הנפשיים, כשהם מודחקים ומתקיימים בלא מודע, תובעים מחיר יקר מהאדם ברמת הסטרס שהם יוצרים בחייו, בסבל הנפשי שהם יוצרים, ובפגיעה שלהם ביצירת אישיות מגובשת ואינטגרטיווית. חוסר מודעות, או התעלמות מקונפליקטים או טראומות מודחקים, אינם מונעים את פגיעתם הרעה.פסיכותרפיה היא אחד התהליכים העמוקים והמורכבים ביותר שקיימים בתקשורת האנושית. הדקויות של התהליך הטיפולי לא תמיד גלויות בזמן אמיתי גם למטפל המנוסה והמעמיק. למרות זאת, כשם שנחטא לאמת אם נתאר, למשל, יצירת אמנות גדולה של הרנסאנס כצבעים המרוחים על יריעת בד ונחשוב שבכך מיצינו את משמעותה, כך נחטא לאמת אם נתאר פסיכותרפיה כשני אנשים שיושבים ומדברים, או אדם ששופך את לבו לפני אדם אחר שמקשיב ומהנהן בראשו, ומשלם לו בסוף הפגישה. 

בגישת Dynamic Positive Coaching Psychology DPCP שפיתחתי לאחר שהקמתי וניהלתי מזה 15 שנים באוניברסיטת ת”א ובר אילן תוכניות הכשרה ללימודי תעודה ב  Coaching Psychology  אנו רואים את האימון או הטיפול כמובנה מ 4 מרכיבים בסיסיים:

המרכיבים הם מטרה, פרספקטיבה, תהליך, אינטגרציה.

בתחילת הדרך נדבר על המטרה. בכל אימון  צריכה להיות מטרה ברורה, יעדים וחזון.

כיצד מתקדם התהליך האימוני בגישת DPCP ?

המטרה של האימון היא מימוש הפוטנציאל העצמי של המתאמן, הגשמה עצמית והעצמת חוזקות.

לאחר שהגדרנו את המטרה אנחנו מתווים את הדרך. הנקודה הארכימדית היא חלק מהפרספקטיבה שאנו נוקטים להתקדמות התהליך.

אמר ארכימדס החכם היווני הקדום: תנו לי נקודת משען מחוץ לכדור הארץ ואניף אותו

בכדי שנוכל ליצור עם המתאמן תובנה קוגניטיבית, רגשית ואקסיסטנציאלית ובעקבותיה פרדיגמה חדשה יש להביא את המתאמן לפוזיציה אחרת של זמן ומקום שניתן לכנות הנקודה הארכימדית, נקודה ממנה ניתן למנף את תהליך השינוי.

מדוע צריך נקודה ארכימדית באימון אקסיסטנציאלי ?

מקור כוח חשוב של המאמן בתהליך הוא בפרספקטיבה שהוא נוקט עם יכולת להתבונן בתהליך מנקודה ארכימדית.

המתאמן תקוע עם חסמי הצלחה,  ועם שדונים, שהם למעשה הפרדיגמות, התפיסות, האמונות, דוקטרינות, ההרגלים וכל אותם דפוסים שעוצבו במוחו כתוצאה של התנסויותיו בחיים ויוצרים את הטייס האוטומטי שמונע התפתחות.

תפיסה חדשה של המקום והזמן מאפשרת שינוי. אימון להפיכת הפרדיגמה החדשה להתנהגות ספונטנית מייצרת את השינוי.

  את הנקודה הארכימדית באימון יכול לספק המאמן. המאמן מצוי מחוץ לזמן ולמרחב של המתאמן ולכן יכול לתת נקודת מבט חדשה ושונה.

תפיסה שונה של מקום וזמן מאפשרת לייצר שינוי. יש מצבים שבהם שינוי הזמן והמקום יכול להביא לתוצאות גורליות.

 נניח שהסמוראים בתמונה הם בעלי מיומנות ויכולת שווים אך המיקום והזמן השונים שנוצרו במהלך הקרב גורמים לכך שהקרב כבר הוכרע לפני שהסתיים.

מה החשיבות של הפרספקטיבה ? הפרספקטיבה נותנת לנו את המסגרת הקונספטואלית.

עם זאת, המסגרת הקונספטואלית אינה נוקשה אלא דינמית ומשתנה ללא הרף – המסגרת יוצרת את התהליך שהוא המהות של האימון. זה אומר שאנחנו עובדים עפ”י מודל אך המודל אינו חדל להתפתח ולהשתנות. אנחנו פתוחים לקלוט את השינויים שקורים כל העת.

התהליך יוצר צמיחה

התהליך הוא הצמיחה (        ( emergence ) שנוצרת כתוצאה של הגורמים הבאים: הדרך למטרה הפרספקטיבה שנבחרה, ומערכת היחסים מאמן/מתאמן שנוצרה באימון. הצמיחה נוצרת מיצירת צעדים יצירתית שמביאה להתארגנות מחדש של פרדיגמות פתוחות ודינמיות במקום הטייס האוטומטי ששלט בחיי המתאמן.

והשלב הסופי הוא האינטגרציה והאקולוגיה שהם אירגון כל מה שקרה באימון בצורה תבונית, ומתן משמעות רציונלית לתהליך.

האימון פועל במערכת מורכבת

למרות שיש לנו דרך בגישה האימונית עלינו לזכור שהאימון, כמו הטיפול אגב פועל כמערכת שנקראת CAS מערכת מורכבת מסתגלת.

מערכת מורכבת מסתגלת

מערכת מורכבת מסתגלת היא מערכת לא ליניארית פתוחה שיוצרת מעגלי משוב ונוטה לאירגון עצמי. זוהי מערכת “לומדת” (דוגמאות: הבורסה, המוח, קבוצה דינמית, מערכות פוליטיות וחברתיות, אקוסיסטמה, ביוספירה וכו’).

נסכם את האימון כמערכת מורכבת מסתגלת

אפשר לומר שהמטרה היא לאן אנו עומדים ללכת.

הפרספקטיבה היא באיזו דרך בחרנו ואיך התקדמנו בדרך.

התהליך הוא מה קורה במסע המשותף

והאינטגרציה היא מה ההגיון שבזה, מה זה עושה לי ואיך אצור מהמסע המשותף פרדיגמות דינמיות ופתוחות.

נכתב ע”י פרופ’ ארנון לוי ראש התוכנית.