בוקר טוב קהל נכבד

אני שמח ונרגש לפתוח כנס זה פסיכותרפיה 2005 שהוא כנס כחול לבן השלישי במיספר, והוא הפך למסורת באיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. בכנס זה יציגו קרוב ל 60 מרצים מתחומים שונים של האקדמיה ושל העבודה הקלינית הרצאות שמבטאות את העשיה הטיפולית והתיאורטית בארץ. כנס זה מבטא את שאיפתנו באיגוד הישראלי לפסיכותרפיה לתת במה לאנשי מקצוע ישראליים, אנשי אקדמיה וקלינאים/חוקרים המתמודדים בתיאוריה ובפרקטיקה עם המציאות הישראלית המורכבת.

הזכרתי שכנס זה הפך למסורת אך אנו ערים לא רק למסורת אלא גם לרוח המיוחדת של התקופה שבה אנו חיים, פועלים ועוסקים בפסיכותרפיה. זוהי תקופה של מהפיכות בחיי היום יום שלנו ומהפיכות בתחום הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה. עם זאת, כגודל השינוי לעיתים נראה לנו שאנו חוזרים תמיד לאותו מקום כדברי הפתגם הצרפתי

PLUS CA CHANGE, PLUS C’EST LA MEME CHOSE,  כלומר, ככל שזה משתנה יותר זה נשאר אותו דבר. זוהי תקופה שמיטצ’ל אפיין אותה באחד מספריו האחרונים כנשלטת על ידי חרדה ותקווה בפסיכואנליזה. חרדה בפני סדקים עמוקים בין המסורת הפסיכואנליטית לבין התמורות המהפכניות של תקופתנו. תיקווה, כיון שהפסיכואנליזה והפסיכותרפיה נושאות עימן בשורה גדולה אשר טרם הגיעה לידי מיצוי. העתידן דוד פסיג ותיאורטיקנים נוספים קובעים שבסוף המאה ה 21 יגיעו לידי מיצוי מהפיכת המידע של סוף המאה שעברה ומהפיכת הידע שמתרחשת בימינו ואז תהיה עדנה לגל שוואבר הולכת צעד אחד רחוק יותר וטוענת שאין כל חשיבות לדעותיו של המטפל או לתיאוריה שמנחה אותו ויש להתמקד רק בחוויה הסובייקטיבית של המטופל. עמנואל ברמן בסקירה מפורטת על מצב הפסיכואנליזה מאז פרויד מסכם שאנו עדים היום לירידת מעמדה של הטכניקה הפסיכואנליטית לטובת הדימוי של מטפל כאמן יוצר הנישען בעיקר על הסובייקטיביות שלו

חרדה ותקווה מאפיינות את הפסיכואנליזה כפי שהן מאפיינות את חיינו בארץ שנעים כל הזמן בין חרדה ותקווה. חרדה ממה שקורה כאן ועכשיו ותקווה לעתיד טוב יותר. חרדה ותקווה מאפיינות את החיים האנושיים בכלל והם הכוחות האדירים ביותר שמניעים אותנו. חרדה היא הכח שיוצר מנגנוני הגנה והסתגלות וכך מעצב את אישיותנו ואת תפיסת המציאות שלנו. והתקווה- ללא התקווה לעתיד טוב יותר לשם מה אנו עמלים בכלל היום ?

את מצב החרדה והתקווה בפסיכואנליזה תימצת מיטצ’ל בשתי שאלות נוקבות: למה זקוק המטופל ? ומה יודע האנליטיקאי ? מאחורי שתי שאלות לקוניות אלה מסתתרת הדרמה של המקצועות הטיפוליים בתקופתנו שמצד אחד זוכים לחשיבה פוריה של תאורטיקנים רבים וחכמים ולפרשנות מעמיקה של התיאוריות הדומיננטיות על ידי אנשי מקצוע מבריקים. מצד שני אפשר לקיים ויכוח נוקב לגבי מידת הרלבנטיות של הידע הרב בתקופה של שינויים מהפכניים בחברה ובתרבות.

הויכוח יכול להתחיל מהיישום של הטכניקה ההרמנויטית שהונהגה על ידי פרויד שהיא עדיין הטכניקה השלטת בטיפול הפסיכואנליטי והפסיכודינמי ושנועדה לחשוף ולהאיר את הלא מודע. טכניקה זו שהיתה רלבנטית בתקופת פרויד הושפעה מהגישה הפוזיטיביסטית של סוף המאה ה19 ומעידן האורות של המאה ה18 שלפיהם האמת המדעית שאנו חותרים לגלות אותה היא ערך מרכזי בטיפול. פילוסופיה זו התבטאה בוורסיה הפרוידיאנית במשפט הידוע “היכן שהיה הלא מודע שם יהיה המודע”.

כיום רוב הגישות הפסיכודינמיות מוטבעות במאפייני העידן הפוסט-מודרניסטי. הגישות האינטרסובייקטיבית, הקונסטרוקטיביסטית, הפרספקטיביסטית והנאראטיבית מתייחסות לאמת יחסית, סובייקטיבית ומשתנה. לא קיימת יותר בעידן הפוסט מודרני אמת אחת אובייקטיבית שהטכניקה ההרמנויטית היתה אמורה לחשוף. המטפורות הפרוידיאניות של קרדום החפירות של הארכיאולוג או סכין המנתחים של הכירורג מבטאים צורך זה של חשיפה שפרויד ביטא אותו במשפט קצר אחד:”האמת איננה אלא חזרתו של העבר”. כיום הפסיכותירפיסט חדל לחפש את האמת אך משתמש עדיין בטכניקה שנקבעה בעבר לגלות את האמת, כיון שטכניקה זו היא הדבר הטוב ביותר שאנו יודעים לעשות ולא כיון שזהו הדבר הנחוץ ביותר.

העידן הפוסט-מודרני מעמיד אותנו בפני שאלה נוספת הקשורה לידע הפסיכואנליטי. תיאורטיקנים רבים מתמקדים במיפגש האינטרסובייקטיבי שנוצר בטיפול ולא בידע הקיים. סנדלר דיבר על כך שמירב ההתערבויות הטיפוליות הן ספונטניות ואינן קשורות לידע התיאורטי של המטפל.

לכאורה, מה יכול להיות יותר מתסכל ממצב זה ? לאחר שנות הכשרה כ”כ ארוכות עלינו להתבסס על עולמו הפנימי של המטפל ולא על הידע התיאורטי שאנו עמלים לרכוש במשך שנות הכשרה שכמעט ואינן מסתיימות ?

אומנם לא כל התיאורטיקנים הפוסט-מודרניים נוקטים בגישה של סובייקטיביזם רדיקלי. תיאורטיקנים כבולאס למשל רואים את הסובייקטיביות של המטפל ככלי להבנה עמוקה יותר של האינטראקציה עם המטופל. במקרה כזה המטפל אינו משקיע בטיפול רק את הסובייקטיביות שלו, אלא בהיותו משוחרר מהסטינג הפרוידיאני הנוקשה הוא מעניק למטופל מנסיון החיים שלו ומחכמתו שמובלעים בידע התיאורטי שלו ובתכונות אישיותו.

כך או כך המעבר מהמודל הפוזיטיביסטי הפרוידיאני של חשיפת האמת למודלים פוסט מודרניים מחייב הגדרה מחודשת של הסיטואציה הטיפולית. שכן אם אנחנו מתייחסים בעיקר לחוויה האינטרסובייקטיבית שנוצרת במיפגש שבין מטפל ומטופל בלי שהגדרנו מחדש את הסיטואציה הטיפולית מה ההבדל המהותי בין הפסיכותרפיסט לבין המטפל האלטרנטיבי או ההילר הרוחני ? אלה גם אלה טוענים שבמיפגש הבינאישי קורה משהו שמביא לתחושה טובה יותר של המטופל וליצירת חוויה חדשה שמעשירה את עולמו.

עלינו לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים בטיפול ? האם אנחנו מטפלים ? האם אנחנו מרפאים ? גם תפיסת התירפיה כריפוי היא שריד למודל הרפואי ששלט בתקופתו של פרויד. המטופל הפרוידיאני היה רדוף על ידי פנטזיות של הילדות, חרדות אירציונליות, היה לכוד בקונפליקטים ליבידינליים לא מודעים וציפה מהמטפל-הרופא להבריאו.

המטופל בן ימינו אליבא דמיטצ’ל זקוק למשמעות אישית, ולחויות חיים אוטנטיות. אם זה המצב אולי איננו מרפאים או מטפלים אלא אנו סוכני שינוי להרחבת המודעות של המטופל ? לגיבוש העצמי שלו? לאיכות חיים טובה יותר? נראה שעלינו למצוא הגדרה אחרת לפעולה שאנו מבצעים בקליניקות שלנו.

אלה הם רק מקצת מהשאלות העולות כאשר אנו מנסים לתת פשר לפעילות המקצועית שלנו שאנו כל כך אוהבים ושהפכנו אותה לחלק מרכזי בחיינו. הקושי שלנו לתת תשובות ברורות לאותה פעילות מקצועית גורם גם לירידת קרנו של המקצוע בעיני חלק לא קטן מהציבור הרחב שמתייחס אלינו כאל אנשים שמנסים לשמור על פרנסתם ועל זהותם המקצועית בין הסקילה של הטיפול התרופתי המתפתח במהירות לבין הכריבדיס של הטיפולים האלטרנטיביים שמכנים את עצמם פסיכותרפיה הוליסטית או תירפיה גוף-נפש וכיו”ב.

מיטצ’ל כינה את ספרו “האימה והתקווה בפסיכואנליזה”. לאימה יש מחיר בצורה של מנגנוני הגנה ודפוסים רגשיים פתולוגיים שמשפיעים לא רק על האינדיבידואל אלה גם על תהליכים חברתיים ותרבותיים וביניהם גם על התנהלותה של הפסיכואנליזה שהיא חלק מרכזי בתרבות של ימינו. אנו יכולים לצפות מהפסיכואנליזה ומהפסיכותרפיה את מה שאנו מצפים מכל מטופל שפונה אלינו – להתמודד באומץ עם המציאות המשתנה. אנו יכולים לצפות מהפסיכואנליזה והפסיכותרפיה להתמודד עם ההכחשות וההדחקות שפוגעות ביכולתן להתבונן ללא פחד ולעצב זהות ותפיסת עולם מגובשות. למרות השאלות המטה פסיכולוגיות הנוקבות שהעליתי אני מאמין שהתקווה וההבטחה הצפונות בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה רבות לאין שיעור מהאימה וההתכנסות העצמית. התיקווה היא המבט לעתיד ועליה אני מקווה תוכלו לשמוע בהרצאות בכנס זה ואני מאמין כבר בהרצאה הבאה של פרופ’ פנחס נוי. אם תרצו להעמיק עוד יותר את חשיבתכם בנושאי האימה והתקווה בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה אתם מוזמנים לפנל הדיון הפתוח שנקיים מחר בשעה 12. האימה והתקווה מזכירים לי את ארגונו של כנס זה שהיה מלווה בפחד שמא הדברים לא יעלו יפה כפי ששאפנו ומאידך תיקווה לכנס מוצלח. בהזדמנות זו ברצוני להודות לעמיתי בוועד האיגוד על ההשקעה הרבה בהכנת הכנס, לדליה נאור מרכזת ועדת ההשתלמויות ובעיקר למזכירתנו יפית שהיתה מעורבת ביום ולדבריה גם בלילה באימה ובתיקווה של אירגון הכנס המורכב הזה.

על מקומה של התיקווה בפסיכואנליזה ובחיי האדם ברצוני בסיום דברי לצטט 2 ציטטות שנחרטו בזכרוני: האחת מסיפרו של חתן פרס נובל לביולוגיה פרנסואה ז’קוב שאמר:”המדע מנסה לתאר את הטבע ולהבחין בין חלום למציאות. אל נא נישכח שלבני האדם החלום חשוב לא פחות מהמציאות. התיקווה היא הנותנת לחיים את משמעותם. התיקווה מבוססת על האפשרות שיום אחד אפשר יהיה להפוך את העולם הממשי לעולם אפשרי, עולם שיהיה טוב יותר. כאשר נעצרו הסופר הצרפתי כריסטיאן ברנרד ואשתו על ידי הגסטפו לאחר שהסתתרו במשך תקופה ארוכה אמר ברנרד לאשתו.:”חלפה עת האימה, עכשיו הגיעה עת התיקווה.” (עמ. 100)

ועוד סיפור קטן מהמיתולוגיה היוונית שיזכיר לנו את מקומה של התקווה בחיי האדם ובכל צורה של פסיכותרפיה. כולנו שמענו על פנדורה ובוודאי ששמענו על תיבת פנדורה. גם על פרומיתיאוס שמענו. הטיטאן שגנב את האש ונתן אותה מתנה לבני האדם בניגוד למצוות האלים ועל כך נענש ע”י זאוס בכך שיהיה מרותק לסלע והעיט הענק יאכל כל יום את כבדו. מדי לילה צמח כבדו מחדש עד הבוקר שבו שב העיט לאכול את כבדו וחוזר חלילה. כך נענש והתייסר פרומיתיאוס מאות בשנים עד ששוחרר ע”י הרקולס מהריתוק בסלע.

עובדה שפחות מוכרת היא שפרומיתיאוס היה גם בורא האדם במיתולוגיה היוונית והיה לו קשר משפחתי עם פנדורה: היא היתה גיסתו – מתנת זאוס לאחיו אפימתיאוס שנועדה להקל על בדידותו. ובבית שבנו האלים לזוג המאושר היתה תיבה שאסור היה בכל מחיר לפתוח אותה. פנדורה התאפקה מזה זמן אך יום אחד כשהיתה לבדה בבית היא אמרה לעצמה: מה יכול להיות בתיבה שפרומתיאוס אסר עלי לפתוח בכל מחיר ? אולי חגורת אפרודיטי שתאפשר לי להקסים את האלים ? אולי תכשיט של הפיסטוס שיעניק לי יופי ונעורים לנצח ? בקיצור ההמשך ידוע. פנדורה לא עמדה בנסיון ופתחה את התיבה. וממנה יצאו:”כנחיל דבורים, כמשלחת נחשים מעופפים בזימזום ונשיפה כל מיני פגעים ונגעים ומארות ויסורים, ומגפות וחלאים רעים”.

לימים שב פרומתיאוס הביתה ומצא את הזוג קדורי פנים ומשמימים. הוא מיד הבין הכל ואמר: “ראו את אשר עוללתם לעולם. אך את הנעשה אין להשיב הבה נציץ בזהירות בתיבה ונראה אם הכל פרח החוצה. כאשר הוא פתח את התיבה הוא מצא בתחתיתה מפרפרת בריה אחת ויחידה, זעירה ורפה אשר לא אזרה כוח כאחיותיה האלימות לצאת. פרומתיאוס הוציא אותה ואמר:”הסתכלו בזאת. תקווה שמה. קטנה וחלשה תיראה, אך חזקה מכל חזק היא. שימרוה היטב. כל זמן שתהיה תיקווה לאדם עוד יוכל לעמוד ולהתקיים על אף כל המארות והמצוקות והרעות החולות אשר יפקדוהו…”

בגישה חיובית זו אסיים… ואתן את רשות הדיבור לפרופ’ פנחס נוי שידבר על “עתיד הפסיכותרפיה בעידן הטיפול התרופתי”. את פרופ’ נוי כמעט מיותר להציג. פרופ’ נוי הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן פורה ובעל שם בארץ ובעולם שכתב ספרים ומאמרים רבים ואפשר לומר שהוא משתייך לעידן הטיטאנים הראשונים שהיו בין מייסדי המקצוע בארצנו.

.

מאת יובל נוח הררי

סקירה מאת ארנון לוי*

ספרו האחרון בטרילוגיה של פרופסור יובל נח הררי  “21 מחשבות על המאה ה 21” יצא לאור השנה. עד כה, שלשת ספריו של הררי פורשים תמונה רחבה של ההסטוריה  של העבר, ההסטוריה של העתיד וההיסטוריה של ההווה. אם כי אין זה מקובל בד”כ לדבר על ההסטוריה של העתיד ושל ההווה במחקר היסטורי, שונה המצב אצל הררי המשתתף בפרוייקט של הסטוריה גלובלית  באוניברסיטת העברית ותפיסת ההסטוריה שלו היא בעצם הסיפור האנושי על רצף הזמן. הררי הוא מספר סיפורים מחונן שאינו זקוק למליצי יושר לאור הצלחתו המדהימה למכור כ 15 מיליון ספרים שתורגמו ל 30 שפות. הררי מספר שמטרתו בספרו האחרון היא להציע בהירות בתקופה של מבוכה ולשתף אנשים רבים בדיון על עתידו של המין האנושי. עם זאת למרות שבספר רעיונות חכמים ומעניינים רבים, יטעה מי שיצפה לקבל מדריך או ערכה למאה ה 21. הספר הזה מעלה שאלות לא פתורות והוא הרבה פחות עיקבי בתפיסה שהוא מציג לקוראים מספריו הקודמים. בעיני יש לראות את ספריו של הררי כסוג של תהליך התפתחותי אישי של המחבר שבו חוזר ומעלה המחבר את התפתחות תפיסתו לגבי תהליכי היסטוריה גלובלית. בספרו הראשון שהוא לטעמי החשוב ביותר מתאר המחבר את ההסטוריה האנושית מתחילתה ועד ימינו עם הצצה לעבר עתיד האנושות, בספרו השני הומו דאוס מפליג הררי בתיאור הסכנות האורבות לספיינס בעתיד הקרוב עקב 3 איומים פוליטיים ותרבותיים: ההתחממות הגלובלית, הסכנה הגרעינית, והסכנות האורבות לספיינס עקב ההתפתחות הטכנוולוגית כמו מכונות היפר-אינטליגנטיות שיגרמו לספיינס לרדת מבימת ההסטוריה ולעלייתו של הומו דאוס – האדם האל. ספרו האחרון של הררי נכתב כתוצאה מהשאלות, הראיונות והמחשבות הרבות שניתקל בהם בהרצאותיו הרבות ושגרמו לו להתעמק בשאלות הבסיסיות של הקיום האנושי במאה ה 21.

ספרו הראשון של הררי הוא החשוב ביותר בעיני כיון שבו הוא פורש את היריעה הרחבה של הידע האנציקלופדי שפיתח כהסטוריון גלובלי שמאפשר לו לחבר אירועים ותהליכים פוליטיים ותרבותייים, כלכליים וביולוגיים בהתפתחות הומו ספיינס. הקריאה בספר היא הזדמנות נדירה להפליג עם הררי בהתפתחות הסיפור האנושי מחיה חלשה המצויה באמצע שרשרת המזון ליצור שכבש את הפלנטה הגיע לפסגת  שרשרת המזון ועומד לשנות את ההסטוריה האבולוציונית של התפתחות החיים בטבע וליצור חיים ביצירה תבונית. יצירה תבונית אליבא דהררי אינה יצירתו של בורא עולם כפי שנהוג לחשוב אלא יצירתו של הומו ספיינס שבכך הופך להומו דאוס.

נראה דווקא שספרו השני של הררי הומו דאווס הוא שיצר אימפקט תרבותי יוצא דופן והררי הפך להיות תופעה בינלאומית שמעוררת סקרנות אדירה והערצה בעולם. על ספריו המליצו והגיבו  ביל גייטס, דיפאק צ’ופרה, צוקרברג וכן מדינאים בכירים כברק אובמה, אנג’לה מרקל, מקרון, וזו רק רשימה חלקית. לאחרונה התבשרנו גם שרידלי סקוט  מהגדולים בבאי הוליווד עומד להפיק סרט על בסיס ספרי של הררי שמוזמן להרצות בעולם במקומות רבים על משנתו. ספר זה עוסק באקסטרפולציה של 3 תחומים המצויים היום במרכז המחקר המדעי: תחום הבינה המלאכותית, חקר המוות,  ומחקרי האושר. אין חדש בהצגת מחקרים אלה אך הדרך שבה הררי מציג מחקרים אלה יוצרת אימפקט אדיר. הררי מספר שההומוספיינס שהיה בתחילת דרכו חיה רגילה ודי חלשה השתלט בהדרגה על הפלנטה עד לשליטה מוחלטת היום,  ובזמן הנראה לעין הוא עומד גם לשנות את חוקי הביולוגיה, לשלוט במוות, להיות בעל חוכמה כמעט אינסופית שמקורה באינטיליגנציה מלאכותית, ולפענח את סוד האושר ולשלוט בו. במילים אחרות, להיות אלוהים.הררי מציג עתיד שבו יהיו סופר-אנשים סייבורגים עם מעבדי סיליקון שיעצימו את יכולותיהם הפיזיות והמנטליות, שיחיו לנצח או לפחות משך שנים רבות מאד, ושיגלו את המפתח לחיי אושר. בשלב שני, על הפלנטה ישתלטו מכונות סופר אינטליגנטיות הבנויות ממתכות, שאינן כפופות כלל לחוקי הביולוגיה. הררי מציג אנשים/מכונות אלה לא כסופרמנים אלא כאלים. אלים לא במטפורה אלא כמציאות. אלה יהיו אנשים/אלים שלא יהיו כפופים לחוקי הברירה הטבעית, שיהיו מסוגלים ליצור אנשים בדמותם, ויהיו בעלי יכולות אומניפוטנטיות.

התחרות בין בני האדם לאלים היא נושא עתיק יומין החל מתחילת התרבות האנושית. כבר בתנ”ך בעקבות החטא הקדמון של אכילת פרי עץ הדעת ניתנה הנבואה התנכית “והייתם כאלוהים” אם יאכל האדם גם את פרי עץ החיים. בתיאור מגדל בבל וגם במיתוסים רבים מופיעים בני אלים וטיטנים שניחנו בתכונות על-אנושיות.   אך הררי אומר: העתיד אינו צופן בני אדם שיחיו כאלים. האדם העתידי  לא יהיה כאלים או כבני אלים אלא יהיה בעל תכונות המיוחסות לאלוהים בתרבויות שונות. האדם העתידי יהיה אלוהים, הומו ספיינס עומד לסיים את תפקידו ההסטורי והומו דאוס מתדפק על דלתי ההסטוריה.

בספרו האחרון גישתו של הררי היא צנועה יותר: ניכר שספרו הוא תוצאה של רב שיח בינו לבין המראיינים הרבים והקהל שמגיע להרצאותיו ובו והוא סותר הנחות מסוימות שהעלה בספריו הקודמים ומגלה את מגבלות הידע. אם בספרו הקודם העלה הררי ללא רחמים ונראה גם ללא אמפתיה רבה ספקולציות על נפילתו הטראגית של ספיינס, בספרו האחרון הוא קשוב לחרדותיהם של שומעיו וחושב יחד אתם כיצד להציל את ספיינס ממר גורלו.

בספר זה ממשיך הררי את ניתוחיו היצירתיים והידעניים ליישם את הידע שפרש בספריו הקודמים להציע כדבריו חומר למחשבה עבורנו, ספיינס, להתמודד עם הבעיות הקשות של תקופתנו: הוא אינו מציע פתרונות לבעיות התקופה  אך מציג קווי חשיבה הנובעים מהרעיוונות שפיתח לפני כן. הררי מציע הצעות חכמות וידעניות לגבי בעיות תקופתנו אך אפשר להצביע על מספר ליקויים במשנתו:

1.     הררי טוען שמותר האדם מהחיה נעוץ בשתי תכונות מרכזיות: יכולתו לשתף פעולה בקבוצות גדולות ובצורה גמישה וכושר הדמיון שלו שגורם לו להאמין ביישויות מדומינות כמו מדינה, אלוהים, כסף, וכו’ שמאפשרים לו לתפקד בקבוצות גדולות של אנשים אותם אינו מכיר. יש אומנם בע”ח שפועלים בקבוצות גדולות כמו נמלים או דבורים אך הם פועלים במערכת אינסטינקטואלית סטיריאוטיפית ולא גמישה. בע”ח אחרים כמו שימפנזים מסוגלים לפעול בשיתוף פעולה גמיש אך בקבוצות של עד 50 פרטים אותם הם מכירים כבר.

זהו טיעון לא שיגרתי שמפשט את  שלא לצורך את התהליכים המורכבים המייחדים את ההומו ספיינס. נכון שהספיינס פועל בקבוצות גדולות באופן גמיש והוא יוצר ישויות מדומינות כפי שהררי מכנה אותם אך בתוך הקבוצות הגדולות חלות מהפכות, מלחמות, מניפולציות פוליטיות, והרבה מהרעות החולות של האנושות. אז נכון אפשר לומר שהיתה כאן התארגנות בקבוצות גדולות באופן גמיש לשירות יישויות דמיוניות כמו המדינה או הצבא אך האם זה מותר האדם ? האם זה מה שהביא לקידום ספיינס  בהסטוריה ?

האדם למד לפעול  בקבוצות גדולות באופן גמיש לשירות יישויות מדומיינות כחלק מיצירת התרבויות האנושיות. תכונתו הבולטת של ספיינס אינה רק שיתוף פעולה בקבוצות גדולות לשירות ישויות דמיוניות כלשהן אלא יכולתו ליצור תרבויות ולפעול בהן ע”י הפנמת סמלים (שאגב אינם רק פרי דמיון כלשהו אלא קיימת בהם חוקיות מורכבת הרבה יותר, הטבועה בלא מודע האנושי, אך נושא מורכב זה לא נוכל לפתח כאן).

עיצוב סמלים ויצירת תרבויות המבוססות עליהם וההשפעה שלהם על התפתחות המוח ולא כושר דמיון כלשהו והיכולת לשתף פעולה בקבוצות גדולות הוא שיוצר את מותר האדם ואת ייחודו. בפעילותו של ספיינס בקבוצות גדולות מתבטא אומנם לעיתים כושרו האלטרואיסטי של ספיינס ונכונותו לשתף פעולה והם סייעו ללא ספק בנקודות רבות בהיסטוריה לקידומו, אך בפעילותו בקבוצות גדולות, נטייתו לצבירת כוח, למניפולציה בינאישית, לקינאה ולחוסר שיתוף פעולה עקב גורמי אגו ואינטרסים אישיים היו בעוכריו לאורך ההסטוריה במידה רבה הרבה יותר.

למעשה יצירת התרבויות האנושיות והחיים ביקום של סמלים המכיל את השפה, החשיבה המילולית והמתימטית ומערכת של סמלים מוסכמים כמו כסף, מדינה, צבא וכו’ ולא כושר דמיון כלשהו והיכולת לשתף פעולה בקבוצות גדולות מהווה את הבסיס לדרמה האנושית. ספיינס מתקיים כאורגניזם שכפוף לחוקי הברירה הטבעית ועוצב על ידה להתאים לתיפקוד בטבע. היישות הסמלית של האדם – העצמי, חיה בכלא האורגני –האורגניזם, אך אינה משלימה אתו ומכאן השאיפה לחיי נצח, אומניפוטנטיות, תבונה ללא גבולות, ואושר מעבר לעונג הגופני.

מכאן ניתן להצביע גם על נקודה חלשה נוספת במישנתו של הררי. הררי מתאר את ההבדל בין המכונות הדיגיטליות לבין ספיינס בכך שספיינס כיצור ביולוגי ניחן ביכולת להרגיש. להווי ידוע שמכונות אינן חשות או מרגישות. עם  זאת עפ”י גישתו הרדוקציוניסטית של הררי אפשר לשער שיום אחד ניתן יהיה ליצור חיישני רגש ואולי  גם חיקוי לאמיגדלה שהיא מרכז הרגש במוח האנושי ולהפוך את המכונות לעליונות על ספיינס עקב ההתפתחות המואצת של אינטליגנציה מלאכותית, רגשות מלאכותיים  ושל הביג דאטה. גם אם נקבל גישה רדוקציוניסטית כזאת עדיין אפשר לתהות אם חיקוי של תהליכי הרגש אצל האדם יכול ליצור חוויה סובייקטיבית של רגש אצל מכונה. עם זאת נראה שהבעיה היא עמוקה הרבה יותר. 

הררי מכיר בכך שחידת הפער בין פעולת המוח לעומת קיום התודעה טרם נפתרה אך בבסיס חשיבתו נראה שהמעבר להומו דאוס מבוסס על כך שהשינויים הטכנולוגיים יהפכו את האדם המשודרג ובהמשך את המכונה הכל-יכולה לעליונים על ספיינס. אין ויכוח על כך שהאינטליגנציה של ישויות אלה שמתבטאת בפתרון בעיות תהיה עליונה בהרבה על זו של ספיינס. במילותיו של הררי האלגוריתמים החיצוניים העשויים מסיליקון יהיו עליונים בביצועיהם על האלגוריתמים הביוכימיים הפנימיים של הספיינס.

עם זאת המאפיינים העיקריים של ספיינס אינם דווקא פתרון בעיות והתנסות רגשית. בע”ח רבים פותרים בעיות בצורה אינטילינטית וחווים רגשות וכפי שמציג הררי אם הוא יהיה על אי בודד עם שימפנזה רוב הסיכויים שהשימפנזה יפתור בעיות הקשורות בהישרדות טוב יותר ממנו.

מותר האדם מלבד המוח שלו המפותח ביותר בטבע הוא  בפונקציות הגבוהות של התודעה כמו בחירה חופשית, יצירה של מערכת ערכים, החתירה להגשמה עצמית, ליצירת חיים אוטנטיים ובעלי משמעות, והצורך להטביע חותם בעולם מעבר לקיום הפיזי של האורגניזם.

הפונקציות הגבוהות של התודעה קשורות להפנמה של התרבות האנושית ופעילותה ההדדית עם המוח. המוח האנושי אינו יכול להתפתח ללא אינטראקציה  עם התרבות שבתוכה האדם גדל. המקרים הבודדים המוכרים למדע של ילדים שגדלו בקרב בעלי חיים במנותק מתרבות אנושית הדגימו אנשים שהתנהגו, חשבו והרגישו כבעלי חיים בקירבם הם גדלו ולא כספיינס. לא ידוע כיצד ניתן לפתח אלגוריתמים שיפעילו מערכת ערכים, חיים אוטנטיים ומשמעותיים הגשמה עצמית וכיו”ב. יתכן שאפשר יהיה לחקות תכונות אלה של ספיינס ולהנחילם למכונות אך כאן יתכנו עיוותים יוצאי דופן כיון  שהיישום של פונקציות אלה של ספיינס הוא בעל אופי אינדיבידואלי ולכן כל הטבעה שלהם באלגוריתמים תהיה מעוותת.

נקודה זו שווה להרחיב:

גם המוח וגם התודעה פועלים כמערכות מורכבות מסתגלות כלומר מאד קשה לנבא את פעילותן כי היא אינה תוצאה ליניארית של סיבה ותוצאה. הם פועלים יותר עפ”י חוק הכאוס שבו אנו יכולים להניע אותם בכיוון מסוים ואז יכולה להיות תוצאה רצויה אך לא תמיד צפויה. כל פסיכולוג או פסיכותרפיסט מכיר את הקושי לניבוי התנהגותי אצל הפציינט. אחת מעקרונות הפעולה במערכות מורכבות היא ה emergence – יצירה של תוצאה חדשה שלא היתה קיימת לפני כן. זה מה שמכנים השלם גדול מסכום חלקיו. 

הפיזיקאי חתן פרס נובל מארי גלמן תיאר בספרו “הקוורק והיגואר” את הפרוייקט המדעי כמורכב מהייררכיה של דיסציפלינות הבנויות כמערכות מורכבות: בתחילה פיסיקה של חלקיקים (קווארק למשל) אח”כ כימיה, ביולוגיה פסיכולוגיה (ואפשר להוסיף סוציולוגיה) כל מערכת תלויה  בקיומה במערכות היסודיות יותר (למשל היגואר הוא מערכת ביולוגית שתיפקודה וקיומה תלויים במערכות הכימיות (המולקולות)  שבונות את התאים בגופו, ואלה תלויים בפעולה של האטומים וחלקיקיהם. עם זאת רדוקציה של המערכות אינה אפשרית. כל מערכת (שתלויה בקיומה במערכות היסודיות יותר) מכילה מידע נוסף שאינו מצוי במערכות ה”נמוכות” או היסודיות יותר ונתקלת בבעיות שעליה לפתור שאין להסבירן במערכות הנמוכות יותר. אי אפשר לתאר את זינוק היגואר (שהוא מערכת ביולוגית מרהיבה) על טרפו בפעולה של האטומים או חלקיקיהם בגופו. באותה מידה אי אפשר להסביר את הפונקציות הגבוהות של התודעה בפעולה של הנירוטרנסמיטורים במוח (למרות שבניגוד לרבים אחרים אין לי בעיה לראות את הפעולות הפשוטות יותר של התודעה כנובעות מפעילות המוח). הפונקציות הגבוהות של התודעה הן תוצאה של התרבויות האנושיות שהן בין היתר פרי של יצירה של מאות אלפי מוחות לאורך ההיסטוריה.

תפיסה זו מביאה אותנו למסקנה שפעולות התודעה כרוכות בפונקציות שנוצרות  ע”י אינטראקציה של התרבות עם המוח האינדיבידואלי וההתפתחות האדירה של העצמי ושל המוח של הספיינס היא תוצאה מפעולה שנקראת בתורת המערכות co-evolution  סינרגיה שנוצרת כתוצאה של ההתפתחות ההדדית של המוח ושל התודעה. מסיבה זו הסייבורגים והמכונות האינטיליגנטיות שיווצרו אחריהם לא יוכלו להעצים את הפונקציות הגבוהות של התודעה המאפיינות את ספיינס ולכן יתכן שעקב תקלה בתוכניות הייצור יוכלו להשתלט על הפלנטה (וזה אינו רעיון חדש ) אך לא לייתר את קיומו הייחודי של ספיינס כפי שנובע ממשנתו של הררי.

נקודה מרתקת ורעננה במשנתו של הררי היא דווקא יחסו לדת. קודם כל תוקף הררי את הגישה המקובלת לפיה  הדת קשורה לרוחניות. לדבריו הדת אינה רוחנית אלא מימסד המנוגד לכל גישה רוחנית. נהפוך הוא, כל גילוי אינטלקטואלי של חשיבה חופשית או רוחנית איים במהלך ההסטוריה על המימסד הדתי שרדף אותו בחורמה ומספיק להזכיר את האינקוויזיציה ואת החרם שהוטל על ד,אקוסטה ועל שפינוזה. בהמשך לכך, גם יחסו של הררי ליהדות מגלה גישה חדשנית  ויוצאת דופן.

הררי אומר שהדת היהודית היא ללא ספק מעניינת אך במבט גלובלי אין לה חשיבות יוצאת דופן בהסטוריה האנושית. אנו נוהגים לראות את ייחודה של היהדות והיהודית בהייתנו עם סגולה שנבחר ע”י האל, כעם שהביא לעולם את המונותיאיזם וכדת שהיא הורתם של הדתות המונותיאיסטיות הגדולות האיסלם והנצרות. על זה אומר הררי. מי שרוצה לראות את עצמו כבן לעם סגולה שיערב לו. בהתנהגותנו וביחס לעמים הנאורים איננו מצדיקים תפיסה זו. 

הררי טוען שיש עמים עתיקים כמו למשל מואב שקדמו ליהדות שיש עדויות על תפיסה מונותיאיסטית שפיתחו. ובכלל המונותיאיזם היה מאז ומתמיד מקור לקנאות דתית. לשנאה, ולמלחמות דת. דווקא דתות פוליתיאיסטיות כמו היוונית והרומית היו לעיתים מופת לסובלנות ואפילו לפתיחות ולקבלת השפעה תרבותית ודתית מהעמים הכבושים.

לגבי העובדה שהיהדות היא אמם הורתם של הנצרות והאיסלאם אומר הררי שבמקרה הטוב, אפשר לראות את היהדות כאמו של פרויד. כאמו של פרויד שהולידה אדם שהשפיע בגדול על ההסטוריה של התרבות היהדות הולידה את הדתות הגדולות אך מאז לידתם עליהם לקחת אחריות על עצמם. יש עוולות רבות בהסטוריה של הנצרות והאיסלם וגם אם היהדות היתה הורתם, לא עליה לקבל אחריות על פעולותיהם במהלך ההסטוריה.

לדברי הררי היהדות וההסטוריה של העם היהודי בהיסטוריה הגלובלית של העולם הם ללא ספק מעניינים אך אינם מצויים במרכז היקום וההסטוריה האנושית. לאור התפיסה עליה התחנכנו בישראל לפיה העם היהודי הוא עם בחירה, תפיסתו של הררי יוצרת תחילה דיסוננס ואפילו שוק, אך לאחר ההלם הראשוני שחוויתי הרגשתי פתאום הקלה עצומה. הסרת הנטל של עם בחירה כביכול מכניסה אותנו למשפחת העמים כאחים שווי זכויות. תפיסה זו נותנת הרגשה שמששפחת האדם היא משפחה אוניברסלית וגלובלית רב תרבותית ואנחנו  חלק ממנה.

סופו של ספרו האחרון הוא החלק החלש בכל הטרילוגיה . בסיכום ספרו הררי  מזהיר אותנו מפני שליטי העתיד, האלגוריתמים שיכירו  אותנו טוב יותר מכפי שאנחנו מכירים את עצמנו, שישלטו בנו ובחיינו. הררי מבצע כאן האנשה של האלוגוריתמים שאינם יותר מאשר הנחיות הפעלה שיכולים להיות בשירותם של מכונות אינטיליגנטיות או של קבוצה מצומצמת של ספיינס כפי שקורה כעת (עע גוגל פייסבוק אמזון וכו)

בסיכום ספרו האחרון עובר הררי לדון במשמעות החיים ומדגים זאת בהסטוריה של הציונות, של הקומוניזם ושל האיסלאם. כמובן, אליבא ד’הררי  כל הדתות האידיאולוגיות העמים והתרבויות הם סיפורים שבני האדם מספרים לעצמם ובסופו של יום (ארוך אומנם) כדור הארץ (והאלגוריתמים אתו) והיקום כולו יחדלו להתקיים. בסופו של ענין בכדי לחדד את נושא המשמעות הוא מתאר את סיפורו האישי, יציאתו מהארון, וגילוי מדיטצית הויפאסאנה שנותנת משמעות לחייו.

ניכר שהעלאת הרהורים אלה אינם חלק ממשנתו הסדורה של הררי כהיסטוריון גלובלי. הם נוצרו כפי שהוא מציין ממיפגשיו הרבים עם מראיינים בכלי תקשורת מהחשובים בעולם והפיכתו, שלא מרצונו  לגורו יודע כל בעיני רבים וטובים.

למרות הצניעות המאפיינת את אישיותו וספריו, בראיונות לתקשורת  הרבים יורה הררי ללא היסוס תשובות נחרצות ומוכנות לשליפה. יש בזה משום חוצפה ישראלית חביבה לענות בנחרצות וברהיטות על כל שאלה שפילוסופים ואנשי מדע בעולם התלבטו בהן לאורך ההסטוריה.

חוצפה זו נובעת מן הסתם מהצורך של הררי ללכת עד הסוף עם הלוגיקה של חקירתו  יותר מאשר מצורך לשחוט פרות קדושות. נראה שאין מטרתו לזעזע את שומעיו אלא להיות נאמן לקו חשיבתו. תשובותיו הבלתי שיגרתיות הידע האנציקלופדי שלו והביטחון הבלתי מעורער שהוא מפגין בתשובותיו גורמים לכך שמראיינים ברחבי העולם פונים אליו בדחילו ורחימו כמו לפיתיה מדלפי בלי שיחלקו על דבריו שלעיתים הם בוטים באוזני מאזיניו.

בסיכום: הררי, מספר סיפורים מחונן ביותר לוקח אותנו למסע של גילוי עצמי דרך סיפור ההרפתקה האנושית המרהיבה של ספיינס. בספרו האחרון הוא מעמיד אותנו על הסיכונים והסיכויים שהעתיד צופן לנו. מי יתן שהפופולאריות המדהימה והבלתי צפויה לה זכה בעולם תאפשר לו להרבות טוב בעולם, להטביע חותם, ולחזק את המגמות החיוביות שעל האנושות לקחת על פרשת דרכים קריטית שבה אנו מצויים היום.       

• פרופ’ ארנון לוי הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנתרופולוג. ספרו האחרון “נורמן והגילוי המופלא במחוזות המוח והתודעה” יצא השנה בהוצאה דיגיטלית בעברית ויצא בזמן הקרוב באמזון באנגלית. 

הפרדיגמה השגויה- ביקור מחדש

במחוזות הפסיכותרפיה האקסזיסטנציאליסטית*

The False Paradigm- Revisiting the Domains of Existential Psychotherapy*

נכתב ע”י ד”ר ארנון לוי*

התוכנית לאימון במגמת פסיכותרפיה אוניברסיטת תל אביב

Written by  Arnon Levy Ph. D.

Tel Aviv University. The program of Psychotherapy Oriented Coaching

* טיוטא חלקית של מאמר זה הוצגה כהרצאת הפתיחה  של הכנס “אקסיסטנציאליזם: פסיכותרפיה ותרבות” שהתקיים בבי”ח שיבא, תל השומר ב 09.03.04 באירגון המשותף של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה ובית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת”א בהשתתפות ד”ר אלפרד לנגלה, מייסד ונשיא החברה הבינלאומית ללוגותרפיה ואנליזה אקסיסטנציאלית

*An Earlier Draft of this paper has been presented as the Opening Lecture to the convention “Existentialism: Psychotherapy and Culture” Held in Shiva Hospital Ramat Gan 09/03/04 through the common organization of Tel Aviv University and the Israeli Association for Psychotherapy.

הפרדיגמה השגויה- ביקור מחדש

במחוזות הפסיכותרפיה האקסזיסטנציאליסטית

ד”ר ארנון לוי התוכנית לאימון במגמת פסיכותרפיה אוניברסיטת תל אביב

      במאמר זה  סוקר המחבר את עלייתה ושקיעתה של הפסיכותרפיה אקסיסטנציאלית במהלך המאה ה-20 ועד ימינו. המחבר טוען שהרלבנטיות והחיוניות של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית אינן נובעות מהפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית שירדה מהפופולריות שלה כיום, אלא מתפיסת האדם ההוליסטית שהיא מציגה. על פי התפיסה ההוליסטית –אקסיסטנציאלית, שחלקים מעקרונות היסוד שלה מוטמעים ברב שיטות הפסיכותרפיה, יונק האדם  משורשיו בביולוגיה, מקבל את עיצובו הנפשי מהחברה והתרבות, מגבש את יחודו מהכוחות הסמויים המניעים את העצמי,  ושואף ללא הרף לחרוג מעבר לתחומי העצמי. המחבר מציע במאמר רביזיה עדכנית לפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית ומציע לקורא לעיין בהשלכות הצעתו לפסיכופתולוגיה, היישומים שלה לפסיכותרפיה וההשלכות האפשריות לחקירה מדעית של הפסיכותרפיה.

Arnon Levy Ph.D.

TelAvivUniversity, The program of  Psychotherapy Oriented Coaching.

In this article the author reviews the rise and decline of existential psychotherapy during the 20^th century to these days. The author suggests that the relevance and vitality of existential psychotherapy do not derive from existential philosophy, whose popularity has been declined nowadays, but from the holistic worldview which it promotes. According to the basic principles of existential psychotherapy parts of which exist in most practices of psychotherapy, human existence is rooted in biology; the human being molds its mental design from the social-cultural context, consolidates its uniqueness from the latent motivations of the self, and urges incessantly to transcend the limits of his own self. The author recommends an updated revision to existential psychotherapy suggesting the examination of its implications on psychopathology, its applications to psychotherapy, and considers the possibilities concerning the scientific inquiry of psychotherapy

   הקדמה

     פסיכותרפיה אקסיסטנציאלית  נחשבת בעיני רבים לתחום שאבד עליו הכלח, המצוי מחוץ לזרם המרכזי של התרבות הפסיכואנליטית והפסיכותרפויטית בנות ימינו. אפילו פסיכותרפיסט אקסיסטנציאליסט  מובהק כאירווין ילום תיאר את הרחקתה מתחומי האקדמיה וכינה אותה נוודה חסרת בית (1). למרות זאת התבוננות מחודשת בתחום זה  מצביעה על כך שהמסר האקסיסטנציאלי אינו רק רלוונטי לפסיכותרפיה אלא הוא מובנה בכל שיטה פסיכותרפוייטית. עיקרון מרכזי בפסיכותרפיה אקסיסטנציאלית הוא העיקרון של יצירת משמעות חדשה בחייו של המטופל שנובע מצורך אינהרנטי בחייו של כל אדם והוא חיפוש המשמעות בחייו. יצירת משמעות חדשה היא מרכזית בכל שיטה של פסיכותרפיה או פסיכואנליזה. הן בגישה הקלסית, הפרויידיאנית, והן בגישות הפוסטמודרניות: האינטרסובייקטיבית, הנאראטיבית, הפרספקטיביסטית והקונסטרוקטיביסטית, המרכזיות כיום, יצירת השינוי בטיפול נעשית כאשר האדם מעצב משמעות חדשה לחייו דרך תובנה, שינוי בסיפור חייו, או פרספקטיבה חדשה על חייו.

     עקרון מרכזי נוסף  בפסיכותרפיה אקסיססטנציאלית הוא העקרון של המיפגש הבינאישי הבובריאני. גם עקרון זה  הוכר כעקרון מרכזי בפסיכואנליזה קלסית שמבוססת על המיפגש מטפל/מטופל. עקרון זה קיבל תנופה מחודשת עם התחזקות הזרמים האינטרסובייקטיביים בפסיכואנליזה בת זמננו.

    עקרון שלישי בפסיכותרפיה אקסיססטנציאלית הוא הראשוניות של הסובייקטיביות כבסיס לכל סוג של טיפול נפשי. ר. קולקה (2) ציטט את הוסרל מייסד הפנומנליזם ומהדמויות המרכזיות של התנועה האקסיסטנציאליסטית שתיאר את הסובייקטיביות כפלא הגדול של היקום. באותו מאמר מתאר קולקה את הסובייקטיביות כאבן היסוד של פסיכולוגית העצמי הקוהוטיאנית.

סקירה היסטורית קצרה

     מדוע אם כן היתה הרחקה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית מתחומי האקדמיה והפיכתה לזרם בלתי מרכזי בפסיכותרפיה ? ננסה להתבונן בסוגיה זו בפרספקטיבה מעט היסטורית: האקסיסטנציאליזם התחיל בראש ובראשונה כתנועה פילוסופית או כזרם חשיבה. נהוג לראות בפילוסוף הדני סורן קירקגורד בן המאה ה 19 את מייסד הזרם אם כי החשיבה על מהות ומשמעות הקיום של האדם ליוותה את התרבות האנושית מאז תחילת דרכה.

    כזרם חשיבה האקסיסטנציאליזם היה מגוון ורב פנים והוא נחשב לפילוסופיה ומתודה לחקר המצב האנושי. האדם על פי גישה זו הוא יישות שבאה לעולם מלכתחילה ללא מטרה או תכלית ושיוצרת את עצמה, את גורלה, ואת משמעות קיומה דרך אקטים של החלטה ושל חיים אותנטיים. האקסיסטנציאליזם היה אחד הזרמים המפרים ביותר בפילוסופיה של תחילת המאה וקיבל אופי פלורליסטי ומגוון עם הוגים בעלי שיעור קומה שתרמו כל אחד בדרכו לפיתוח התחום. בין היתר האקסיסטנציאליזם הניע את תחילת הפסיכואנליזה דרך ההשפעה הרבה שהיתה לו על ניטשה ובעקבותיו על פרויד. האקסיסטנציאליזם היה לא רק שיטה פילוסופית אלא זרם מרכזי בתרבות המאה ה20 והוא השפיע על הספרותוהאמנות (סארטר, קמי) על הפנומנולוגיה (יספרס), האונתולוגיה (היידגר), על התפתחות תפיסות תיאולוגיות פרוטסטנטיות כמו אצל פאול טיליך, ורודולף בולטמן, ותפיסות ששילבו את האקסיסטנציאליזם ביהדות כמו אצל בובר, רוזנצוויג, ולוינס. האקסיסטנציאליזם השפיע על זרמים מרכזיים בתיאטרון,  ועל תרבות המאה ה-20 בכלל באופן משמעותי ביותר.

     באופן כללי התנועה פרחה בין שתי מלחמות עולם ובעיקר לאחר מלחה”ע השניה. בשנות ה60 נראה שהיא התחילה לשקוע כתנועה פילוסופית עם התחזקותן של התנועה הסטרוקטורליסטית והפוסט-מודרניזם אך דווקא הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית קבלה מיפנה חדש ותנופה חדשה באותה תקופה בהתחברה עם הכח השלישי בפסיכותרפיה שהוא הפסיכולוגיה ההומניסטית. באותה תקופה קבלה התפיסה האקסיסטנציאלית פריחה מחודשת והשפעות מתרבות המזרח הרחוק וכמו כן השתלבה בגישות פסיכותרפיות אצל לא מעט מטפלים והוגים שהידועים שבהם בינסוונגר, בוס, רולו מאי וויקטור פרנקל.

     הפסיכותרפיה האכסיסטנציאלית היא רבת פנים אך היא בד”כ מורכבת מחקר המצב האנושי המורכב מארבעה היבטים: ביולוגי, חברתי-תרבותי, אינדיבידואלי, ופילוסופי-רוחני (מימדים שכונו ע”י היידגר בשם:אדמה, עולם, אדם, אלים). הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית מנסה לנתח את מערכת הערכים, האמונות,  והמשמעויות של האדם בחייו ולעצב עבורו חיים של חופש, אחריות, אותנטיות, ומשמעות אישית. עד השנים האחרונות גם הגישות הפסיכותרפיות ההומניסטיות לא עמדו בציפיות שתלו בהן בשנות הששים ולמרות תרומתן החשובה לא תפסו מקום מרכזי בפסיכותרפיה של תחילת המאה ה21. במידה לא מועטה הן התמזגו עם גישות טיפוליות של העידן החדש וגישות יותר שוליות כמו הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, מרתונים של צמיחה אישיותית וכיו”ב.

  מדוע לא תפסה הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית את המקום המכובד והמרכזי שהיה ראוי לה ?

1. הסבר אפשרי אחד הוא שבניגוד לפסיכואנליזה שהפכה להיות התורה של פסיכולוגית המעמקים שריתקה את ההתעניינות האינטלקטואלית של המאה ה-20 ההתבססות על הפילוסופיה האקסיסטנציאלית עם הדגש שהיא מציבה על מערכת הערכים של אחריות אינדיבידואלית, חיפוש המשמעות בחיים, החרדה מהמוות וכיו”ב היא נחשבת בעיני רבים כגישה קצת מוסרנית, וטרחנית, שלא נועדה לטפל באנשים בעלי פסיכופתולוגיה משמעותית אלא נועדה לעזור לאנשים בריאים ובעלי מודעות לעצב את דרך החיים שלהם. .
2. נראה שהסיבה העיקרית השניה היתה עלייתן של הגישות הפוסט-מודרניסטיות הסטרוקטורליסטית, הפרספקטיביסטית, והקונסטרוקטיביסטית שמניחות שהכל יחסי, שהמשתנה

      המשמעותי העיקרי בחיינו אינו האדם אלא הטכסט. את הטכסט או הנראטיב צריך לפרק לנתח, וליצור נאראטיב שהוא טוב יותר מהקודם. ככל הידוע גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת האדם בפילוסופיה האקסיסטנציאלית.

מודל אקסיסטנציאליסטי רב- מימדי

     למרות השוני הבולט בין תיאורטיקנים אקסיסטנציאליים ומעבר לתפיסות הרבות והשונות של אקזיסטנציאליזם נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר שהבסיס לכל תפיסה אקסיסטנציאליסטית היא המצב האנושי של להיות בעולם ויצירת המשמעות של האדם הנובעת ממצב קיומי זה.

     רוב התיאורטיקנים יאמרו גם שהעמדה של להיות בעולם מורכבת ממימד ביולוגי, מימד חברתי,מימד פסיכולוגי ומימד רוחני. גישה זו הוצעה בין היתר גם ע”י תיאורטיקנים בני זמננו כואן דרוזן סמית מהאסכולה הבריטית של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית(3) ואלפרד לנגלה(4) נשיא החברה האקסיסטנציאליסטית העולמית שמדבר על 4 המוטיבציות שמהוות תנאי מוקדם לחיים אוטונומיים ושלמים.

     הטענה שתוצג במאמר זה היא שהצורך האנושי ליצור משמעות שנובע מהעמדה של להיות בעולם מקורו אינו בעמדה פילוסופית אקזיסטנציאלית אלא הוא נובע מתהליך אבולוציוני והתפתחותי.  ממחקרים שנעשו ברמה תיאורטית ויישומית על ידי שטרן(5), בולבי(6), מודל(7), אדלמן(8) ופיאז’ה (9) אפשר להסיק שמתחילת חייו קיים באדם צורך מולד שעוצב על ידי הברירה הטבעית ליצור דגמי משמעות ראשוניים בכדי להסתגל לסביבתו ולתת פשר לחייו ולעולם שבתוכו הוא פועל. אדלמן אף טבע את המושג “דרויניזם-נירולוגי-אינדיבידואלי” שלפיו העצמי נוצר מזרם החויות, הרגשות, המחשבות, הדימויים והתפיסות שחלק מהם “שורד” דרך היטמעות בדפוסי הזכרונות טעוני המשמעות הערכית שנוצרו באדם במהלך חייו. על פי התפיסה הנוכחית, אותם זכרונות ששרדו מתוך הזרם הבלתי פוסק של המידע החושי-תנועתי-רגשי- חשיבתי שאליו נחשף האדם הם שיוצרים את דפוסי המשמעות הפראדיגמטיים של חייו.

     הצורך של האדם ליצור דגמי משמעות הוא צורך שעוצב על ידי הברירה הטבעית ונובע מהארגון האינסטינקטואלי הלא שלם שלו. במקום שבו בעלי החיים האחרים פועלים בעיקר מתוך הפעלת האינסטינקטים שגובשו במשך שנות אבולוציה ארוכות, האדם פועל מתוך מערכת אינסטינקטים פתוחה, שהיא פחות יעילה משל הפרימאטים להתמודדות מיידית עם המציאות החיצונית. את החסר האדם משלים באמצעות כושר מולד ללמידה אינטנסיבית המתבטא ביכולת להטמיע לתוך המערכת המנטלית-רגשית שלו את התנסויותיו ולארגן אותן על פי הדפוסים המנטליים הקיימים. בו זמנית הוא משנה ומתאים בהתאם לקלט החדש שמתקבל הן את הדפוסים המנטליים-רגשיים הקיימים במערכת הגופנית/נפשית שלו והן את סביבתו.

          עפ”י הגישה הנוכחית האדם אינו מחפש משמעות פילוסופית-קיומית לחייו כפי שהציע פרנקל אלא הוא “מתוכנת” מבחינה אבולוציונית לייצר משמעות ופשר החל מתחילת חייו. בעוד שפרויד טען בכתביו שהאדם הוא PLEASURE-SEEKING  פיירברן טען שהאדם הוא OBJECT-SEEKING  ניתן לומר מתוך גישה אקסיסטנציאליסטית שהאדם הוא MEANING-SEEKING מטבעו.

    לגבי המימד הראשון שהאקסיסטנציאליסטים מתארים אותו כמימד ביולוגי או היכולת להיות קיים בעולם, חיפוש  המשמעות מתחיל כצורך אבולוציוני שמטרתו הישרדות. עבודותיה של מלני קליין וממשיכי דרכה (10) תיארו כיצד הייצוגים המנטליים הראשונים בחייו של האדם מתחלקים בצורה דיכוטומית לפנטסיות ראשוניות של סיפוק ואושר, המייצגות את מצב השובע והביטחון, ולפנטסיות של אובדן, הרס והתפוררות הנובעות מהיעדרו של השָד או הבקבוק הטעון בחלב. פנטזיות בלתי מודעות אלה הן שיוצרות את הייצוג החושי, הראשוני והטרום-מושגי, של חוויות של שימור הקיום (שובע) לעומת חוויות של סכנה קיומית (רעב).

     הלמידה הראשונה של התינוק מתחילת חייו היא כיצד להרבות את החוויות מהסוג הראשון ולצמצם את מספר החוויות מהסוג השני (למשל התינוק לומד שכאשר הוא בוכה  מופיעה באופן מאגי תגובה מהסביבה המרגיעה את רעבונו: בשלב ראשון השד או הבקבוק המלא  בחלב ומאוחר יותר האם כדמות שלמה ואז פוסקים כאבי הרעב המייסרים שהתינוק תופס אותם כסוג של קטסטרופה קוסמית). הפנטסיות או ההיזכרויות במצבים אלה הן הייצוגים המנטליים הראשוניים ביותר המאפשרים יצירת דגמי משמעות ראשוניים המורכבים בתחילת חייו של האדם מדימויים חלקיים ומשתנים.

          אותם ייצוגים חלקיים בונים באופן הדרגתי מודלים שפיאז’ה כינה בשם “סכימות פעולה” ובולבי כינה “מודלים של עבודה” שבהדרגה מאפשרים ניבוי ושליטה בסביבה ובחוויות של העצמי. אומנם החשיבה האקסיסטנציאליסטית מדברת על יצירת משמעות כתהליך אוטונומי ובוגר אצל האדם הנוטל אחריות על חייו ולא כתהליך של יצירת דגמי משמעות ראשוניים כפי שמתואר כאן אך אפשר לומר שהחלוקה הדיכוטומית למצבים של שימור הקיום (שובע) ולמצבים של סכנה קיומית (רעב) היא הבסיס לדיכוטומיות שהאדם  הבוגר יוצר מאוחר יותר בהתפתחותו. נכון/לא נכון, אמת/שקר, טוב/רע, טועה/צודק, שחור/לבן, חוכמה/טיפשות, חבר/אויב, דיכוי/חופש – כל אלה נמנים עם המשתנים הדיכוטומיים הערכיים שבונים את עולמו המנטלי של העצמי הבוגר ואת התרבות שהוא פועל בתוכה, ונובעים מתוך חלוקה ראשונית זו שיוצר העצמי.

    המימד השני של להיות בעולם יאמרו האקזיסטנציאליסטים הוא המימד החברתי-תרבותי. עפ”י הגישה הנוכחית זהו שלב שמאופיין בתהליך חִברות ותִרבות אינטנסיבי ובו יחסי האובייקט-עצמי שהיו בתחילה עם דמות הורית הופכים ליחסי אובייקט-עצמי עם סמלים חברתיים ותרבותיים. אם הכותבים האקזיסטנציאליסטים  מדברים על יצירת משמעות הרי שבשלב זה המשמעות ניתנת לסמלים שמקורם בלא מודע התרבותי. דגל, צלב, אדמה, מולדת, אויב, ניצחון, תהילה, קורבן, הם סמלים שמפעילים את האדם במהלך חייו אך שעוצמתם הרבה ביותר מתבטאת בשלב זה. מסיבה זו קשה כ”כ לשנות תפיסות עולם ותפיסות ערכיות שמקורם בתקופה זו. מהסיבה הזאת סמלים של אגדות ילדים וטכסים מאגיים שולטים בעולמו של הילד  דוגמא לטכס כזה שמזכיר באופן מדהים פולחנים של תרבויות שונות מתואר על ידי פיאז’ה(11):”אמי היתה חולה אנושה…מחשבה מוזרה ניצנצה במוחי:עלי לוותר על סוס העץ האהוב שלי כדי שאמי לא תמות. ויתור זה גרם לי צער רב. הורדתי מן הסוס את האוכף ואת המושכות והשלכתי אותם לתוך האש. לאחר מכן שיברתי את הסוס לגזרים והשלכתי אותו לאש. כאשר לאחר מספר ימים הבריאה אמי הייתי משוכנעת שקורבני עזר לה באורח מיסתורי להחלים ממחלתה”.

     הסיבה לתפיסות אלה אצל הילד היא שיצירת המשמעות בתקופה זו של חייו נובעת מתהליכי החשיבה שפיאז’ה (11) כינה קדם-אופרציונליים. אלה הם תהליכי חשיבה שמאופיינים במרכזיות של הסימון וההסמלה, בסיבתיות מאגית, ובתפיסה חלקית ובלתי יציבה של שימור החומר, ושל קביעות הזמן, הגודל והצורה. לילד אין עדיין אירגון הכרתי מגובש ועקבי ותמונת העולם שלו היא אנימיסטית (הוא אומר”הרוח יודעת שהיא נושבת”), מאגית (הוא אומר”רוח תפסיקי לנשוב כי הסתרקתי”ומאמין שהוא משפיע כך על הרוח) הוא מאמין שהאובייקטים בטבע הם פרי יצירה מלאכותית ואומר”השמש התחילה כשהתחילו החיים. היא עשויה מאש שבאה מהשמים והודלקה בגפרור, אלוהים זרק את הגפרור” ואגוצנטרית (הוא אומר”השמש חיה כי אנחנו חיים. היא יודעת מתי לצאת כי היא יכולה לראות שבחוץ יום”. “זה אני מניע אותו (את הירח) בזמן שאני הולך. הוא הולך אתי, הוא מלווה אותי”)(עמ. 125).

          המימד השלישי של להיות בעולם על פי התפיסה האקזיסטנציאלית היא המימד הפסיכולוגי- להיות עם עצמי.  מבחינת התפתחות העצמי זהו השלב האקזיסטנציאלי המרכזי. זהו השלב האינדיבידואלי שמאופיין ביחסי אובייקט-עצמי שיוצר האדם עם צרכיו הפנימיים העמוקים וכך הוא מפתח את יכולתו להגשים את הצרכים העמוקים של העצמי: הצורך בחופש, הצורך בביטחון, הצורך בעצמאות, הצורך בביטוי עצמי והצורך בהגשמה עצמית. להיות בעולם עם עצמי אינו רק להיות אלא גם להתהוות ללא הרף כאשר האדם יוצר את מודל המשמעות שמפעיל אותו בחייו מתוך עולמו הפנימי.

     המימד הרביעי שידברו עליו האקזיסטנציאליסטים הוא המימד הרוחני. מבחינה התפתחותית אפשר לראות מימד זה כשלב טרנסצנדנטי של התפתחות העצמי. העצמי הבוגר אינו מסתפק בהגשמת ערכים של עצמאות, חופש, אחריות וכו’. לעצמי יש צורך מתחילת חייו לחרוג מעבר לגבולותיו. נטייתו היא ליצור יחסי אובייקט-עצמי עם סמלים המבטאים הגשמה של צרכים שהם טרנסצנדנטיים לעצמי כמו השאיפה לאלמוות ולאומניפוטנטיות. השלב הרביעי מתמקד בעיקר בהגשמה סמלית של צרכים אלה. ההסטוריה האנושית היא מונומנט לצרכים אלה של האדם שמתבטאים ביצירות אומנות, למשל בארכיטקטורה, במוסיקה ובספרות, בהקמת אירגונים חברתיים ופוליטיים וביצירה של התרבות האנושית. מטרת כל יצירות אלה היא להגשים סמלים שהם טרנסצנדנטיים לעצמי, להשאיר חותם בהיסטוריה ולפרוץ מגבולות העצמי האינדיבידואלי.

     העמדה של להיות בעולם אם כן מורכבת מ 4 המימדים שהזכרנו והצורך ללמידה דרך יצירת מודלים חדשים של משמעות קיים בכל אחד מהם עפ”י הפרמטרים המרכזיים באותו מימד. מה שיוצר בין היתר את הייחוד האנושי הוא שלמרות שמדובר כאן בתהליך התפתחותי אין התהליך מתפתח בצורה עוקבת כמו בסולם שבו עולים משלב לשלב אלא בצורה ספירלית. בכל רגע בחייו של אדם קיימת דומיננטיות של פרמטר מרכזי שמארגן את יצירת המשמעות כשהוא מעורב במארגנים אחרים פחות דומיננטיים. למשל  הצרכים ההישרדותיים דומיננטיים מאד בעיקר בתחילת החיים אך הם ממשיכים להתקיים בכל אחד משלבי החיים עם אופי המתאים לאותו שלב. למשל במימד השני הפסיכותרבותי המאופיין בראשוניות ההפנמה התרבותית והנשלט על ידי הפונקציות של ההסמלה, הצרכים ההישרדותיים מתבטאים בצורך להישרדות סימלית כאשר האגו מסמל את האורגניזם ופגיעה באגו (למשל כאשר הבוס שלך מעליב אותך לפני צוות המשרד הכפופים לך) נתפסת באורח סמלי כסכנה קיומית לאורגניזם. תגובות הסטרס שתייצר המערכת הגופנית/נפשית שמיועדת להתמודד עם מצבים מסכני קיום בסיטואציה סמלית כזאת תהיה מבחינה פיזיולוגית/פסיכולוגית בדיוק אותה תגובת סטרס שהיתה לאבותינו הקדמונים כאשר הם היו בסכנה קיומית בסוואנה, והיא אותה תגובת סטרס שנוצרת אצל בעלי חיים בטבע המצויים בסכנה קיומית. במימד האקסיסטנציאלי ההישרדות מתאפיינת בצורך להגשמה עצמית שהיא שיוצרת את התקיימות העצמי דרך ביטויי האינדיבידואציה שלו. במימד הטרנסצנדנטי מתבטא צורך ההישרדות במוטיבציה לטביעת חותם החורג מקיומו של הפרט שבלעדיה האדם מרגיש חסר ערך וחסר משמעות קיומית בחלל ובזמן האינסופיים (מבחינת חיי הפרט) של היקום.

      באותה מידה אפשר לומר גם שהצרכים הטרנסצנדנטיים של אלמוות ואומניפוטנטיות הדומיננטיים בעיקר בתקופת הטרנסצנדנטיות והבשלות של העצמי מתקיימים גם בתחילת החיים בדמות של פנטזיות נרציסטיות ואומניפוטנטיות אצל התינוק. במימד השני הפסיכותרבותי אותם צרכים מתבטאים בצורך לשליטה חברתית והכחשת המוות, במימד השלישי האקסיסטנציאלי מתבטאים צרכים אלה במניע להישגיות, כוחניות, והשפעה על מערכות פוליטיות וחברתיות, ובמימד הטרסצנדנטי הם מתאפיינים במוטיבציה לחיי נצח סימליים ולהשפעה על הדורות הבאים דרך יצירה אומנותית מונומנטלית או מגלומנית (למשל מקדשים, צריחי כנסיות, מוזוליאום או פירמידות),פעילות  חברתית או אחרת.

      אנו יכולים אם כן לומר שעל פי הגישה הנוכחית כל מימד מתאפיין בסוג שונה של יחסי אובייקט-עצמי. בעוד שבתחילת החיים בתקופה שבה ההישרדות הביולוגית דומיננטית יחסי האובייקט-עצמי נקשרים עם דמות ההורה המבטיח את הקיום הפיזי, בתקופת הילדות שמעצבת את המימד הפסיכותרבותי הם עוברים בהדרגה ליחסי אובייקט-עצמי של סמלים חברתיים וחבורת האחאים. המימד השלישי הוא המימד הפסיכולוגי והקיומי שבו יוצר האדם יחסי אובייקט-עצמי עם עולמו הפנימי וזה מה שמאפשר לו לשאוף להגשמה עצמית. המימד הרביעי הוא המימד הרוחני הטרנסצנדנטי שמאפשר למצוא את ההקשר הרחב בו הפעילות שלנו מקבלת משמעות. במימד זה נוצר בעיקר הביטוי הטרנסצנדנטי של העצמי ששואף ליצור יחסי אובייקט-עצמי עם סמלים שחורגים מקיומו האישי. (תיאור מפורט של ספירלת ההתפתחות של העצמי מצוי אצל לוי (12)).

      תפיסה זו שלכאורה משנה לחלוטין את התפיסה המקובלת של יחסי אובייקט מתאימה להגדרה הראשונית של אבי התיאוריה של יחסי אובייקט – פיירברן( 13) שראה את יצירת יחסי האובייקט כצורך קיומי שבהגשמתו תלויים שפיותו והישרדותו של האדם. בכל שלב של חייו אם ינתקו יחסי האובייקט של האדם הוא יחווה אימה של כיליון. למרותשפיירברן תיאר מצב זה להסביר את תופעת יצירת יחסי האובייקט עם אובייקטים רעים והקושי לשנות יחסים אלה במהלך טיפול, המוטיבציה ליצירת יחסים אלה מתאימה מאד לגישה האקסיסטנציאליסטית. בכל אחד מהמימדים שתיארתי של הקיום האנושי כאשר לא יוגשמו אותן יחסי אובייקט-עצמי יסבול האדם מסוג של חרדה דומיננטית: חרדות ראשוניות של התפרקות, היבלעות, רדיפה והיעלמות במימד הביופסיכולוגי של תחילת חייו, חרדת נטישה בשלב המעבר מהמימד הביופסיכולוגי לפסיכותרבותי שמתקיים בתחילת תקופת החיברותוהתירבות. המימד הפסיכותרבותי מתאפיין בחרדות סירוס וחרדה חברתית כחרדות דומיננטיות אם לא מוגשמים צרכי העצמי בבטחון חברתי. המימד האינדיבידואלימתאפיין בעיקר בחרדה קיומית של ריקנות, והמימד הטרנסצנדנטי בחרדת חידלון וחוסר משמעות קיומית בהעדר יחסי אובייקט-עצמי מספקים.

      אירוין ילום(1) תיאר את סיבת הקיום של הפסיכותרפיה האקזיסיסטנציאלית בכך שכל אחד מאתנו שואף להישרדות, ליציבות, לחברה, ולמשמעות, אך החיים של כל אחד מאתנו שזורים במוות בלתי נמנע, חוסר יציבות, בדידות, וחוסר משמעות. אם נתבונן בפרמטרים שהוצעו על ידי ילום מנקודת מבט התפתחותית ואבולוציונית נראה שהם אינם בהכרח מציינים את המצב האנושי אלא את המצב הטבעי של כל אורגניזם בטבע. בעלי חיים רבים מתנהגים כאילו הם פוחדים מהמוות, מהבדידות, ומחוסר ההסתגלות לסביבה, לכן הם לומדים לשמור  על קיומם, לחיות בלהקות ולא בבדידות וללמוד להסתגל לתנאי הסביבה המשתנים. הברירה הטבעית נתנה להם כלים להתמודד עם מצבים אלה ובזכותם הם שרדו עד כה. מכאן עולה, שבניגוד לתפיסה המקובלת בפסיכותרפיה אקסיסטנציאלית, לא החרדות מהמוות, מהבדידות ומחוסר המשמעות הם שמעצבות את התנהגותו של האדם. דפוסי ההתנהגות של האדם שנועדו להגן עליו בפני המוות הבדידות וחוסר המשמעות הם דפוסי התנהגות שעוצבו על ידי הברירה הטבעית. החרדה האנושית אינה החרדה מהמוות אלא מהמודעות למוות, מהמשמעות שנותן האדם למוות שהיא בתחילת חייו פנטזיות של התפרקות, היבלעות, רדיפה והיעלמות, בשלב החברתי פנטזיות של נטישה, בשלב האינדיבידואלי פנטזיות של ריקנות ובשלב הטרנסצנדנטלי פנטזיות של חידלון. כלומר ייחודו של האדם אינו בהתמודדותו עם המוות, עם הבדידות ועם חוסר היציבות אלא היא התמודדותו עם המשמעות הרגשית, המודעת והבלתי מודעת שהוא נותן למצבים קיומיים וטבעיים אלה.

יישומים לפסיכופתולוגיה:

      קיימת הסכמה כללית שכל הפרעה פסיכופתולוגית מקורה באירוע או ברצף אירועים טראומטיים שקורים במהלך התפתחותו של האדם ויוצרים פגיעה בתפקודו הבוגר. אם נפשט מאד את התיאוריות הפסיכופתולוגיות הרבות נוכל לומר בהכללה שאדם שסבל מדחייה אמהית מוקדמת, מאמהות מופרעת או מאמהות “לא מספיק טובה” כדברי ויניקוט, בתחילת חייו עלול לפתח הפרעות פסיכוטיות  או הפרעות אישיות קשות. ילד שבהמשך חייו יסבול מחוסר הערכה, חוסר אמפתיה או חוסר תמיכה רגשית יהיה בסיכון גבוה לפתח הפרעות נאורוטיות. תיאורטיקנים שונים יציגו זאת בהמשגות שונות: בעיות מוקדמות בשיקוף ובאידיאליזציות, בהולדינג, בהכלה, או בהפנמת אובייקטים ליבידינאליים ואנטיליבידינליים בהפנמת אינטרוייקטים טובים או רעים בנוכחות התהליך הראשוני וכיו”ב. כך או כך מעבר לגישות התיאורטיות השונות אנו יכולים לסכם שכל הפסיכופתולוגיה אשר אינה מתבססת על תפיסה ביולוגיסטית ואורגנית מבוססת על כמה עקרונות של מצבי טראומה או הפרעה ביחסים הדיאדיים או הטריאדיים של תחילת החיים או במצבי טראומה אקוטית או מתמשכת בהמשך החיים.  קיימת הסכמה רחבה שככל שמקדים זמן ההפרעה ההתפתחותית בדרך כלל תהיה חומרת הבעיה גדולה יותר. הסכמות כלליות אלה מקובלות הן בתיאוריות פסיכופתולוגיות, בתיאורית העצמי, בתיאורית ההתקשרות  ובתיאוריות יחסי האובייקט.

        כיצד משפיעה האטיולוגיה של ההפרעה ההתפתחותית על הפסיכופתולוגיה מבחינה של תפקוד פסיכולוגי ונירולוגי  לאור הגישה המוצגת כאן ? במאמר זה תיארנו את חיפוש המשמעות של האדם לא כחיפוש פילוסופי אלא כצורך קיומי שמוטבע באדם ועוצב על ידי הברירה הטבעית. נטייה זו קשורה למבנה של האדם כיצור שנקרא בביולוגיה אופורטוניסטי, כלומר בעל כושר הסתגלות לטווח נרחב של סביבות קיום ובעל כושר למידה מפותח ביותר. כמו כל היצורים בטבע האדם נוטה ליצור דפוסי פעילות קבועים למצבים דומים. בניגוד לבעלי חיים אחרים האדם מפרש  ונותן משמעות לאותם דפוסי התנהגות. כאשר  נתקל האדם במצבים טראומטיים במהלך חייו ובעיקר בתקופות המעצבות של אישיותו, בתחילת חייו, נפגעים כושר הלמידה וההסתגלות  שלו והוא ממשיך להפעיל את אותם דפוסי פעילות שנילמדו ושהיו פונקציונליים בעבר

     בכל שלב של חייו האדם מייצר דגמי משמעות מודעים ולא מודעים  שיהיו מותאמים להתנהגותו גם אם היא אינה פונקציונלית ושיאפשרו לו לפרש אותה בצורה שתיראה לו קוהרנטית ושתפחית דיסוננסים קוגניטיביים. למשל, הסכיזופרן הפרנואיד יתן נימוקים “הגיוניים” כביכול לכך שהמוסד השתיל בשיניו משדרים שקולטים את מחשבותיו ומשדרים אותן למפקדת המוסד, הקלאוסטרופוב יסביר שמסוכן להכנס למעלית כי הכבל עלול להנתק. גם אם יבין שחשיבה זו היא מופרכת, עדיין תקנן בו אמונה בלתי מודעת להיתכנות של תאונה מסוג זה. באופן סכימטי ניתן לומר שאותם דגמי משמעות לקויים הם שמייצרים

את הסינדרום הפסיכופתולוגי.

          נראה אם כן שהסינדרום הפסיכופתולוגי מקורו מבחינה פסיכולוגית בהתנהגות לא סתגלתנית לצרכיו הפנימיים של האדם או לתביעות הסביבה שנובעת מפרדיגמה שגויה. הפרדיגמה השגויה היא תפיסה שנוצרה בעבר במציאות אחרת שכיום היא מעוותת את ראיית המציאות החיצונית והפנימית למרותשבעבר היא מילאה פונקציה של הסתגלות לדרישות הסביבה ולשימור הקיום הממשי או הסימלי של הפרט. הפרדיגמה השגויה אינה תפיסה מודעת בלבד אלא גם תפיסה המארגנת קלט חושי-רגשי-תנועתי- ולא מודע, פנימי או חיצוני, והנותנת לו לכידות ואחדות שגויים וכך יוצרת את התגובה הפסיכופתולוגית. מבחינה נירולוגית הפרדיגמה השגויה נוצרת כיון שלאחר שנוצרו דפוסי התגובה בעבר הם נוטים לשמר את עצמם. שימור עצמי של דפוסי תגובה קיימים  הוא אחד מתכונות מערכת העצבים המרכזית וחיוני לתיפקוד יעיל של האורגניזם. תכונה זו פוטרת את האורגניזם מהצורך לחשוב מחדש ולחפש דרך תגובה לגירוי נתון דבר שדורש השקעת זמן גדולה שיכולה להיות קריטית לקיומו במצבי חירום.

      כל תגובה פסיכופתולוגית אם כן מקורה בתגובה שבעבר היתה סתגלתנית ושבוצעה במציאות שונה וכיום היא פוגעת בהסתגלותו של האדם, ובכושר הלמידה שלו ליצור דגמי משמעות חדשים למצבים משתנים וכך נגרמת חזרה סטיריאוטיפית וכמעט אוטומטית על אותם דפוסים שעוצבו במצבי הסטרס בעבר.

     המקור לתגובה הפסיכופתולוגית הוא בכך שהמוח והמערכת הגופנית/נפשית אינם מבחינים מבחינה תפיסתית (אם כי המוח מבחין מבחינת הכרה מודעת) ומגיבים באותה צורה לסכנות קיומיות שהאדם חווה בעבר (למשל כאשר התינוק חווה מצבים טראומטיים של הפרעה ביחסי אובייקט מוקדמים ) ולסכנות סמליות בהן הוא נתקל בהמשך חייו (אותו תינוק בהתבגרותו יחווה את העולם כמקום מאיים ולא מתגמל ויפרש טווח רחב של מצבים על פי דפוסי התגובה שהוא יצר בתחילת חייו וכתוצאה הוא עלול לפתח תגובות דיכאוניות או פרנואידיות). אותן תגובות סטרס גופניות/נפשיות שנוצרו בזמן סכנה קיומית אמיתית (כאשר התינוק היה פיזית חסר יכולת קיום עצמאית והיה זקוק לתמיכה פיזית, אהבה והכלה לצורך קיומו הפיזי) נוצרות גם במצבים סמליים כיון שהמערך הביולוגי של האדם לא השתנה במשך עשרות אלפי שנים. למרות שהאדם חי כיום בציוויליזציה שיצר ולא בטבע, ונתקל בעיקר בסכנות סימליות יותר מפיזיות,  המוח האנושי שמשרת אותו הוא אותו מוח של אבותינו מתקופת האבן והוא איבר שעוצב על ידי הברירה הטבעית לצורך הישרדות ולא לצורך חשיבה. המוח והמערכת הגופנית/נפשית מפיקים את אותה תגובה הישרדותית מבחינה נירולוגית התנהגותית ואנדוקרינולוגית (ובעיקר הפרשת כמויות גדולות של קורטיזול) במצבי סטרס הנובעים מחסך ראשוני ביחסי עצמי-אובייקט, מנפילה לים קפוא בחורף, מהתקפה של להקת לביאות, מנזיפה של הבוס לנוכח עובדי המשרד, או מסיכסוך משפחתי חריף.

     לאחר שתגובת סטרס נוצרה והתגבשה בעבר היא נוטה לשמר את עצמה לצורך תיפקוד מהיר יותר של האורגניזם. המחיר שמשלם האורגניזם על היתרון האבולוציוני של שימור התגובה הוא חזרה סטיריאוטיפית על תגובות דומות ללא התערבות הקורטקס בכל פעם שמופיע גירוי דומה גם אם הוא עמום. התגובה המהירה שמייצר המוח להישרדות במצב חירום (וכל מצב של סטרס או טראומה נתפס כאמור על ידי מערכת הגופנית/נפשית כמצב חירום) נשמרת וחוזרת על עצמה בכל מצב דומה.

     השערת הפרדיגמה השגויה מקבלת חיזוק ממחקרים נירופסיכולוגיים שנערכו על ידי לדו(14)שבמחקריו על למידה רגשית מצא שני סוגי תגובות עיקריות של למידה. הסוג הרגיל של תגובה רגשית נוצר בתיווך הרצון, כושר השיפוט וההכרה המודעת. הסוג השני נוצר במצבי טראומה, סטרס אקוטי או מתמשך:   במצבים כאלה נוצר מעבר מהיר בין התלמוס לאמיגדלה והPAG (periaqueductal gray   איזור של חומר אפור בגזע המוח האחראי על יצירת וויסות הרגשות) שקשורים לתגובות הרגשיות לסכנה, וזאת בכדי לאפשר תגובה מהירה ללא התערבות הקורטקס. תפיסת הסכנה במקרה כזה היא עמומה ולא ברורה אך התגובה הגופנית והנפשית שנוצרת ביחס אליה היא מיידית ותורמת להשרדות האורגניזם במצבי חירום. למרות היתרון האבולוציוני הברור של תגובה מהירה כזו המחיר שמשלם האורגניזם על תגובה זו הוא חזרה סטיריאוטיפית על תגובות דומות ללא התערבות הקורטקס בכל פעם שמופיע גירוי דומה גם אם הוא עמום.

     גם מחקרים שנעשו על ידי אריק שלו (14) לגבי תגובות פוסט-טראומטיות מחזקים נקודה זו כאשר הם קובעים שהזכרון המקורי של האירוע המאיים דועך עם הזמן ולכן אין אפשרות ללמידה חדשה שתשנה את דפוס הפעילות הבלתי רצוי. כיון שהגירוי המקורי כבר לא קיים והוא מתחלף בגירויים דומים האדם שניפגע מתקשה להתעמת עם הגירוי המקורי של הטראומה. האדם מתקשה לפתח הטמעה של התנסויות חדשות ושינוי הדפוס הסטיריאוטיפי של התגובה הפתולוגית הפוסט-טראומטית וזאת כאמור כיון שהגירוי המקורי כבר לא קיים. תהליך נוסף המקשה על ההתמודדות עם הגירוי המאיים הוא תהליך של הכללה וסנסיטיזציה של הגירוי המקורי וכתוצאה מכך תגובת החרדה תופיע לגבי מיגוון גדול של גירויים דומים לגירוי הראשוני. מימצאים אלה מסבירים במידה רבה את הקושי שבו נתקל הפסיכותרפיסט לשנות את דפוסי ההתנהגות הפסיכופתולוגיים של המטופל.

 אם כי עלינו להיות זהירים בקביעת זהות בין תהליכי מוח לבין מצבים נפשיים איננו יכולים להמנע מהאנלוגיה המתבקשת: אירוע שנתפס על ידי האדם כמסכן חיים באופן אקסיסטנציאליאו סמלי יוצר תגובות שמכשילות הסתגלות ותיפקוד תקינים. אצל הפסיכוטי למשל הפרדיגמות שהוא יוצר מושפעים מדפוסי פעילות שנוצרו בתחילת חייו כאשר מנגנוני החשיבה שלו עדיין לא היו מעוצבים בשלמות והחרדה האקסיסטנציאלית העמוקה שתקפה אותו היתה חרדה הרבה יותר מפחידה מחרדת מוות. היא היתה חרדת התפוררות, חרדת היבלעות וחרדות דומות שתוארו על ידי לאינג ותיאורטיקנים אקסיסטנציאלים ודינמיים אחרים.  יצירת הפרדיגמות שהפסיכוטי יוצר מוטמעים באותן חרדות ראשוניות ובהגנות שהוא פיתח להתמודד אתן. כפי שהזכרתי, ניתן לומר באופן סכימטי שאותן פרדיגמות שגויות הן  שמייצרותאת הסינדרום הפסיכופתולוגי.

   השלכות לגבי הפסיכותרפיה

     על פי הגישה המוצגת כאן הפסיכותרפיה  היא תהליך דינמי שמטרתו לשקם את יכולת הלמידה הספונטנית של האדם שניפגעה בעקבות משבר במהלך החיים. שיקום יכולת זאת תאפשר תיקון הפרדיגמה השגויה ויצירת דפוסי התנהגות חדשים במקום חזרה סטיריאוטיפית על תפיסות ודפוסי תגובה והתנהגות שניקבעו בעבר ושאינם מאפשרים התמודדות והסתגלות תקינים עם הסביבה החיצונית והפנימית.

     ראינו לפני כן שכל בעיה פסיכופתולוגית נובעת מתפיסה של המציאות הפנימית או החיצונית שאינה הולמת את המציאות החיצונית או את ציפיותיו של המטופל. לכן כל מצב של פניה לטיפול נובע מסיטואציה שבה הפונה מתלונן על התנהגות שהוא שופט אותה כבעלת ערך שלילי או כלא רצויה, למשל קלאוסטרופוביה, ערך עצמי נמוך, או התנהגויות כפייתיות. תיאור זה של הפנומנולוגיה של הפניה לטיפול מתאים יותר למציאות הקלינית מאשר הביטוי סינדרום או סימפטום שנגזרים מהמודל הרפואי. מאחורי המודל הרפואי מצויה הנחה סמויה שקיים חולי נפשי שעלינו לרפא ולהשיב למטופל את הבריאות הנפשית. זוהי הנחה השנויה במחלוקת בתחום הפסיכופתולוגיה ואין ספק שהמטופל פונה בגלל התנהגות שבעיניו היא לא רצויה, הרבה יותר מאשר בגלל סימפטום שהוא בעייתי מבחינה אובייקטיבית בעיני המטפל.

     לאחר התיאור של המטופל את ההתנהגות הבלתי רצויה ויצירת הראפורט הראשוני ינתח המטפל וינסח מחדש (לעצמו ולא למטופל) את המשמעות הרגשית והלא מודעת של אותה התנהגות. משמעות זו קשורה למבנה העמוק של העצמי שהוא למעשה הפרדיגמה התפיסתית השגויה שתיארנו שהיא תפיסה המעוותת את ראיית המציאות החיצונית והפנימית. מפרדיגמה זו נובע ה”טייס האוטומטי” שמנחה את ההתנהגות הלא רצויה של המטופל ושלדעת המטפל והמטופל מן הראוי ליצור בהם שינוי.

      כיון שהתפיסה נבראה בצלם התיפקודי של מערכת העצבים המרכזית שמאופיינת בעיקר כמערכת דינמית מורכבת בעלת אירגון וויסות עצמיים וכושר הסתגלות ביחס לסביבה, יצירת הפרדיגמה השגויה גורמת לכל תהליכי החשיבה, הרגש והתהליכים הבלתי מודעים להתארגן מאליהם בצורה שונה.  הנטייה של המערכת התפיסתית היא לארגן את עצמה בצורה הוליסטית- של שלמויות תפיסתיות למשל גשטלט. לכן הפרדיגמה נוטה להתארגן בדפוסי תפיסה קיימים, ליצור דפוסים חדשים או לשנות את הדפוסים הקיימים בעקבות כל קלט חדש שמתקבל (15). התהליך הבסיסי בתפיסה תואר על ידי פיאז’ה כתהליך הבסיסי של השינוי ההתפתחותי ושל השינויים האבולוציוניים והוא הטמעה של קלט חדש לתוך דפוס קיים ועל ידי כך שינוי של הקלט המתקבל ושינוי והתאמה של הדפוס הקיים בהתאם לקלט המעובד המתקבל. התפיסה נוטה להתארגן בדפוסים קבועים שבעקבות מצבים טראומטיים או מצבי סטרס שומרים על אירגונם גם לאחר שהמציאות השתנתה. דוגמאות לכך הן יצירת הסינדרום הפסיכופתולוגי שנוצר בתקופת חיים נתונה ואינו משתנה גם כאשר המציאות מסביבו משתנה. התפיסה מאופיינת גם בכך שהיא מושפעת מההכרה המודעת אך  בעיקר מהאירגון הרגשי, הערכי ומתכנים לא מודעים. התפיסה פועלת על ידי ריכוז של הקשב לערוץ אחד וכל גירוי חדש מחפש דפוס קיים “להתביית” עליו. גם כאשר הגירוי הוא חלקי הוא “מחפש” דפוס קיים בכדי ליצור גשטלט. לאחר שנוצר דפוס חדש יש לו נטייה של שימור עצמי על ידי המנגנון של הפחתת דיסוננס ודחיית מידע החורג מהתפיסה הקיימת. תובנה היא הארה על דפוס בלתי פעיל או היווצרות פתאומית של דפוס חדש.

    הגישה הנוכחית מבוססת בו זמנית על המאפיינים של פעילות המוח ושל מערכת העצבים המרכזית (למשל תכונות הויסות והאירגון העצמיים), של מאפייני התהליכים הראשוניים (למשל גירוי חלקי יוצר אסוציאציה עם השלם) של התהליכים ההכרתיים (למשל יצירת תפיסות עולם והנטייה להפחתת דיסוננס),

ושל התהליכים הרגשיים-חושיים ( שהם הקלט העיקרי שנתפס על ידי המערכת הגופנית/נפשית) וכן על תיאוריה אבולוציונית (שרואה את פעילות המוח כחלק אינטגרלי מפעילות האורגניזם ואותו כחלק אינטגרלי מסביבתו ומיחסי הגומלין שהם מקיימים).

     הפרדיגמה השגויה נובעת מפגיעה בכושר הלמידה של האדם כתוצאה ממצב טראומטי בעבר ובעקבותיו  נפגעה גם הדיפרנציאציה בין תהליכי העצמי הרגשיים-חושיים, הלא מודעים וההכרתיים בעקבות זאת למשל כאשר יתעורר מצב חרדה עקב סיטואציה הדומה לסיטואציה טראומטית בעבר תיווצר פרשנות לא מודעת שהמטופל נותן לתגובה זו והסברים מודעים שהוא נותן לסיטואציה המאיימת

שיהיו תוצאה של הפרדיגמה השגויה.

    טכניקת הטיפול מבוססת על איזון בין יצירת גישה “מאפשרת” ו”מקום בטוח” וראפורט  חיובי שנבדק מדי פעם, לבין גישה אקטיבית-דינמית שמטרתה לפרק את הפרדיגמה השגויה. מטרת הגישה האקטיבית היא להפעיל זיהוי של הגורם הרגשי המובלע בפרדיגמה, לבדוק את מאפייניו, לזהות את הגורמים הלא מודעים על ידי חיפוש משותף עם המטופל דרך פנטזיות חלומות, דימויים וכו’.  מיקוד הקשב על הפרדיגמה ללא שיפוטיות, יצירת גשטלט של האסוציאציות המתקשרותאליה, חשיבה יוזמת שמטרתה לשנות קונספטים דומיננטיים, אנליזה והפרדה של המרכיבים הרגשיים, הלא מודעים והקוגניטיביים ושיטות אקטיביות אחרות. המטפל לא יעסוק ביצירת פרדיגמה חדשה כיון שתכונות העצמי של וויסות עצמי ואירגון עצמי יסייעו ליצירתה (מכאן גם התופעה של התמרת ההגנות להגנות גמישות וסתגלתניות יותר המוכרת בפסיכותרפיה).  נדגים גישה זו על ידי וינייטה קצרה:  אמו של אוהד מתה מסרטן כשהיה בן שמונה. כל חייו הוא התייחס לאירוע זה כאל האירוע שהרס את חייו. חייו המשותפים עם אמו הצטיירו בעיניו כתקופה של גן עדן שאבד לו לנצח, ומאז הייתה שאיפתו הגדולה למצוא את גן העדן האבוד. “מאז שאמא מתה אני נלחם ללא הרף להוציא טיפות של אושר מחיי”, אמר לי. “אני מרגיש כמו סיזיפוס שמעפיל על ההר, אבל  אינו יכול להגיע לפסגתו”. כאשר המשכנו בשיחתנו התברר בהדרגה שחייו המשותפים עם אמו לא היו סוגים בשושנים. אמו הייתה אישה מרת נפש, מתוסכלת מיחסיה עם בעלה ומלאת כעס על חייה ועל העולם, ורגעים משותפים של אושר עם אמו היו באמת טיפות גנובות ונדירות.

         אוהד גדל ללא הוריו ולאחר שאמו ניפטרה בגיל צעיר ננטש על ידי אביו וגדל במוסד שבו היה בכתה לא מתאימה מבחינת גילו וסבל מהתעללות של בני כיתתו. ההתנסות הרגשית הדומיננטית בחייו היתה של סבל, רדיפה וחיפוש אחר “טיפות של אושר” בחייו. כיון שאלה היו כה נדירותפיתח אוהד פנטזיה של גן העדן האבוד המצוי בראש ההר אך אשר הכניסהאליו היא אסורה והגישהאליו סיזיפית וחסרת תוחלת.  גן עדן זה היה אסור עבורו כיון שהיה קיים רק בדמיונו, בתפיסה הבלתי מודעת שהנחתה אותו בחיים של אבל ותיסכול תמידיים. מצבי הסטרס הנישנים מתקופת ילדותו יצרו אצל אוהד הכללת תגובת סטרס לרוב המצבים בחייו מלווה בפניקה דיכאונית  של נטישה ותחושת סכנה עמומה ולא ברורה. מסיבה זו לא היו לאוהד כוחות להתמודד בצורה אפקטיבית ורציונלית עם רוב המצבים בחייו למרותשהיה אדם מאד אינטיליגנטי. עם התבגרותו של אוהד והתפתחותו  האינטלקטואלית כאשר התעוררה תגובת הפניקה הדיכאונית ברוב המצבים בחייו הוא ניסה לתת פשר ומשמעות לאותן תחושות וזה התבטא בחשיבה כפייתית איך למצות ללא הרף את האפשרויות לסיפוק צרכים ראשוניים בחייו עד שבאופן פרדוקסלי לא מצא מנוח לנפשו לרגע. התגובה השניה היתה כאמור פיתוח האמונה הלא מודעת על גן עדן מיתולוגי אבוד שעל אובדנו עליו להתאבל כל חייו.

     מרכיב מרכזי בפרדיגמה השגויה שהנחתה את חייו של אוהד היתה תפיסה שמטרת חייו היא חיפוש כפייתי של אותן “טיפות של אושר” שמהותן לא ברורה לו, וניצול כל מצב בחיים לאותו חיפוש כפייתי. בו זמנית התקיימה בו האמונה הבלתי מודעת שגן העדן נעול וכל שנותר לו הוא להתאבל על אובדנו.

     המטרה שהצבתי בטיפול של אוהד היתה שבירת הפרדיגמה השגויה על ידי התמקדות בעיקר באמונה הבלתי מודעת שלו לגבי חוסר התועלת במאמצים לשינוי כיון ש”גן העדן אבד לנצח”. אמונה זו היתה המרכיב הדומיננטי בפרדיגמה של אוהד והקרין על תהליכי החשיבה הכפייתיים והסטיריאוטיפיים שלו והפיק אצלו כל הזמן רגשות של חוסר אונים, חוסר תקווה וחוסר  ערך עצמי.

     כאשר אני רוצה לפעול בעיקר על המנגנונים הלא מודעים של הפרדיגמה כמו במצב של אוהד אני מעדיף לעבוד בדמיון מודרך, אסוציאציות חופשיות או היפנוזה (בניגוד למצבים שבהם אני פועל על התהליכים הרגשיים דרך גשטלט למשל או על תהליכים מודעים דרך הפעלת טכניקות קוגניטיביות).

       כאשר הבאתי את אוהד למצב היפנוטי דמיין אוהד את ראשו שגדל ללא פרופורציה על גוף קטן וחלש, והראש עייף ממחשבות. אוהד, שהיה מהנדס מחשבים מצליח, היה חרד מכך שהוא חלש בלוגיקה ובחשיבה מופשטת. “מה מסמל בעבורך הכישלון להבין בתחומים אלה?” שאלתי. “אני דחוי, מצורע של החברה, מוקצה מחמת מיאוס, כולם נגדי”, הייתה תשובתו. בכדי לעמת את אוהד עם הסתירה שקיימת בפרדיגמה שבה פחד מכשלון בחשיבה מתקשר לתחושות דחייה חברתיות המשכתי: “דמיין מצב שבו אתה יושב מול כרטיס במחשב-העל שלפניך מה אתה רואה בכרטיס ?”, שאלתי “אני עושה זאת, והחשיבה שלי מתערערת”, אמר. “הזמן, הסדר, ההיגיון – כולם מתערבלים לנגד עיני”. “הגדל את הכרטיס ככל האפשר”, אמרתי לו. “עכשיו אני רואה בכרטיס פרטי פרטים”, אמר. “אני רואה בו פנים אנושיות אוהדות, למשל את הפנים של יאיר, עמית שלי, ששפך את ליבו לפנַי לפני כמה ימים. החרדות נעלמו, ואני יכול לשנות את הכרטיס לגודלו הרגיל ולהחזירו למחשב. עכשיו אני מבין שהצורך שלי להבין בלוגיקה ובחשיבה מופשטת הוא צורך להיות נערץ ומוערך, ובבסיסו של הצורך הזה מצוי הצורך להיות נאהב. כל חיי חסרה לי אהבה”.

            החרדה מכישלון, שלכאורה ליוותה את אוהד כל חייו, הייתה למעשה חרדה מדחייה חברתית וברמה עמוקה יותר – חרדת נטישה ואובדן. במצב היפנוטי לבשה חרדה זו צורת פנטסיה מפחידה: “אני רואה עץ נסחף במימי הנהר ועומד להיעלם לגמרי. אני נאחז בציפורני בעץ ולא נותן לו להיסחף, אבל הוא עומד להיסחף במורד הנהר ולהתרסק במפל. הזרם גואה וסוחף באכזריות את העץ והידיים שלי מאבדות בהדרגה את אחיזתן בו. לבסוף הזרם האדיר סוחף בעוצמה את העץ, והוא נעלם במורד הנהר. איך אתמודד עם אובדן יקר כל-כך, עם האובדן של אמי שמתה ממחלה ממארת, ואני לא הצלחתי לשמור אותה בין החיים?” שאל בייאוש. “האם אתה יכול לנטוע עץ חדש? מה עם המשפחה שלך שאתה אוהב ושבעזרתה בנית מחדש את חייך?” שאלתי. “אני מרגיש טוב יותר שקיים עץ חדש, אבל אני לא משלים עם האובדן. אני נאחז בכל מה שמסמל אותו ומרגיש שאני בוגד בזכרו אם אני שוכח אותו לרגע”, השיב אוהד.

            הפרדיגמה השגויה ש”בעזרתה” תפס את המציאות גרמה לאוהד בחייו היומיומיים קשיי ריכוז ושכחה שהיו תוצאת עיסוקו הכפייתי הבלתי פוסק בתחושות של החמצה וחוסר אונים. “כמה שהייתי רוצה לחזור עכשיו לילדות שלי ולשנות אותה. להשכין שלום בין ההורים שלי, לעשות נחת לאמא ולהפוך את הבית למקור של חום ואהבה”, אמר לי פעם ברגע של תובנה.

     המצב שנוצר עתה היה מתאים ליצירת דפוס תפיסה חדש אצל אוהד ובעקבותיו שינוי הפרדיגמה השגויה. אוהד היה לאחר תקופה אינטנסיבית של העברה כלפי שבעקבותיה הוא נתן בי אמון רב, בעקבות ההתנסויות בטיפול שתוארו לעיל נוצרו אצלו תובנות חדשות שכל הפחד מכשלון החשיבה שלו נבע מהצורך הבלתי נדלה אצלו בהערכה ובאהבה, ושכל חייו הוא מנסה להשיג את הבלתי ניתן להשגה – שינוי העבר, ושגם תפיסת העבר שלו היא פנטזמטית ושגויה ונובעת מהצורך שלו ולא מהמציאות. הצטברה אצלו עתה מסה קריטית לשינוי פרדיגמה והיא נעשתה כאשר אמרתי לו משהו ברוח זו: “אם הגאולה יכולה לבוא משינוי שתחולל בעבר שלך, עליך לזכור שבעבורך העבר אינו אלא ההתנסויות שחווית בחייך  והפירוש המודע והלא-מודע שאתה נותן להן ושמעצב את התנהגותך. מדבריך אני מסיק שעובדות העבר המצויות בזיכרון שלך והמעצבות את התנהגותך נובעות מתפיסה שגויה ואינן העובדות האמיתיות. הדרך היחידה שבה אתה יכול ללכת ולשנות את חייך מצויות בכיוון אחר. רק במבט קדימה אל העתיד ממנת – האושר שאתה רווה מיחסיך עם אשתך ומההורותשלך תתקן את תחושות הילדות המקופחת שלך ואת המערכת ההורית הפגועה שחווית”. דברים אלה, לכאורה מובנים מאליהם, שנאמרו ברגע מתאים של הטיפול חוללו מפנה ניכר בתפישת חייו של אוהד, בתחושותיו ובהתנהגותו.

     אם ננתח את המקרה של אוהד מבחינה נירופסיכולוגית ואבולוציונית ניתן לומר ששורת התנסויות טראומטיות והתנסויות סטרס מצטברות בעברו יצרו אצלו פרדיגמה תפיסתית שגויה. את הפרדיגמה השגויה שהיתה מרכזית בחייו של אפשר לתאר כתפיסה עם מרכיב מיתולוגי-ארכיטיפי  של סיזיפוס המנסה להשיג את הבלתי ניתן להשגה (טיפות של אושר) מתוך התעלמות מכך שאין גן עדן על ההר. הרגש הדומיננטי בפרדיגמה זו היה פאניקה דיכאונית של נטישה והמנגנונים הקוניטיביים היו חשיבה עקרה כפייתית ופרדוקסלית שעליו להפיק בצורה קומפולסיבית סיפוקים לצרכיו למרות שהחיים לימדו אותו שצורך כפייתי זה מתיש אותו ומונע ממנו סיפוק כלשהו.

     הפאניקה הדיכאונית  היתה הגורם שהביא את אוהד לטיפול לכאורה עקב חוסר ביטחון עצמי ותחושות של דחייה מצד החברה אך האלמנט הדומיננטי בפרדיגמה השגויה שהניעה אותו באופן בלתי מודע היתה הדימוי של גן עדן אבוד של הילדות שעליו עליו להתאבל במשך כל חייו.

     חוקר המוח פנקספ ( 16) מצא שלאדם 4 סוגי מערכי רגשות בסיסיים המורשים לאדם מבחינה אבולוציונית: 1. פאניקה דיכאונית של נטישה 2. זעם 3. פחד 4. ביקוש סיפוקים.  טראומות בתהליך ההתפתחות גורמות להתפתחות אחד ממערכי רגשות אלה כמו במקרה של אוהד. המערכת הרגשית של הפניקה הדיכאונית עיצבה את דפוסי החשיבה הלא מודעת של אוהד בסמלים אוניברסליים שהיתה להם משמעות של אובדן מתמשך, חוסר אונים, חוסר תקווה וחוסר ערך עצמי.

     כיון שכפי שראינו הווצרותמצב טראומטי או מצב סטרס מתמשך יוצר תגובת חירום של האורגניזם שבה הגירוי הנתפס כמסכן קיום עובר במסלול קצר שלה דו ( 17)כינה בשם “מהיר ומלוכלך” מהתלמוס לאמיגדלה  ולPAG שתוארו לפני כן בלי לעבור דרך הקורטקס. מכאן ואילך אוהד לא יכול להפנים התנסויות חדשות של הצלחה וליצור אינטגרציה שלהן בקורטקס. הקורטקס פועל במנותק מהתנסויותיו על דפוס פעולה שנוצר בעבר הרחוק. כושר הלמידה של אוהד נפגע בצורה קשה והקורטקס ובעיקר האונות הקדמיות שתפקידן תיכנון פעולות, שיפוט מציאות, ופעולה על העולם החיצוני והפנימי לשנותו אינן מתפקדות בצורה יעילה ומפיקות מחשבות כפייתיות חסרותפרודוקטיביות.

    השינוי יכול להיווצר כאשר הפעולה של שינוי הפרדיגמה נעשית בתיזמון מתאים לאחר מסה קריטית שמאפשרת את שבירת הפרדיגמה השגויה ואז מנגנוני האירגון והויסות העצמיים של המוח מאפשרים התארגנות של פרדיגמה חדשה (אני מתנצל בפני הקורא הנבון על התיאור הסכימטי והטכני לכאורה של תהליכים מורכבים מאד אך מטרת חלק זה של המאמר להציג את הקווים הכלליים של תפיסה זאת).

     למעשה כל שיטת פסיכותרפיה מנסה לשנות תפיסות קיימות ולא רק להתבסס על ההרמנויטיקה והפרשנות המודעת. בשיטות הנפוצות ביותר כמו הפסיכואנליזה ופסיכותרפיה באוריינטציה אנליטית הטכניקות הפסיכואנליטיות המקובלות כמו עיתוי פרשנויות, אנליזה של ההעברה, התמודדות עם התנגדויות, ניתוח חלומות  ואסוציאציות חופשיות יוצרותשינוי תפיסתי  דרך יצירת תובנות, הבנה מודעת, וחווית תהליך ההעברה ופירושו. השינוי אינו נוצר על ידי  הבנה מודעת אלא על ידי שינוי התפיסה. המטופל הקלאוסטרופובי יחדל מלתפוס את המעלית כמלכודת מוות לא כיון שהוא מבין אחרת את הסיטואציה אלא כיון שהוא תופס (גם בצורה לא מודעת ורגשית) אותה בצורה שונה.

      הגישה שאנו מציעים אינה “ממתינה” ליצירת תובנה מייצרת שינוי אלא חותרת לשינוי הפרדיגמה באופן אקטיבי תוך כדי ניצול התכונות הטבעיות של פעולת המוח ומערכת העצבים המרכזית המוח כמו אירגון וויסות עצמיים, כושר הסתגלות ולמידה, נטייה להוליזם, יצירת דפוסי פעילות קבועים, הפעלת דפוס קיים על ידי גירוי חלקי, שימור עצמי של דפוסי הפעילות, וכיו”ב.

     היא מאפשרת לאדם לשקם את כושר הלמידה הספונטני, ללמוד ליצור דפוסים חדשים. במצב כזה יכול התירפיסט לחתור להשבת השליטה המרכזית של המודעות והאגו מבלי שייפגעו הספונטניות של העצמי.

     למרות זאת, כיון שקיומו של האדם הוא במימד הסימבולי ולא בטבע והמבט האקסיסטנציאלי העיקרי שלו הוא אל העתיד ולא אל העבר. התמודדות והסתגלות עם הסביבה קשורה  גם להזדהות והגשמה של הסמלים המנחים את האדם בחייו: הסמלים התרבותיים, סמלי ההגשמה העצמית והטרנסצנדנטיות. כלומר יש צורך לברר עם המטופל את שאיפותיו להגשמה עצמית, לחיים אוטנטיים ובעלי משמעות אישית וייחודית.

  לסיכום:

      פסיכותרפיה אקסיסטנציאלית עוסקת במרחב הקיום השלם של האדם מההיבט הביולוגי, חברתי, פסיכולוגי ורוחני. ולכן היא מסוגלת להטמיע בתוכה את הגישות הפסיכואנליטיות והפסיכולוגיות בלי להסתייג מהשורשים הביולוגיים של האדם ובלי לבטל את המימד הרוחני של קיומו או לראותו כהשלכה של מנגנונים פסיכולוגיים. הורתה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית בתפיסות פילוסופיות של המאה ה19 וה 20 ושקיעתה בשלהי המאה ה 20 נעוצה בעלייה של  זרמי חשיבה חדשים כגון הפוסט-מודרניזם והסטרוקטורליזם.

     אם נתייחס בצורה מטפורית לתחום העיסוק של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית נוכל לומר שהזרם הפילוסופי האקסיסטנציאלי שמקובל לראותו כבסיס התיאורטי שלה הוא כביכול רק ההיבט הרוחני שלה אך החיוניות של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית אינה נובעת ממנו אלא מתפיסת האדם ההוליסטית שהיא מציגה.על פי תפיסה זו האדם יונק משורשיו הביולוגיים, מקבל את עיצובו מהכוחות החברתיים -תרבותיים, מגבש את יחודו מהכוחות הסמויים המניעים את העצמי,  ושואף ללא הרף לחרוג מעבר לתחומי העצמי.

     תפיסה הוליסטית כזאת משלבת באופן טבעי בפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית גישות התפתחותיות, גישות פסיכואנליטיות, תיאוריה אבולוציונית לימודי התרבות ומדעי המוח .

     עפ”י הגישה הנוכחית התפתחות האדם נעשית בצורה ספירלית כאשר בכל אחד משלבי התפתחותו הוא מקיים יחסי עצמי-אובייקט עם עצמי-אובייקט דומיננטי אחר אך מרחב החיים שלו מורכב בכל רגע של חייו מעצמי-אובייקטים נוספים השייכים למימדים אחרים של קיומו. הפרעה פסיכופתולוגית היא הפרעה שעלולה לקרות בכל רגע של חייו ויוצרת פרדיגמה שגויה שאינה מאפשרת לאדם להמשיך בתהליך של למידה שינוי והסתגלות (רגשית-בלתי מודעת-וקוגניטיבית) ויוצרת תפיסה מעוותת של המציאות הפנימית והחיצונית. הפסיכותרפיה מיועדת  לשנות פרדיגמה זו שאינה קוגניטיבית בלבד אלא גם רגשית ובלתי מודעת, ומאפשרת לעצמי ליצור מחדש את התכונות שעוצבו בו על ידי הברירה הטבעית שהם: אירגון וויסות עצמיים של חלקיו, יצירת גבולות, דיפרנציאציה ואינטגרציה בין תפקודיו (הרגשיים, הבלתי מודעים והקוגניטיביים), למידה והסתגלות לסביבה, שליטה מרכזית של האגו, יצירת דפוסי פעילות חדשים, ואינטראקציה -עם הסביבה.

     חלק לא  מבוטל מעקרונות אלה המצויים בבסיס הפסיכותרפיה מתקיים מן הסתם בשיטות פסיכותרפיה שונות, קוגניטיביות או דינמיות אך לעיתים קרובות בצורה “לא מודעת” מקרית, ולא שיטתית. מאמר זה שואף בצניעות לתת ביטוי לרחשי לב של רבים שחושבים שהיום במאה ה 21 מן הראוי שניישם את עקרונות הפסיכותרפיה בצורה תכליתית וספציפית. נראה לי שרביזיה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית יכולה לסייע לנו בכך כיון שהיא פותחת פתח לתפיסה שיטתית ועקבית של הפסיכותרפיה והפסיכופתולוגיה מבלי שתסתור גישות קיימות. בנוסף לכך היא גם יוצרת סביבה “מאפשרת” לחקירה מדעית של עקרונות הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית.

     חקירה מדעית של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית נשמעת כמעט אוקסימורון. הסיטואציה של להיות בעולם נתפסת כסיטואציה פילוסופית ולא כמשתנה שנתון לבדיקה מדעית.  למרות זאת ארבעת המימדים של הקיום האנושי שעליהם מבססים פסיכותרפיסטים אקסיסטנציאלית את התפיסה של “להיות בעולם” ניתנים לחקירה מדעית דווקא היום כאשר אנו באופן מפתיע מבחינים שמדעי הטבע המודרניים התקרבו במידה רבה לתחומים הסובייקטיביים של חקר נפש האדם וביניהם הפסיכואנליזה, הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה.

     מאז לידתם של הפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה חיפשו האבות המייסדים בתחומים אלה להתקרב ולהתבשם מהצלחתם הפנומנלית של מדעי הטבע של תקופתם. נסיונות עקרים אלה הביאו מצד אחד ליישום לא מוצלח של מודלים  ליניאריים-סיבתיים לתהליכים נפשיים מורכבים כמו למשל בפסיכולוגיה ניסויית, מצד שני חוסר ההלימה המוחלט של התיאוריה הפסיכואנליטית למדעי הטבע של תחילת המאה הביאו לבידוד של הפסיכואנליזה בקרב המדעים, לסגירותה ולהעמדתה החד משמעית בתחום מדעי הרוח. כיום באופן מפתיע אנו מבחינים שמדעי הטבע המודרניים התקרבו במידה רבה לתחומים הסובייקטיביים של חקר נפש האדם וביניהם הפסיכואנליזה, הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה.

     בעוד שהמדע הקלסי התאפיין בתפיסת עולם סגורה, סיבתית, אובייקטיבית וליניארית המדע של ימינו מדבר על מערכות פתוחות, מורכבות, דינמיות, ולא ליניאריות. מחקרים במזג האויר, במערכות האקולוגיות בתהליכים אבולוציוניים או בפעילות המוח מצביעים כולם על אותם עקרונות שלפיהם השינוי הוא תוצאה של התפתחויות במערכות מורכבות הפועלות באינטראקציה ובמעגלי משוב הדדיים. המדע המודרני פחות מחפש את הניבוי הנקודתי ויותר עוסק בחקר תהליכי כאוס. הוא נוטה להתמקד יותר בחקר התהליך מאשר במחקר החומר, במחקר שדות של השפעה יותר מאשר במחקר נקודתי של אובייקטים,  בויסות עצמי יותר מאשר בהשפעות מכניסטיות חיצוניות. כל אותן התפתחויות במדע המודרני מאפשרות מיפגש מוצלח יותר מאשר בעבר בין הפסיכותרפיה הפסיכואנליזה ומדעי הטבע.

      כאשר אנו רואים את הבסיס הראשוני לקיומו של האדם בעולם כמורכב ממימד ביולוגי עלינו להתייחס למציאות הפיזית של האדם ומהיכן הוא בא. הגישה האבולוציונית מאירה לנו ומבהירה לנו טוב יותר את הבסיס לטבע האדם והמוטיבציות המניעות אותו. מבחינה ביולוגית האבולוציה הוא הכח האדיר ביותר המוכר לנו בטבע, ותפיסת האדם הנהוגה בפסיכואנליזה במנותק מהכוחות האבולוציוניים המעצבים אותו היא תוצאה של בילבול בין קונספט האדם לבין קיומו של האדם כיישות ביולוגית. הראשון הוא מעניינן של הפילוסופיה האקסיסטנציאלית ובמידה מסוימת של  הפסיכואנליזה, השני הוא מעניינה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית. המימד השני בהתפתחות האדם הוא קיומו האדם בחברה ויחסי האובייקט שהוא יוצר עם האובייקט-עצמי החברתי וסמלים חברתיים-תרבותיים. המימד השלישי הוא המימד הפסיכולוגי או היכולת להיות כפי שאנחנו באופן אוטנטי. בגישה הנוכחית האדם יוצר בתקופה זו של חייו יחסי אובייקט-עצמי עם עולמו הפנימי וזה מה שמאפשר לו לשאוף לעצמאות ולהגשמה עצמית. המימד הרביעי הוא המימד הרוחני או היכולת למצוא את ההקשר הרחב בו הפעילות שלנו מקבלת -משמעות. ניתן לראות מימד זה כביטוי הטרנסצנדנטי של העצמי ששואף ליצור יחסי אובייקט-עצמי עם סמלים שחורגים מקיומו הפרטיקולארי. בכל רגע של חייו יוצר האדם דגמי משמעות שמפעילים את התנהגותו בכדי לשמר את קיומו מבחינה פיסית או סמלית אך גם בכדי לתת פשר לחייו.

      לארבעת המימדים של המצב הסובייקטיבי של להיות בעולם, ולצורך האימננטי של האדם ליצור מודלים של משמעות שמפעילים את חייו ושנובעים במקורם מהצורך הראשוני לשימור הקיום יש גם קורלאטים אובייקטיביים הניתנים לחקירה מדעית. מחקר מסוג זה לא ייעשה בכלים של המדע הקלסי כפי שניסו בעבר לבצע ללא הצלחה מרובה במחקרים של פסיכולוגיה ניסויית למצוא קשרים סיבתיים ליניאריים בהתנהגות האדם. מחקר מודרני יכול להיעשות ע”י יישום של תיאוריה אבולוציונית, חקר המוח, תיאורית המערכות, תורת האינפורמציה, ואתולוגיה שיכולים לתרום לחקר הקוראלטים האובייקטיביים של הסובייקטיביות האנושית..

     בסיום ניתן לומר שהעוצמה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית אינה נובעת רק מהפילוסופיה האקסיסטנציאלית אלא מהתפיסה ההוליסטית הרחבה של הקיום האנושי שהיא מייצגת ומההבנה שהצורך ביצירת משמעות לחייו של האדם אינו צורך פילוסופי אלא צורך אימננטי שבלעדיו אין לאדם קיום. דווקא מתוך הבנה זאת נראה שכאשר אנו רואים את הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית במאה ה21  ההפרדה בין גישה פילוסופית לחקירה מדעית אינה במקומה. המתודולוגיה והפילוסופיה המדעיות אינן אלא דרך אחרת לתת משמעות לתפיסה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית ולהבין בצורה עמוקה יותר את התהליך המורכב מאין כמוהו של הפסיכותרפיה שהוא חלק מהמצב האנושי של “להיות בעולם”.

*ד”ר ארנון לוי פסיכולוג קליני, פסיכו אנתרופולוג ומאמן לחיים.

www.dr_arnonlevy.com

www.coachingpsychology.org

www.studycoaching.org

מקורות

1.   1.                YalomI.Existential Psychotherapy,New York, Basic Books, 1980.

 ר. קולקה. בין טרגיות לחמלה – על היינץ קוהוט וספרו “כיצד מרפאת האנליזה”. שיחות י”ח (3)  .2

 221-238 . 2004.

. .                                                                                               Van Dreurzen Smith3

 Existential Therapy.London, The Society for Existential Analysis. 1995                                Langle A. The art of  involving the person   European Psychotherapy 4

 Vol. 4 (1)  4-58.  2003       2003.

.            5                                                       Stern D. N. The interpersonal                                                  world of the infant.

 New York, Basic Books, 1985.

6. Bowlby J. Secure base-parent-child attachment and healthy human development.New York, Basic Books, 1988.

.      Modell A. H. The private self.Cambridge,HarvardUniversityPress, 1995.7. Edelman G. M. A universe of consciousness.New York, Basic Books, 2000. .8

Piaget J. Biology et connaissance,Paris, Gallimard 1967.                                   .9.    Klein M. Contribution to psychoanalysis 1921-1945                                             .10

 New York, Mac-Graw Hill, 1964.

 פיאז’ה ז. תפיסת העולם של הילד. תל אביב. ספרית פועלים. 1969.                                     .11

לוי א. מעבר למראה הריקה. תל אביב. גומא- סידרת ספרי מדע ומחקר.                                    12

צ’ריקובר מוציאים לאור. 1998.

. Fairbairn W. R. D. An object relations theory of the personality.                        13

 New York: Basic Books. 1952..

שלו א. “פסיכותרפיה ונירוביולוגיה                                                                                    14

בהפרעות פוסט-טראומטיות”. הוצג בכנס “נפש ומוח בפסיכותרפיה:אנטומיה של מיפגש מחודש”.

תל אביב, רמת אביב ג’ 20.02.02.

. דה-בונו א. יצירתיות רצינית. ירושלים. מכון ברנקו וייס לפיתוח החשיבה. 1995                          15

. Panksepp, J. Affective neuroscience, the foundation of                                        16

human and animal emotions.New York,OxfordUniversityPress,1998.

. LeDoux J. Synaptic self,   New York, Viking, 2002                                                 17

 ארון הקבורה לפרוייקט של פרויד : “Project for a Scientific Psychology“– ;האומנם הגיע הזמן לקבור את הפסיכואנליזה כמדע טבע ? 

      במאמרו “ארון הקבורה לפרוייקט של פרויד : “Project for a Scientific Psychology” – מנתח  ד”ר ערן גוברין(1) את מאמריהם של פרופ’ ברמן(2) וד”ר ע. רולניק (3) ומתאר אותם כנועצים מסמרים בארון “בו קבורה תפיסתו של פרויד כאיש מדע נוקשה, פוזיטיביסט ואמפיריציסט מושבע, המחויב לגילויה של האמת המדעית, והמשתית את עקרונותיו על גישה אחת, השקפת עולם אחת, סוג אחד של הסבר” ( עמ. 311).    האומנם במאמרו “Project for a Scientific Psychology ” (4)מתבלט פרויד כאיש מדע נוקשה ודוגמטי?  הבה נבדוק זאת.  יתכן שמנקודת המבט של הפוסט-מודרניזם שאותה כמדומני מייצג ד”ר גוברין קיימת סתירה או טעם לפגם בהשתתת הפסיכואנליזה על עקרונות מדעיים.  לאחר שהפסיכואנליזה כבשה את מקומה בלימודי הספרות והאמנות, מדעי החברה והרוח וטבעה חותם משמעותי בתרבות המערבית בכלל ניתן אומנם להעלות שאלות לגבי האמביציות המדעיות שלה.  למרות זאת, אם נתבונן במטרותיה הראשוניות של הפסיכואנליזה שהיו במישור הקליני ריפוי סינדרומים פסיכופתולוגיים, ובמישור התיאורטי חקר התהליכים הבלתי מודעים, נגיע למסקנה שהמחקר המדעי בתחומים אלה היה מתבקש. השאלות המיידיות הנגזרות ממטרות אלה הן: מהם גורמי הריפוי ? ואיך ניתן לבדוק את הקשר שבין התהליכים הבלתי מודעים וחקר המוח ? ושאלות אלה העסיקו לא רק את פרויד כאיש מדע אלא מעסיקים יותר ויותר פסיכואנליסטים פסיכולוגים וחוקרי מוח עד היום. מחקר מדעי מתבקש לפתרונן למרות המהמורות המתודולוגיות.  “פלישתה” המבורכת של הפסיכואנליזה  לתחומי תרבות רבים אינה בסתירה לחקירה המדעית של הפסיכואנליזה.  התפיסה של הפוזיטיביזם הלוגי שהנחתה את פרויד ושנראית לנו כיום מיושנת היתה הפילוסופיה המדעית הדומיננטית בזמנו של פרויד והחיפוש של האמת המדעית האחת אשר תאיר את מחשכי הבלתי מודע היתה עדיין מורשת של המודרניזם של ראשית המאה ו”עידן האורות” של המאה ה- 18 שיצרו אמונה בכוחו הבלתי מוגבל של המדע להאיר את הבורות. “היכן שהיה הלא מודע יהיה המודע” חשב פרויד ותפיסות אלה היו חלק מרוח הזמן של פרויד. הצמדותו אליהם אינה הופכת אותו לדוגמטי ואינה רלבנטית לשאלה: האם יש מקום ובעיקר האם אפשר לבדוק את הפסיכואנליזה ואת הפסיכותרפיה בכלים מדעיים וכיצד ?

      נבדוק בראשונה מה פשר ההתנגדות החריפה בקרב אנשי המקצוע לנושא זה. נראה שמלבד מהקושי המתודולוגי להתאים מחקר פסיכואנליטי לסטנדרטים של מחקר מדעי שגרם לפסיכואנליסטים לפתח מחקר איכותי על יסוד תיאורי מקרים היו ההסתייגויות האחרות אידיאולוגיות. מבחינה מתודולוגית, למרות שממצאי המחקר הפסיכואנליטי מקובלים בקרב קהילת אנשי המקצוע הם אינם עומדים בקריטריונים מדעיים סטנדרטיים. קבלה של הפסיכואנליזה לקהילה המדעית היתה מפעילה אילוצים מתודולוגיים והגבלות על החוקרים\קלינאים.

    מבחינה אידיאולוגית ההתנגדות  נבעה ממספר סיבות: 1.  האימפקט של הפסיכואנליזה על טווח רחב של לימודי התרבות ומדעי הרוח הפרידה אותה מהתחום של מדעי הטבע. מגמה זו התחזקה עם התפתחות התפיסות הפוסט-מודרניסטיות והנאראטיביות שהביאו לשינוי בתפיסה הפוזיטיביסטית הפרוידיאנית מתפיסה של חקר האמת לחקר הנאראטיב ומציאת אמת יחסית וסובייקטיבית. זאת  בניגוד לחיפוש המדעי  המתבסס על מחקר אמפירי בתוך מציאות נתונה.

2. החשש המתמיד של הפסיכואנליזה לרדוקציה למדעי הטבע ובעיקר לביולוגיה ורפואה. כזכור לידתה של הפסיכואנליזה בפסיכיאטריה  ובנירולוגיה והיא אף אימצה את המודל הרפואי ואת הטרמינולוגיה הרפואית לצרכיה: אטיולוגיה, פתולוגיה, תרפיה, קליניקה, סמיולוגיה, נירוזה, פסיכוזה  וכיו”ב נכנסו לנומנקלטורה הפסיכואנליטית. התייחסות לפסיכואנליזה כאל מדע טבע היה מעצים בהרבה את האימפקט ה”בולעני” של המימסד הרפואי רב העוצמה וגרם לחשש מאיבוד עצמאותה ואולי אף איבוד זהותה. גם עמדתו ההיסטורית הבלתי מתפשרת של פרויד להכללת פסיכואנליסטים שאינם רופאים באגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה, החלטה שגרמה לקרע עם האגודה האמריקאית לפסיכואנליזה, גרמה מן הסתם להתרחקות הפסיכואנליזה מהרפואה וממדעי הטבע.

3. לבסוף, המבנה הסוציולוגי של המכונים הפסיכואנליטיים ובתי הספר לפסיכותרפיה שחייבו תקופת  הכשרה ארוכה לאנשי מקצוע עודד התנגדות זו. המכונים הדגישו את ההשתייכות של המתלמדים, את הנאמנות, וההתקשרות הרגשית של הקנדידטים למכונים בהם הוכשרו ולתפיסה התיאורטית שאותה קידמו המכונים (באחד הגליונות הקודמים של “שיחות” שואל אריק שלו “מדוע אנו דוגלים בגישה טיפולית מסוימת והתשובה שהוא נותן היא “אנחנו מאוהבים”). אנחנו אומנם מאוהבים בגישה הטיפולית המסוימת בה אנו דוגלים אך גם בעלי קשר  רגשי למנחים  שלנו, לעמיתים שלנו במכון ואנו גם נאמנים. ככל שאנו מותקפים על ידי הקהילה המדעית (ואין הרבה אנשי רוח דגולים כפרויד שמדענים, גם בעלי שם, אוהבים להשתמש בהם כשקי איגרוף) כן תגדל ההתכנסות הפנימית שלנו כדרך של הגנה בפני המתקיפים שבאים מחוץ לקהילה  הפסיכואנליטית.  “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”(“ירבה ויפרוץ” לא מבחינה כמותית אלא מבחינת העמידה ההגנתית). אנחנו  מאוחדים וחזקים בפני האחר, העוין, הזר שתופס את הדברים מבחוץ בלי שהוא מהווה חלק מהקהילה שלנו. זכור לי באחד הכנסים פסיכואנליטיקנית בכירה וידועה שכאשר הותקפה על ידי אחד  המשתתפות, הבכירות לא פחות, המשתייכת לתחום קרוב לפסיכואנליזה לא התייחסה לביקורת באופן ענייני אלא השיבה בטון שנשמע קריר ומתנשא:”אנחנו רואים את הדברים אחרת. לא שאנו טובים יותר אלא תפיסתנו שונה” והביטוי של שונות שבינינו, אלה שעברו את ההסמכה ואת המסות של טכסי ההתבגרות לבין האחרים, הזרים, אינו מחייב הסבר.

     האם אומנם הפרוייקט של פרויד לפסיכולוגיה מדעית הופך את הפסיכואנליזה לתחום דוגמטי ונוקשה בניגוד לתפיסה הפלורליסטית, דיאלקטית של הפסיכואנליזה הנוכחית כפי שמציע גוברין?  והשאלה הקריטית: האם ניתן בכלל להפוך את הפסיכואנליזה לתחום של מחקר מדעי ? השאלה נשמעת לכאורה מיותרת ואולי אף דוחה מבחינה רגשית. איננו רוצים לסרס את הפסיכואנליזה במחקרים אמפיריים ובוודאי שאיננו יכולים לחפש אמת אחת יחידה ואובייקטיבית כפי שציפה פרויד על פי רוח זמנו. גישה מדעית בפסיכואנליזה אין משמעותה בהכרח להכניס לסד המחקרי של מדעי הטבע או מדעי החברה תהליכים נפשיים מורכבים וסובייקטיביים. משמעות גישה מדעית בפסיכואנליזה היא קודם כל פתיחות אמיתית כלפי דיסציפלינות אחרות (במידה מסוימת קיימת כיום פתיחות כזאת אך באופן ספורדי ובלתי שיטתי) ויישום חשיבה מדעית שיטתית בפסיכואנליזה.  למשל לפסיכואנליזה יש עניין ראשוני במחקרים של פסיכולוגיה התפתחותית של פיאז’ה (שאומנם מדבר על פסיכולוגיה קוגניטיבית אך עם השלכות רבות לפסיכואנליזה) ושל חוקרים התפתחותיים כ Spitz (5) Stern (6) Sroufe(7). פסיכואנליטיקנים עוסקים בתהליכים בלתי מודעים ויכולים לקבל מידע רב מהחקר המודרני של המוח. מחקר המוח המודרני שהתפתח מאד בעשור  האחרון מאפשר לנו ללמוד את תיפקודי המוח מפרספקטיבה של מדע הטבע ותיאוריה איבולוציונית ששתיהן בעלות השלכות רבות הקשורות לפסיכואנליזה.  פסיכואנליסטים אינם יכולים להתעלם מהתנהגויות אנלוגיות להתנהגות האנושית שניצפים במחקרים אתולוגיים וכן מכך שהנפש שבה הם עוסקים שוכנת בתוך אורגניזם שהתפתח בתהליך אבולוציוני ומבטא את עצמו (ואת הנפש השוכנת בתוכו) בתופעות פסיכוסומטיות, בשפת הגוף, ובתהליכים סימליים שמבטאים את הנפש  ושנובעים מתהליכים גופניים ראשוניים ( למשל השלכה היא פעולה של זריקה מהנפש החוצה שמקורה בהשלכה גופנית כמו פליטה מהגוף, הקאה. אגירה אנלית מקורה בתהליך גופני כפי שתיאר פרויד, אינטרוייקציה מתחילה ביניקה וכיו”ב)(8) בוודאי שפסיכואנליסטים עוסקים בנושאים אלה, והרבה, אך זה קורה בתוך עולם מושגים פסיכואנליטי סגור ובלי התעמקות בהבנת התהליך האבולוציוני שבמקורם של התהליכים הנפשיים (ובכלל זה גם פעילויות המוח). למשל כל הצרכים הראשוניים של הנפש כמו הצורך במחסה והצורך להיות מוגן, הצורך בהשתייכות, הצורך בהתקשרות, הצורך הטריטוריאלי, הצורך בדומיננטיות ובשליטה וכיו”ב הם צרכים של האורגניזם האנושי (ושל מינים אחרים) והתפתחו בתהליך אבולוציוני ממושך. הבנה מעמיקה של התפתחות תהליכים אלה תתרום להעמקת ההבנה הפסיכואנליטית של רפרטואר התגובות האנושיות.

      בין התיאורטיקנים הפסיכואנליסטים שחקרו לעומק תחומים אלה ניתן למנות את  Peterfreund (9) Gedo (10) ובעיקר  Bowlby (11)שמחקריו על ההתקשרות, האובדן, והבסיס הבטוח נשענו על תצפיות אתולוגיות וחשיבה מדעית שניתן ליישמה במחקרים פסיכואנליטיים.

     במאמר שיתפרסם בקרוב נראה שהסיבה המרכזית לרתיעה מגישה מדעית לפסיכואנליזה היא העקרון ההרמנויטי שפותח אומנם על ידי פרויד ככלי מרכזי ביותר בטיפול הפסיכואנליטי מחוסר כלים יעילים יותר אך שהפך להיות אחד מהגורמים העיקריים לשמרנות בפסיכואנליזה.

     לפסיכואנליסטים ותירפיסטים רבים נראה העקרון ההרמנויטי כל כך אינהרנטי לטיפול שהשאלה הראשונה שעולה היא: כיצד ניתן אחרת ? אנו כה רגילים להסביר ולפרש שכל דרך אחרת נראית כמעט בלתי אפשרית. בהמשך לתגובה זו, ובמאמר נפרד, אתאר עקרונות מרכזיים אחרים בפסיכותרפיה אך כרגע הבה נבחן כיצד העקרון ההרמנויטי חיזק את ההתנגדות לחשיבה מדעית בפסיכואנליזה. נראה שהעקרון ההרמנויטי היה עבור פרויד מעין ברירת מחדל שהשתלבה עם הנחתו שההארה והמודעות של גורמים בלתי מודעים תהפוך אותם למודעים  וכך “תבריא” את הפציינט משליטת דחפים בלתי מודעים. אך כולנו יודעים שלא די בפרשנות של הדחפים הבלתי מודעים בכדי ליצור שינוי מבורך בתסמינים הבעייתיים. אלה מקבלים מעין אוטונומיה והופכים לפעולות לא רצוניות (ובדרך כלל פועלות בתוך מערכת העצבים הלא רצונית) וכמעט אוטומטיות והמטפל מתקשה לשנותם בכלים של הסברים ברמת המודע. נכון שבתיאוריה הפסיכואנליטית קיימות אינטרפרטציות להתנגדות, לחרדה משינוי, ולבעיות בהעברה שהם בדרך כלל נכונים ומספקים מבחינה תיאורטית אך אינם מספקים את הסחורה שמטופלים רבים היו שואפים אליה והיא שינוי אפקטיבי של  דפוסים רגשיים שגורמים מצוקה או של התנהגויות בלתי רצויות וכל זאת בתקופת טיפול סבירה (נכון שלפסיכואנליסט יש הסברים אחרים לגבי המניע האמיתי של המטופל הפונה לעזרה אך הסברי הפסיכואנליסט נובעים מהנחה אוטופית המובלעת בפסיכואנליזה שנדון בה בהמשך). השינוי המיוחל נוצר לאחר תקופת טיפול לעיתים ממושכת ביותר (בעיקר במקרים של הפרעות פסיכוטיות או הפרעות אישיות אך גם במקרים נירוטיים רבים) ולאחר ציפיה ליצירת תובנות אצל המטופל. התובנות נוצרות אומנם בדרך כלל אך באופן לא ספציפי ולא תמיד במקום הצפוי. בעוד שהעקרון ההרמנויטי מאפשר שינוי דרך שליטה מודעת ודרך יצירת תובנות באופן לא ספציפי הוא תומך באופן ספציפי וברור במבנה הסוציולוגי של המכונים הפסיכואנליטיים ובתי הספר לפסיכותרפיה. הסמכות המקצועית של המדריכים הבכירים על הקנדידטים היא ביכולתם לתת, בזכות הידע והנסיון שלהם, הסברים מבריקים וידעניים לקנדידטים לגבי תהליך הטיפול. הסברים אלה מתבססים על ידע עדכני של עבודות של תיאורטיקנים המוערכים באותה תקופה על ידי האסכולה שבה דוגל המכון (ואיננו מצפים שמדריך במכון לקניאני יתן פרשנות של תיאורטיקן יונגיאני לבעייה טיפולית). העקרון ההרמנויטי הוא פחות רלבנטי למטופל המצוי במצוקה (כיון שאת ההסברים המורכבים לתהליך הטיפולי קל יותר לבצע בתהליך ההדרכה מאשר תוך כדי טיפול) אך הוא ה  Raison d etre של המכונים הפסיכואנליטיים ובתי הספר לפסיכותרפיה.

     ולבסוף קיים ארגומנט מרכזי נוסף לעלייתו ולשליטתו של העקרון ההרמנויטי בפסיכואנליזה. העקרון ההרמנויטי מעודד שאיפה אוטופית בלתי מודעת בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה. ישעיהו ברלין מאפיין את השאיפה לפתרון אוטופי לקשיי המציאות במספר גורמים:1. ציפיה למצב “טוב” עתידי 2. יש תשובות נכונות לכל השאלות הרציניות 3. סה”כ של כל הפתרונות לכל הבעיות הרציניות מהווה את הידע המושלם 4. אחת הדרכים למציאת התשובות האמיתיות היא חקירה בטכסטים קדושים שמפורשים בידי כוהנים בעלי הסמכה. המטופל בא אלינו עם שאיפה ל”הצלה” ל”גאולה” “להיות בריא” “להרגיש טוב”. ציפיות אלה עולות במהלך הטיפול באופן מודע או בלתי מודע. האנליסט הוא בעל הידע שצופן את הפתרון. זכור למשל שפרויד מינה קבוצה של שבעה חברים שהיו  מעין “שומרי החותם” (האם המספר 7 הוא מקרי ?) המופקדים על הידע האנליטי ועל הקנייתו ולכן בתפיסה ההיסטורית של הפסיכואנליזה התקבע העקרון ההרמנויטי ככלי לשמירת והפצת ידע תיקני אך בו זמנית גם לגילוי האמת שתגאל את המטופל מהנברוזה. לצורך זה השתמש פרויד לא אחת במטפורות של האנליטיקאי הארכיאולוג החושף שכבות נפשיות קדומות והאנליטיקאי הכירורג החודר בעזרת המילים לנבכי נפשו של המטופל וחושף את הצפון בה.

      נכון אומנם שבניגוד לפסיכואנליזה הקלסית, הפסיכואנליזה המודרנית המושפעת מהגישה הנאראטיבית והפוסט-מודרנית מודעת יותר למיגבלותיה ואינה מחפשת תשובה נכונה אחת. יתרה מזו, תפיסות פסיכואנליטיות מודרניות כמו הקונסטרוקטיביזם הדיאלקטי-חברתי מיסודו של הופמן או הגישה הפרספקטיביסטית טוענות שהמציאות הטיפולית היא יחסית ותלוית פרספקטיבה והן מתנגדות לגישה הפוזיטיביסטית הפרוידיאנית הקלסית של חיפוש האמת (12). תפיסות אלה כאשר הן מתחברות לגישה האינטרסובייקטיבית המקובלת כיום יוצרות מצב שברמן תיאר כדיאדה טיפולית חסרת כללי טכניקה שבה מנסה המטפל להבין בכל רגע את הדינמיקה הנפשית המודעת והלא מודעת אצל המטופל, את ההדהוד של חוויות המטופל בעולמו הסובייקטיבי של המטפל, ואת המפגש האינטרסובייקטיבי המורכב שביניהם. תפיסות אלה שבחלקן הן חוייתיות וא-תיאורטיות מציעות שהמפגש תלוי- הסיטואציה בין אישיות המטפל/מטופל הוא מייצר את השינוי בטיפול ולא ידע תיאורטי כלשהו. עליית הגישות  הא-תיאורטיות בטיפול נראית יותר מכל כתוצאת תיסכול וחוסר אונים בפני שטף המודעות, הרגשות, והתכנים הבלתי מודעים הסובייקטיביים והכאוטיים העולים בזמן אמיתי בטיפול בו זמנית מהמטפל מהמטופל ומהאינטראקציה שביניהם ( גישות אלה מוותרות על התיאוריזציה בזמן אמיתי ותוך כדי טיפול אם כי אינן נימנעות מתיאוריזציה במהלך ההדרכה).

     נקודה זו מציגה את הבעייתיות של הפסיכואנליזה כיום שהגיעה למצב תיאורטי כמעט אנרכי לאחר התפתחות תיאורטית מאד אינטנסיבית ופורה ברעיונות  של מוחות מבריקים בעשורים האחרונים. היא נותנת מקום למחשבה  שיתכן לראות את הפסיכואנליזה כתחום מדעי שעל סף שינוי פרדיגמה. שכן אם מהות הטיפול היא יצירת מקום של מפגש אינטרסובייקטיבי שבו נוצרת משמעות   חדשה (דבר שאני מסכים לו לחלוטין) הרי שמדובר כאן במצב שבו נוצר תהליך של שינוי ולא בחקירה הרמנויטית . עלינו ללמוד כיצד לקדם תהליך זה של יצירת שינוי וללמוד מה החוקיות השולטת בו בעוד שההרמנויטיקה  עוסקת באופן ישיר בעיקר בתכנים ולא בתהליכים ומעודדת שינוי רק באופן עקיף. העקרון ההרמנויטי הוא הכלי שהוריש לנו פרויד מתוך התפיסה הפוזיטיביסטית ששלטה בזמנו. עקרון זה הפרה אומנם מאד גישות תיאורטיות רבות אך הביא אותנו מחד לשמרנות, להתבדלות  ולהתרחקות של הפסיכואנליזה ממדעי הטבע ומאידך, אל סף של אנרכיה א-תיאורטית סובייקטיביסטית ופרספקטיביסטית בכך שהאטה את תהליך החקירה האובייקטיבית של התהליך הטיפולי בפסיכואנליזה. העקרון ההרמנויטי (ומדובר כאן גם ביישומו לפרשנות ההעברה ומה שכרוך בה) הוא כלי רב עוצמה ללא ספק אך אינו אופטימלי ככלי כמעט בלעדי (ביחד עם הגורם הלא ספציפי של אישיות המטפל) למטרות הטיפוליות שברצוננו להשיג.

      לבסוף, גם כאשר אנו יוצאים מתוך גישה אינטרסובייקטיבית, חוויתית קונסטרוקטיביסטית או א-תיאורטית נראה שהעקרון האוטופי שולט ביד רמה במימד הלא מודע של ההרמנויטיקה גם בגישות הפוסט-מודרניות. האם אין בתפיסתו הבלתי מודעת של האנליסט  אמונה שהפרשנות שהוא נותן נכונה יותר מזו של המטופל ? (והצענו למעלה שבתפיסתו של המטפל הוא שיודע ולא המטופל מהן הסיבות הבלתי מודעות האמיתיות שמביאות אותו לטיפול) שאם לא כן מה הוא עושה עם המטופל, ומי מקבל את התשלום ?  האם אין הפסיכואנליסט מאמין שהפרשנות של מדריכו נכונה יותר מפרשנותו הוא, שאם לא כן מדוע הוא פועל על פי הנחיות המדריך ומי מקבל את התשלום ? אם  התשובות הן חיוביות הרי שקיימת אמונה סמויה ובלתי מודעת שקיים גוף של ידע שכאשר המטופל יבין ויידע אותו הוא יגיע כביכול ל”גאולה” האוטופית.

       דברים קצרים אלה (שהם חלק ממאמר מקיף יותר בהכנה) אינם קלים לעיכול ונשמעים לעיתים כפרובוקציה, אך הם נכתבים על ידי אוהב (אם כי אולי לא מאוהב) ומי שרואה את הפסיכואנליזה כבסיס העמוק של המורשת הטיפולית ומורשת החשיבה שלו ושל העוסקים בפסיכותרפיה. יותר מאשר פרובוקציה הם מציגים את ההתלבטויות של המחבר ומציעים ספיקות שהוא מאמין שמפעמים ברובן או בחלקן בחלק גדול מאלה העוסקים בתחום הטיפול היקר לכולנו. למרות הדיסוננס הקוגניטיבי שדברים אלה יוצרים לכל אשר למדנו להאמין בו במשך שנים ארוכות יושרה אישית ומקצועית היא בין העקרונות שעליהם מושתת העיסוק שלנו. לכן מן הראוי שיושרה תתקיים גם בחקירה בקורתית של הנחות היסוד שעליהם מושתת עיסוקנו. עיסוק זה הוא הרבה יותר מפרנסה גרידא וכרוך גם באידיאולוגיה, בנאמנות, באמונה, וביצרים אישיים שהם הכוח המניע אותנו קדימה אך הם יכולים גם להיות הכתם העיוור שמכשיל אותנו. בהמשך לתגובה זו ברצוני להציג דרך אפשרית למחקר מדעי בפסיכולוגיה של הסובייקטיביות ויישומה בעבודה טיפולית.

ספרות

1. גוברין ע. תגובה לסקירות על פרויד של ברמן ע. ורולניק ע. שיחות ט”ז (3)  311-313, 2002.

2. ברמן ע. המסע הארוך: שיטת הטיפול הפסיכואנליטית, דרכיה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית מאז פרויד. שיחות ט”ז ( 1 ) 4-25 ,2001.

3. רולניק ע. בין טכניקה לאתיקה, בין מדע להרמנויטיקה: זיגמונד פרויד והניחוש הנכון. שיחות ט”ז

( 1 ) 4-25 ,2001.

4. Freud S. (1895). Project for a Scientific Psychology. S.E. 1950

5. Spitz R. A. (1957) No and Yes,New York: International Universities Press.

6. Stern D. N. (1985) The Interpersonal World of the Infant.New York: Basic Books

7 .Sroufe L. A. (1986) Bowlby’s contribution to psychoanalytical theory and developmental Psychology. Journal of Child Psychology and Psychiatry. 27: 841-9.

8. לוי א. תבניות פרומיתיאוס – לקראת פסיכולוגיה אבולוציונית של העצמי. תל אביב: צ’ריקובר 1993.

9. Peterfreund E. (1983) The Process of Psychoanalytic Therapy: Modes and Strategies.New York:Analytic Press.

10. Gedo J.E. (1979)Beyond Interpretation: Toward a revised Theory of Psychoanalysis,New York: International Universities Press.

11. Bowlby, J. (1981) Psychoanalysis as a natural Science. International Review of Psychoanalysis, (8) 243-56.

12. גלדמן מ.האמת בפסיכותרפיה פסיכואנליטית – מבוא  שיחות ט”ז ( 1 ) 53-63 ,2001.

כאשר פנתה אלי רותי רונן והציעה לארגן כנס זה בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת ת”א הייתי בתחילה קצת אמביוולנטי. הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית אינה נחשבת לתחום שהוא במיין סטרים בלשון המעטה והפסיכותרפיסט האקסיסטנציאלי אירווין ילום כינה אותה נוודה והומלסית ודיבר על הרחקתה מתחומי האקדמיה. למרות זאת חשבתי שיהיה מעניין להביא לחברי האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה משהו קצת שונה: יותר אירופאי, פחות פסיכואנליטי שיגרתי. רק כאשר התחלתי להתעניין בנושא נוכחתי לדעת כמה המסר האקסיסטנציאלי הוא רלוונטי לפסיכותרפיה. המרכזיות של יצירת המשמעות בחייו של אדם כפי שרואה זו הגישה האקס’ היא מרכזית בכל שיטה של פסיכותרפיה או פסיכואנליזה. הן בגישה הקלסית, הפרויידיאנית, והן בגישות הפוסטמודרניות: הנאראטיבית, הפרספקטיביסטית והקונסטרוקטיביסטית, המרכזיות כיום, יצירת השינוי נעשית כאשר האדם מעצב, משמעות חדשה לחייו דרך אינסייט או דרך שינוי בסיפור חייו.
עקרון מרכזי נוסף בפסיכותרפיה אקס’ הוא העקרון של המיפגש הבינאישי הבובריאני. גם עקרון זה הוכר כעקרון מרכזי בפסיכואנליזה קלסית שמבוססת על המיפגש מטפל/מטופל. עקרון זה קיבל תנופה מחודשת עם התחזקות הזרמים האינטרסובייקטיביים בפסיכואנליזה בת זמננו.

סקירה היסטורית קצרה

מדוע אם כן היתה הרחקה של הפסיכותרפיה האקס’ מתחומי האקדמיה והפיכתה לזרם בלתי מרכזי בפסיכותרפיה ? ננסה להתבונן בסוגיה זו בפרספקטיבה מעט היסטורית
האקס’ התחיל בראש ובראשונה כתנועה פילוסופית או כזרם חשיבה. נהוג לראות בפילוסוף הדני סורן קירקגורד בן המאה ה 19 את מייסד הזרם אם כי החשיבה על מהות הקיום של האדם ליוותה את התרבות האנושית מאז תחילת הפילוסופיה.
כזרם חשיבה האקס’ קיבל אופי פלורליסטי ומגוון עם הוגים בעלי שיעור קומה שתרמו כ”א לפיתוח נוסף של התחום. לא אפרט כאן כי מצויים באולם זה מומחים גדולים ממני שידברו ע”כ. באופן כללי התנועה פרחה בין שתי מלחמות עולם ובעיקר לאחר מלחה”ע השניה. בשנות ה60 נראה שהיא התחילה לשקוע כתנועה פילוסופית עם התחזקותן של התנועה הסטרוקטורליסטית והפוסט-מודרניזם אך דווקא מבחינת הפסיכותרפיה היא קבלה מיפנה חדש ותנופה חדשה בהתחברה עם הכח השלישי בפסיכותרפיה שהוא הגישה ההומניסטית. באותה תקופה קבלה התפיסה האקסיסטנציאלית פריחה מחודשת והשפעות מתרבות המזרח הרחוק וכמו כן השתלבה בגישות פסיכותרפיות אצל לא מעט מטפלים והוגים שהידועים שבהם בינסוונגר, בוס, רולו מאי וויקטור פרנקל.
. עד השנים האחרונות גם הגישות הפסיכותרפיות ההומניסטיות לא עמדו בציפיות שתלו בהן בשנות הששים ולמרות תרומתן החשובה לא תפסו מקום מרכזי בפסיכותרפיה של תחילת המאה ה21. במידה לא מועטה הן התמזגו עם גישות טיפוליות של העידן החדש וגישות יותר שוליות כמו הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, מרתונים של צמיחה אישיותית וכיו”ב.
הכנסתי כאן כמו שאומרים באנגלית בקליפת אגוז את תמצית ההתפתחות של האקיסטנציאליזם כתנועה פילוסופית ויישומה בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה. אני מקווה שלא חטאתי באי דיוקים גדולים מדי שהם בלתי נמנעים כאשר מציגים בצורה תמציתית תהליכים היסטוריים מורכבים. למסורת הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית יש ממשיכים בני זמננו –ואחד הבולטים שבהם הוא האורח שלנו ד”ר אלפרד לנגלה שפיתח תורה מקורית וכוללת של של פסיכופתולוגיה ויישומים בפסיכותרפיה הקשורים לפילוסופיה האקסיסטנציאלית. אנו גאים לארח אותו אצלנו כאן ולשמוע במשך שלשת הימים הבאים מתפיסותיו ומפיתוחיו המקוריים בנושא.

מדוע אם כן לא תפסה הפסיכ’ האקס’ את המקום המכובד והמרכזי שהיה ראוי לה ?

1. הסבר אפשרי אחד הוא שבניגוד לפסיכואנליזה שהפכה להיות התורה של פסיכולוגית המעמקים שריתקה את ההתעניינות האינטלקטואלית של המאה ה20 ההתבססות על הפילוסופיה האקס’ עם הדגש שהיא מציבה על מערכת הערכים של אחריות אינדיבידואלית, חיפוש המשמעות בחיים, החרדה מהמוות וכיו”ב היא נחשבת בעיני רבים כגישה קצת מוסרנית, וטרחנית, שלא נועדה לטפל באנשים בעלי פסיכופתולוגיה משמעותית אלא נועדה לעזור לאנשים בריאים ובעלי מודעות לעצב את דרך החיים שלהם. אני מניח שאורחנו אלפרד לנגלה יוכיח לנו שאין זה המצב אך לדעתי זו התדמית שהצטיירה למקצוע.
2. נראה שהסיבה העיקרית השניה היתה עלייתן של הגישות הפוסט-מודרניסטיות הסטרוקטורליסטית, הפרספקטיביסטית, והקונסטרוקטיביסטית שמניחות שהכל יחסי. שהמשתנה
המשמעותי העיקרי בחיינו אינו האדם אלא הטכסט. את הטכסט או הנראטיב צריך לפרק לנתח, וליצור נאראטיב שהוא טוב יותר מהקודם. גישה זו ככל הידוע לי אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת האדם בפילוסופיה האקסיסטנציאלית.

גישה אקסיס’ אבולוציונית-תרבותית

הכותרת של הרצאתי נובעת מכך שניסיתי לראות היכן מתמקמים העקרונות של הפסיכ’ האקס’ בדרך הטיפול והפילוסופיה הטיפולית שגיבשתי משך 25 השנים שבהם אני עוסק בנושא הפסיכותרפיה. נוכחתי להפתעתי שגישתי קרובה מאד לגישות אקזיס’ אם כי הדרך והכוונה שלי מלכתחילה היו שונות ולכן הגעתי לנושא שלא בכוונה מראש ולא מתוך אמוץ מלכתחילה של מערכת העקרונות האקסיסטנציאלית.
למרות השוני הבולט בין תיאורטיקנים אקס’ ומעבר לתפיסות הרבות והשונות של אקזיסטנציאליזם נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר שהבסיס לכל תפיסה אקסיסטנציאליסטית היא המצב האנושי של להיות בעולם ויצירת המשמעות של האדם הנובעת ממצב קיומי זה.
רוב התיאורטיקנים יאמרו גם שהעמדה של להיות בעולם מורכבת ממימד ביולוגי, מימד חברתי,מימד פסיכולוגי ומימד רוחני. גישה זו הוצעה בין היתר ע”י פרופ’ ואן דרוזן סמית מהאסכולה הבריטית של הפסיכותרפיה האקסיס’ וכן ע”י ד”ר אלפרד לנגלה אורחנו שמדבר על 4 המוטיבציות שמהוות תנאי מוקדם לחיים אוטונומיים ושלמים: המוטיבציה הראשונה לגבי היכולת להיות קיים בעולם, המוטיבציה השניה לגבי היכולת לאהוב ולהיות נאהב, המוטיבציה השלישית לגבי היכולת להיות כפי שאנחנו ולחיות חיים אוטנטיים, והמוטיבציה הרביעית מתייחסת ליכולת למצוא משמעות בעולם למצוא את ההקשר הרחב שבו הפעילויות שלנו מקבלות משמעות. על תורתו בפיתוח 4 מוטיבציות אלה ינחה לנגלה את הסדנה מחר ומחרתיים.
הטענה שלי היא שהצורך האנושי ליצור משמעות שנובעת מהעמדה של להיות בעולם מקורו אינו בעמדה פילוסופית אקזיסטנציאלית אלא הוא נובע מתהליך אבולוציוני והתפתחותי. הצורך של האדם ליצור דגמי משמעות הוא צורך מוּלד ונובע מהארגון האינסטינקטואלי הלא שלם שלו. במקום שבו בעלי החיים הנחותים יותר פועלים בעיקר מתוך הפעלת האינסטינקטים שגובשו במשך שנות אבולוציה ארוכות, האדם פועל מתוך מערכת אינסטינקטים פתוחה, שהיא פחות יעילה משל הפרימאטים להתמודדות עם המציאות החיצונית. את החסר האדם משלים באמצעות כושר מולד ללמידה אינטנסיבית המתבטא ביכולת להטמיע לתוך המערכת הקוגניטיבית-רגשית שלו את התנסויותיו ולשנות בהתאם לכך את דפוסי החשיבה והפעילות שלו ובעקבות זאת את הערכים, הציוויים והתכנים התרבותיים שמנחים אותו בחייו.
אסביר את דברי: ממחקרים שנעשו ברמה תיאורטית ויישומית על ידי שטרן, בולבי, מודל, אדלמן ופיאז’ה אפשר להסיק שמתחילת חייו קיים באדם צורך מולד שעוצב על ידי הברירה הטבעית ליצור דגמי משמעות ראשוניים ולתת פשר לחייו ולעולם שבתוכו הוא פועל.
עפ”י הגישה שאני מתאר האדם אינו מחפש משמעות אלא הוא מייצר משמעות ופשר החל מתחילת חייו. בעוד שפרויד טען בכתביו שהאדם הוא PLEASURE-SEEKING פיירברן טען שהאדם הוא OBJECT-SEEKING הטענה שאני מעלה כאן, ותסלחו לי שאני מזכיר את שמי לאחר פרויד ופיירברן, הקשר הוא מקרי בהחלט, הטענה היא שהאדם הוא MEANING-SEEKING מטבעו. בשלב הראשון שהאקסיס’ מתארים אותו כמימד ביולוגי או היכולת להיות קיים בעולם, חיפוש המשמעות מתחיל כצורך אבולוציוני שמטרתו הישרדות. הייצוגים המנטליים הראשונים בחייו של האדם מתחלקים בצורה דיכוטומית לפנטסיות ראשוניות של סיפוק ואושר, המייצגות את מצב השובע והביטחון, ולפנטסיות של אובדן, הרס והתפוררות הנובעות מהיעדרו של השָד או הבקבוק הטעון בחלב. פנטסיות אלה שתוארו בהרחבה על ידי מלני קליין וממשיכי דרכה הן הייצוג החושי, הראשוני והטרום-מושגי, של חוויות של שימור הקיום (שובע) לעומת חוויות של סכנה קיומית (רעב). הלמידה הראשונה של העצמי בתחילת חייו היא לפתח דרך להרבות את החוויות מהסוג הראשון ולצמצם את מספר החוויות מהסוג השני (למשל התינוק לומד שכאשר הוא בוכה מופיעה באופן מאגי תגובה מהסביבה המרגיעה את רעבונו: בשלב ראשון השד או הבקבוק המלא בחלב ומאוחר יותר האם כדמות שלמה ואז פוסקים כאבי הרעב המייסרים שהתינוק תופס אותם כסוג של קטסטרופה קוסמית). הפנטסיות או ההיזכרויות במצבים אלה הן הייצוגים המנטליים הראשוניים ביותר המאפשרים יצירת דגמי משמעות ראשוניים המורכבים בתחילת חייו של האדם מדימויים חלקיים ומשתנים ששטרן תיאר כסופת רעב: “הרוח הצלילים ופיסות השמיים נמשכים כולם אל המרכז. שם הם מוצאים שוב אלה את אלה ומתאחדים. רק כדי להיות שוב מושלכים שוב החוצה, הרחק, ולהשאב שוב הצידה בדמות הגל הבא-אפל ועצום יותר. הגלים הפועמים גואים ומשתלטים על הנוף כולו. העולם שואג. הכל מתפוצץ ונזרק החוצה, ואז קורס ונשאב בחזרה פנימה לכדי קשר של יסורים שאינו יכול להמשך זמן רב”. (שטרן עמ. 49) ייצוגים חלקיים אלה בונים באופן הדרגתי מודלים שפיאז’ה כינה בשם “סכימות פעולה” ובולבי כינה “מודלים של עבודה” שבהדרגה מאפשרים ניבוי ושליטה בסביבה ובחוויות של העצמי. אומנם החשיבה האקסיס’ מדברת על יצירת משמעות כתהליך אוטונומי ובוגר אצל האדם הנוטל אחריות על חייו ולא כתהליך של יצירת דגמי משמעות ראשוניים כפי שאני מתאר כאן אך אני טוען שהחלוקה הדיכוטומית למצבים של שימור הקיום (שובע) ולמצבים של סכנה קיומית (רעב) היא הבסיס לדיכוטומיות שהעצמי יוצר מאוחר יותר בהתפתחותו. נכון/לא נכון, אמת/שקר, טוב/רע, טועה/צודק, שחור/לבן, חוכמה/טיפשות, חבר/אויב, דיכוי/חופש – כל אלה נמנים עם המשתנים הערכיים שבונים את עולמו המנטלי של העצמי הבוגר ואת התרבות שהוא פועל בתוכה, ונובעים מתוך חלוקה ראשונית זו שיוצר העצמי.
הרמה השניה של להיות בעולם יאמרו האקזיסטנציאליסטים היא הרמה החברתית. עפ”י הגישה שאני מציע זהו שלב שמאופיין בתהליך חִברות ותִרבות אינטנסיבי ובו יחסי האובייקט שהיו בתחילה עם דמות הורית הופכים ליחסי אובייקט עם סמלים חברתיים ותרבותיים. אם הכותבים האקזיס’ מדברים על יצירת משמעות הרי שבשלב זה המשמעות ניתנת לסמלים שמקורם בלא מודע התרבותי. דגל, צלב, אדמה, מולדת, אויב, ניצחון, תהילה, קורבן, הם סמלים שמפעילים את האדם במהלך חייו אך שעוצמתם הרבה ביותר מתבטאת בשלב זה. מסיבה זו קשה כ”כ לשנות תפיסות עולם ותפיסות ערכיות שמקורם בתקופה זו.
יצירת המשמעות אצל הילד בתקופה זו של חייו נובעת מתהליכי החשיבה שלו שפיאז’ה כינה קדם אופרציונליים. לילד אין עדיין אירגון הכרתי מגובש ועקבי ותמונת העולם שלו היא אנימיסטית (הוא אומר”הרוח יודעת שהיא נושבת”), מאגית (הוא אומר”רוח תפסיקי לנשוב כי הסתרקתי”ומאמין שהוא משפיע כך על הרוח) ארטיפיציאליסטית, כלומר הוא מאמין שהאובייקטים בטבע הם פרי יצירה מלאכותית ואומר”השמש התחילה כשהתחילו החיים. היא עשויה מאש שבאה מהשמים והודלקה בגפרור, אלוהים זרק את הגפרור” ואגוצנטרית (הוא אומר”השמש חיה כי אנחנו חיים. היא יודעת מתי לצאת כי היא יכולה לראות שבחוץ יום”).
בתקופה זו מבחינה קוגניטיבית הסימון וההסמלה תופסים מקום מרכזי, הסיבתיות היא מאגית, ושימור החומר, קביעות הזמן, הגודל והצורה הם חלקיים. זו הסיבה שסמלים של אגדות ילדים וטכסים מאגיים שולטים בעולמו של הילד דוגמא לטכס כזה שמזכיר באופן מדהים פולחנים של תרבויות שונות מתואר על ידי פיאז’ה:”אמי היתה חולה אנושה…מחשבה מוזרה ניצנצה במוחי:עלי לוותר על סוס העץ האהוב שלי כדי שאמי לא תמות. ויתור זה גרם לי צער רב. הורדתי מן הסוס את האוכף ואת המושכות והשלכתי אותם לתוך האש. לאחר מכן שיברתי את הסוס לגזרים והשלכתי אותו לאש. כאשר לאחר מספר ימים הבריאה אמי הייתי משוכנעת שקורבני עזר לה באורח מיסתורי להחלים ממחלתה”.
הרמה השלישית של להיות בעולם על פי התפיסה האקזיסטנציאלית היא המימד הפסיכולוגי- להיות עם עצמי. מבחינת התפתחות העצמי זהו השלב האקזיסטנציאלי המרכזי. זהו השלב האינדיבידואלי שמאופיין ביחסי אובייקט שיוצר האדם עם עולמו הפנימי וכך הוא מפתח את יכולתו להגשים את הצרכים העמוקים של העצמי: הצורך בחופש, הצורך בביטחון, הצורך בעצמאות, הצורך בביטוי עצמי והצורך בהגשמה עצמית. להיות בעולם עם עצמי אינו רק להיות אלא גם להתהוות ללא הרף כאשר האדם יוצר את מודל המשמעות שמפעיל אותו בחייו מתוך עולמו הפנימי.
המימד הרביעי שידברו עליו האקזיסטנציאליסטים הוא המימד הרוחני. מבחינה התפתחותית אפשר לראות מימד זה כשלב טרנסצנדנטי של התפתחות העצמי. העצמי הבוגר אינו מסתפק בהגשמת ערכים של עצמאות, חופש, אחריות וכו’. לעצמי יש צורך מתחילת חייו לחרוג מעבר לגבולותיו. נטייתו היא ליצור יחסי אובייקט עם סמלים המבטאים הגשמה של צרכים שהם טרנסצנדנטיים לעצמי כמו השאיפה לאלמוות ולאומניפוטנטיות. השלב הרביעי מתמקד בעיקר בהגשמה סמלית של צרכים אלה. ההסטוריה האנושית היא מונומנט לצרכים אלה של האדם שמתבטאים ביצירות אומנות, למשל בארכיטקטורה, במוסיקה ובספרות, בהקמת אירגונים חברתיים ופוליטיים וביצירה של התרבות האנושית. מטרת כל יצירות אלה היא להגשים סמלים שהם טרנסצנדנטיים לעצמי, להשאיר חותם בהיסטוריה ולפרוץ מגבולות העצמי האינדיבידואלי.
מדוע גישה זו היא גישה אקסיס’ ולא גישה התפתחותית ? כי למרות שאני מדבר כאן על שלבים התפתחותיים אין הם מתפתחים בצורה עוקבת כמו בסולם שבו עולים משלב לשלב אלא בצורה ספירלית. בכל רגע בחייו של אדם קיימת דומיננטיות של פרמטר מרכזי שמארגן את יצירת המשמעות אך כשהוא מעורב במארגנים האחרים. למשל, הצרכים ההישרדותיים דומיננטיים בעיקר בתחילת החיים אך בשלב החברתי הם מתבטאים בצורך להיות מקובל חברתית, באותה מידה אפשר לומר גם שהצרכים הטרנסצנדנטים של אלמוות ואומניפוטנטיות מתקיימים לא רק בתקופת הבשלות אלא גם בתחילת החיים בדמות של פנטזוית נרציסטיות של התינוק. לכן העמדה של להיות בעולם היא עמדה של יצירת דגם משמעות שקשור לכל השלבים של התפתחות האדם עם דומיננטיות של אחד המארגנים שהזכרתי שקשור לשלב ההתפתחותי שבו האדם מצוי באותה תקופה.
אירוין ילום תיאר את סיבת הקיום של הפסיכותרפיה האקזיס’ במילים אלה: כ”א מאתנו שואף להישרדות, ליציבות, לחברה, ולמשמעות. אך החיים של כ”א מאתנו שזורים במוות בלתי נמנע, חוסר יציבות, בדידות, וחוסר משמעות. הגדולה של פסיכותרפיה אקסיס’ היא שהיא מתמודדת באופן ישיר עם סוגיות אלה בזמן שגישות פסיכותרפיה אחרות עוסקות בכך באופן חלקי. ההתמודדות האנושית עם הפרמטרים של מוות, חוסר יציבות, בדידות, וחוסר משמעות שיוצרים את המצב האקסיסטנציאלי של להיות בעולם היא שיוצרת את 4 המוטיבציות שעליהן מדבר ד”ר לנגלה לחיים מאוזנים ומלאי משמעות. אך אם נתבונן בפרמטרים אלה מנקודת מבט התפתחותית ואבולוציונית נראה שהם אינם בהכרח מציינים את המצב האנושי אלא את המצב הטבעי של כל אורגניזם בטבע. בעלי חיים רבים מתנהגים כאילו הם פוחדים מהמוות, מהבדידות, ומחוסר ההסתגלות לסביבה, לכן הם לומדים לשמור על קיומם, לחיות בלהקות ולא בבדידות וללמוד להסתגל לתנאי הסביבה המשתנים. הברירה הטבעית נתנה להם כלים להתמודד עם מצבים אלה ובזכותם הם שרדו עד כה. החרדה האנושית אינה החרדה מהמוות אלא מהמודעות למוות, מהמשמעות שנותן האדם למוות שהיא בתחילת חייו פנטזיות של התפרקות, היבלעות, רדיפה והיעלמות, בשלב החברתי פנטזיות של נטישה, בשלב האינדיבידואלי פנטזיות של ריקנות ובשלב הטרנסצנדנטלי פנטזיות של חידלון.כלומר ייחודו של האדם אינו בהתמודדותו עם המוות, עם הבדידות ועם חוסר היציבות אלא היא התמודדותו עם המשמעות הרגשית, המודעת והבלתי מודעת שהוא נותן למצבים קיומיים וטבעיים אלה.

וזה מביא אותנו לנושא הפסיכופתולוגיה:

קיימת הסכמה כללית שכל הפרעה פסיכופתולוגית מקורה באירוע או ברצף אירועים טראומטיים שקורים במהלך התפתחותו של האדם ויוצרים פגיעה בתפקודו הבוגר. אם נפשט מאד את הפסיכופתולוגיה נוכל לומר בהכללה שאדם שסבל מדחייה אמהית מוקדמת, מאמהות מופרעת או מאמהות “לא טובה מספיק” כדברי ויניקוט עלול לפתח הפרעות פסיכוטיות או הפרעות אישיות קשות. ילד שבהמשך חייו יסבול מחוסר הערכה, חוסר אמפתיה או חוסר תמיכה רגשית יהיה בסבירות גבוהה לפתח הפרעות נאורוטיות. תיאורטיקנים שונים יציגו זאת בהמשגות שונות: בעיות מוקדמות במירורינג ובאידיאליזציות, בהולדינג, בהכלה, או בהפנמת אובייקטים ליבידינאליים ואנטיליבידינליים בהפנמת אינטרוייקטים טובים או רעים בנוכחות התהליך הראשוני וכיו”ב. כך או כך מעבר לתיאורטיזציה המופלגת אנו יכולים לסכם שכל הפסיכופתולוגיה אשר אינה מתבססת על תפיסה ביולוגיסטית ואורגנית מבוססת על כמה עקרונות פשוטים של יחסים דיאדיים או טריאדיים של תחילת החיים והמשכה בהפרעות סטרס או מצבי טראומה בהמשך החיים.
למעשה התפיסה המקובלת בפסיכופתולוגיה מתאימה למחקרי המוח האחרונים שעל פיהם אחת התכונות של המוח הוא ליצור דפוסי פעילות קבועים לגירויים דומים. זה קורה בטבע אצל בעלי חיים אחרים וכך מגיב גם האדם. עלינו לזכור שמבחינה אבולוציונית המוח המצוי בגולגלתנו הוא אותו מוח של אבותינו מתקופת האבן והוא איבר שעוצב על ידי הברירה הטבעית לצורך הישרדות ולא לצורך חשיבה. יצירה של דפוסי פעילות קבועים במצבים דומים היא חיונית לתיפקוד יעיל של האורגניזם שלא צריך כל פעם לחשוב ולחפש כיצד להגיב לגירוי נתון דבר שדורש השקעת זמן גדולה שיכולה להיות קריטית לקיומו אלא מגיב בדפוס פעולה שנוצר בעבר. דגמי המשמעות שיוצר הפסיכוטי מושפעים מדפוסי פעילות שנוצרו בתחילת חייו כאשר מנגנוני החשיבה שלו עדיין לא היו מעוצבים בשלמות והחרדה האקסיס’ העמוקה שתקפה אותו היתה חרדה הרבה יותר מפחידה מחרדת מוות. היא היתה חרדת התפוררות, חרדת היבלעות וחרדות דומות שתוארו על ידי לאינג ותיאורטיקנים אקסיס’ ודינמיים אחרים. דגמי יצירת המשמעות שהפסיכוטי יוצר מוטמעים באותן חרדות ראשוניות ובהגנות שהוא פיתח להתמודד אתן. למשל יתעוררו אצלו פנטזיות סכיזו-פרנואידיות של קטסטרופה מתקרבת שהיו פונקציונליות בתקופת הינקות כי הן שירתו את כושר ההישרדות שלו בכך שגרמו לו לבצע את התגובה העיקרית שהתינוק יכול להגיב בכדי לשרוד-לבכות וכך למשוך את תשומת הלב ולקבל את התגובה של הזנה, והביטחון של ההולדינג. במקרה שההפרעה ההתפתחותית אירעה בשלב מאוחר יותר של החיים למשל, כשמבוגר (בדרך כלל הורה) מעביר ביקורת קשה על הישגי של הילד, הילד עלול לפתח חרדת נטישה שנובעת מתחושה שאם הוא ייכשל, אותו מבוגר יחדל לאהוב אותו ולדאוג לצרכיו. גם כאן חרדת הנטישה שנוצרת היתה פונקציונלית למצב החירום הרגשי שהילד היה מצוי בו. הסכנה הקיומית הממשית של תחילת הינקות מתחלפת בתחושת סכנה קיומית סמלית כיון שהמארגן העיקרי של תקופת הילדות הוא תרבותי-סמלי. התוצאות של חרדה כזאת עלולות להיות לעיתים קרובות תחושות חוסר -אונים וחוסר ערך ואמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא מתגמל. בהתבגרותו של הילד דפוס זה עלול ליצור מערכת אמונות לא-מודעות של חוסר ערך עצמי ושל אסון מתקרֵב. בבגרותו יתכן שאותו ילד יפתח נטייה לפרש (במודע) כל מתח שרירים כעדות למחלה קשה או את חוסר הצלחותיו בבחינות – כהוכחה לחוסר המזל שלו או לחוסר היכולת שלו.
אפשר לסכם נקודה זו ולומר שהאדם בכל שלב של חייו נוטה ליצור דגמי משמעות שמניעים אותו בחייו. צורך זה הוא צורך מוטבע שעוצב על ידי הברירה הטבעית כחלק מהמבנה של האדם כיצור שנקרא בביולוגיה אופורטוניסטי, בעל כושר למידה מפותח ביותר המאפשר לו הסתגלות לטווח נרחב של סביבות קיום. למרות נטייה זו, כמו כל היצורים בטבע נוטה האדם ליצור דפוסי פעילות קבועים למצבים דומים. כאשר נתקל האדם בהפרעה הפוגעת בהתפתחותו הרגשית מסוג מצבים טראומטיים או מצבי סטרס שכיחים נפגעים כושר הלמידה וההסתגלות שלו והוא ממשיך להפעיל את אותם דפוסי פעילות
שהוא יצר בעבר ושהיו פונקציונליים בעבר. בהתאם לכך האדם מייצר דגמי משמעות מודעים ולא מודעים שיהיו מותאמים להתנהגותו הלא סתגלתנית ושיאפשרו לו לפרש אותה בצורה שתיראה לו קוהרנטית ושתפחית דיסוננסים קוגניטיביים. למשל הסכיזופרן הפרנואיד יתן נימוקים “הגייוניים” כביכול לכך שהמוסד השתיל בשיניו משדרים שקולטים את מחשבותיו ומשדרים אותן למפקדת המוסד, הקלאוסטרופוב יסביר שמסוכן להכנס למעלית כי הכבל עלול להנתק. גם אם יבין שחשיבה זו היא מופרכת עדיין תקנן בו אמונה בלתי מודעת להיתכנות של תאונה מסוג זה. באופן סכימטי ניתן לומר שאותם דגמי משמעות לקויים הם שמייצרים
את הסינדרום הפסיכופתולוגי.

מהן ההשלכות של מצב זה על הפסיכותרפיה ?

על פי התפיסה הזאת הפסיכותרפיה היא תהליך דינמי שמטרתו לשקם את יכולת הלמידה הספונטנית של האדם שניפגעה בעקבות משבר במהלך החיים. שיקום יכולת זאת תאפשר יצירת דגמי משמעות חדשים במקום חזרה סטיריאוטיפית על דפוסי תגובה והתנהגות שניקבעו בעבר ושאינם מאפשרים התמודדות והסתגלות תקינים עם הסביבה החיצונית והפנימית.
כל מצב של פניה לטיפול נובע מסיטואציה שבה הפונה מתלונן על התנהגות שהוא שופט אותה כבעלת ערך שלילי או כלא רצויה, למשל קלאוסטרופוביה, ערך עצמי נמוך, או התנהגויות בלתי רצויות. תיאור זה של הפנומנולוגיה של הפניה לטיפול מתאים יותר למציאות הקלינית מאשר הביטוי סינדרום או סימפטום שנגזרים מהמודל הרפואי. מאחורי המודל הרפואי מצויה הנחה סמויה שקיים חולי נפשי שעלינו לרפא ולהשיב למטופל את הבריאות הנפשית. זוהי הנחה השנויה במחלוקת בתחום הפסיכופתולוגיה ואין ספק שהמטופל פונה בגלל התנהגות שבעיניו היא לא רצויה, הרבה יותר מאשר בגלל סימפטום שהוא בעייתי מבחינה אובייקטיבית בעיני המטפל.
לאחר התיאור של המטופל את ההתנהגות הבלתי רצויה ויצירת הראפורט הראשוני ינתח המטפל וינסח מחדש (לעצמו ולא למטופל) את המשמעות הסמויה הרגשית הלא מודעת של אותה התנהגות. משמעות זו קשורה למבנה העמוק של העצמי שלדעת המטפל מן הראוי ליצור בו שינוי.
אפשר למצוא הקבלה משמעותית בין עקרונות השינוי בפסיכותרפיה לבין ידע שיש לנו ממחקרי מוח שנעשו לאחרונה: אנחנו יודעים שאחד הקשיים המרכזיים בפסיכותרפיה הוא ליצור שוני בעולם הלא מודע והעולם הרגשי של המטופל ששם מצוי מקור הפתולוגיה בעוד שמירב התקשורת עם המטופל נעשית ברמת המודע.
ידוע לנו ממחקריו של LEDOUX שתגובת סטרס חריפה יוצרת מעבר מהיר בין התלמוס לאמיגדלה שהיא מקור התגובה הרגשית של סכנה בכדי לאפשר תגובה מהירה ללא התערבות הקורטקס. תפיסת הסכנה במקרה כזה היא עמומה ולא ברורה אך התגובה הגופנית והנפשית שנוצרת ביחס אליה היא מיידית ותורמת להשרדות האורגניזם. היתרון האבולוציוני של תגובה מהירה כזו הוא ברור אך המחיר שמשלם האורגניזם הוא חזרה על תגובות דומות ללא התערבות הקורטקס בכל פעם שמופיע גירוי דומה גם אם הוא עמום. מחקרים אחרים שנעשו על ידי אריק שלו ב 2002 לגבי PTSD מחזקים נקודה זו כאשר הם קובעים שהזכרון המקורי של האירוע המאיים דועך עם הזמן ולכן אין אפשרות ללמידה חדשה שתשנה את דפוס הפעילות הבלתי רצוי כיון שלא תתקיים הטמעה של התנסויות חדשות ושינוי הדפוס הסטיריאוטיפי של התגובה הפתולוגית וזאת כיון שהגירוי המקורי כבר לא קיים.
תהליך נוסף המקשה על ההתמודדות עם הגירוי המאיים הוא תהליך של הכללה וסנסיטיזציה של הגירוי המקורי ותגובת החרדה תופיע לגבי מיגוון גדול של גירויים דומים לגירוי הראשוני.
כמובן שעלינו להזהר ביישום ישיר של מימצאים ממחקר נירולוגי לתופעות נפשיות אך איננו יכולים להמנע מההקבלה המעניינת בין מימצאים אלה לבין דפוס של תגובת חרדה שנוצרת אצלנו כתוצאה של אירוע טראומטי. אחד הקשיים להתמודד עם דפוס חרדתי כזה הוא שתגובת החירום החרדתית שנוצרה עקפה את מנגנוני העיבוד ההכרתיים שבקורטקס ולכן התגובה היא סטיריאוטיפית ותפיסת הגירוי המאיים היא עמומה וברמת הלא מודע (כי התגובה נוצרה ללא התערבות הקורטקס). התערבות מאוחרת של הקורטקס, גם במהלך פסיכותרפיה, אינה מבטלת את דפוס התגובה הסטיריאוטיפי והראשוני שנוצר.
לכן מטרה ראשונה של הטיפול היא בראש ובראשונה הפרדה בין הגירויים מעוררי החרדה, הפרשנות הלא מודעת שניתנת להם לבין ההבנה האינטגרטיבית והמודעת של הסיטואציה.
למשל במקרה שתיארתי קודם אם אותו אדם שסבל מבקורת על הישגיו בילדות פיתח חרדת נטישה אותה חרדה שהיתה פונקציונלית למצב החירום הרגשי שהילד היה מצוי בו, היא מקור לתגובה פסיכופתולוגית כיום שגורמת לו ליצור דגמי משמעות לא אדקווטיים. למשל כשהוא יהיה בסיטואציה דומה יתכן שיתעוררו בו תחושות חוסר –אונים, חוסר ערך ואמונה בלתי מודעת שהעולם הוא מקום מסוכן ולא מתגמל. המטרה הראשונית של המטפל היא לחתור להפריד תיפקודים אלה של העצמי: תגובת החרדה, הפרשנות הלא מודעת שהמטופל נותן לתגובה זו וההסברים המודעים שהוא נותן לסיטואציה המאיימת. כך לאפשר לו ליצור דגמי משמעות סתגלתניים יותר לסביבה העכשווית.
לאחר הפרדה כזו מתאפשר לעצמי ליצור מחדש וויסות עצמי ואירגון עצמי של תיפקודיו. למשל: על ידי שינוי מנגנוני ההגנה הקיימים הלא סתגלתניים יבנה העצמי מנגנוני הגנה חדשים מתאימים יותר. כך מתאפשר לאדם לשקם את כושר הלמידה הספונטני, ללמוד ליצור דפוסים חדשים. במצב כזה יכול התירפיסט לחתור להשבת השליטה המרכזית של המודעות והאגו מבלי שייפגעו הספונטניות של העצמי. בשלב אחרון חשוב לשקם את היכולת של האדם להתמודד ביעילות עם אילוצים סביבתיים, להתקיים, להאבק ולאהוב.
למרות זאת, כיון שקיומו של האדם הוא במימד הסימבולי ולא בטבע והמבט האקסיס’ העיקרי שלו הוא אל העתיד ולא אל העבר. התמודדות והסתגלות עם הסביבה קשורה גם להזדהות והגשמה של הסמלים המנחים אותו בחייו: הסמלים התרבותיים, סמלי ההגשמה העצמית והטרנסצנדנטיות. כלומר יש צורך לברר עם המטופל את שאיפותיו להגשמה עצמית, לחיים אוטנטיים ובעלי משמעות אישית וייחודית. אך גם בירור זה חייב להיעשות לא ברמת המודע בלבד כי ברמת המודע קיימים סיכויים רבים שהוא יצטט קלישאות או תפיסות חברתיות ויבלבל בינן לבין תפיסותיו האוטנטיות. בירור כזה ייעשה תוך כדי הפרדת תיפקודי העצמי יצירת אינטגרציה והתבוננות אל העולם הפנימי של התכנים והאמונות הלא מודעות ואל העולם הרגשי והחוויתי הפנימי שלו.

בסיכום:

איך עושים זאת זה נושא ניכבד בפני עצמו ובודאי שלא כאן המקום לפרט שהרי באנו לכאן בעיקר לשמוע את אורחנו ד”ר לנגלה. גם כך יתכן שהצפתי אתכם בהרבה מידע חדש שלא ציפיתם לו אולי ואני מקווה שהצלחתי להבהיר את הקשר שבין הגישה שהצעתי לבין הפסיכותרפיה האקסיס’. אומר רק שהעקרונות שהצעתי בבסיס הפסיכותרפיה אני מניח שהן מתבצעות במוקדם או במאוחר במהלך טיפולים מסוגים שונים. פסיכואנליזה שנמשכת מספר שנים מפעילה מן הסתם עקרונות אלה אך לעיתים קרובות בצורה מקרית ולא שיטתית. היום במאה ה 21 מן הראוי שניישם את עקרונות הפסיכותרפיה בצורה תכליתית וספציפית יותר ונראה לי שהפסיכ’ האקסיס’ יכולה לסייע לנו בכך:
במבט ראשון הגישה שהצעתי נראית יותר התפתחותית-אבולוציונית מאשר אקסיסט’. הסיבה לכך היא שפסיכותרפיה אקסיסטנצ’ התקשרה אסוציאטיבית בד”כ עם הפילוסופיה האקסיסט’. שקובעת את הערכים הראויים שלפיהם יחיה האדם ואילו הגישה שהצגתי מקורה בגישה אבולוציונית-תרבותית. בתמצית אני מאמין בעקרונות האקסיסטנציאליסטים שתופסים את הקיום האנושי בצורה הוליסטית ואם אנו מיישמים גישה אבולוציונית-תרבותית לתפיסה האקסיס’ אנו יכולים להסביר בצורה עיקבית ושיטתית את הפסיכופתולוגיה הפסיכותרפיה והפסיכואנליזה ולהציע גם דרך של חקירה מדעית משותפת לפסיכואנליזה ולפסיכותרפיה האקסיס’.
חקירה מדעית של הפסיכותרפיה האקסיסט’ נשמעת כמעט אוקסימורון. הסיטואציה של להיות בעולם נתפסת כסיטואציה פילוסופית ולא כמשתנה שנתון לבדיקה מדעית. למרות זאת ארבעת המימדים של הקיום האנושי שעליהם מבססים פסיכותרפיסטים אקסיס’ את התפיסה של “להיות בעולם” ניתנים לחקירה מדעית דווקא היום כאשר אנו באופן מפתיע מבחינים שמדעי הטבע המודרניים התקרבו במידה רבה לתחומים הסובייקטיביים של חקר נפש האדם וביניהם הפסיכואנליזה, הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה.
בעוד שהמדע הקלסי התאפיין בתפיסת עולם סגורה, סיבתית, אובייקטיבית וליניארית המדע של ימינו מדבר על מערכות פתוחות, מורכבות, דינמיות, ולא ליניאריות. מחקרים במזג האויר, במערכות האקולוגיות בתהליכים אבולוציוניים או בפעילות המוח מצביעים כולם על אותם עקרונות שלפיהם השינוי הוא תוצאה של התפתחויות במערכות מורכבות הפועלות באינטראקציה ובמעגלי משוב הדדיים.
המדע המודרני פחות מחפש את הניבוי ויותר עוסק בחקר תהליכי כאוס. הוא נוטה להתמקד יותר בחקר התהליך מאשר במחקר החומר, במחקר שדות של השפעה יותר מאשר במחקר נקודתי של אובייקטים, בויסות עצמי יותר מאשר בהשפעות מכניסטיות. המדע של ימינו נוטה יותר ויותר לעסוק בחיפוש אחר תבניות עומק סמויות בעוד שבמדע בן תקופתו של פרויד היה המדען מתבסס על התצפית, והסבר לוגי נקודתי למימצאיו.
כאשר אנו רואים את הבסיס הראשוני לקיומו של האדם בעולם כמורכב ממימד ביולוגי או כפי שתיאר זאת ד”ר לנגלה כמורכב מהיכולת להיות קיים בעולם, עלינו להתייחס למציאות הפיזית של האדם ומהיכן הוא בא. הגישה האבולוציונית מאירה לנו ומבהירה לנו טוב יותר את הבסיס לטבע האדם והמוטיבציות המניעות אותו. המימד השני הוא קיומו של האדם בחברה או כפי שהציע ד”ר לנגלה היכולת לאהוב ולהרגיש נאהב. מתחילת חייו האדם יוצר יחסי אובייקט עם דמות משמעותית שהיא בד”כ ההורה. כך האדם ובעה”ח הגבוהים בנויים. אנחנו מכירים בטבע את תופעת ההחתמה שאינה ייחודית לאדם ויתכן ששרשי יחסי האובייקט מצויים בה. על פי הגישה שהצענו יחסי האובייקט אינם ייחודיים לדמות ההורה ובתקופת הילדות הם עוברים בהדרגה לחברה ולסמלים חברתיים. המימד השלישי הוא המימד הפסיכולוגי או כפי שהציע ד”ר לנגלה היא היכולת להיות כפי שאנחנו באופן אוטנטי. בגישה שהצעתי האדם יוצר בתקופה זו של חייו יחסי אובייקט עם עולמו הפנימי וזה מה שמאפשר לו לשאוף להגשמה עצמית. המימד הרביעי הוא המימד הרוחני או כפי שכינה זאת ד”ר לנגלה היכולת למצוא את ההקשר הרחב בו הפעילות שלנו מקבלת משמעות. אני מציע שניתן לראות זאת כביטוי הטרנסצנדנטי של העצמי ששואף ליצור יחסי אובייקט עם סמלים שחורגים מקיומו הפרטיקולארי.
בכל רגע של חייו יוצר האדם דגמי משמעות שמפעילים את התנהגותו בכדי לתת פשר לחייו אך גם בכדי לשמר את קיומו מבחינה פיסית או סמלית.
לארבעת המימדים של המצב הסובייקטיבי של להיות בעולם, ולצורך האימננטי של האדם ליצור מודלים של משמעות שמפעילים את חייו ושנובעים במקורם מהצורך הראשוני לשימור הקיום יש גם קורלאטים אובייקטיביים הניתנים לחקירה מדעית. מחקר מסוג זה לא ייעשה בכלים של המדע הקלסי כפי שניסו בעבר לבצע ללא הצלחה מרובה במחקרים של פסיכולוגיה ניסויית למצוא קשרים סיבתיים ליניאריים בהתנהגות האדם. מחקר מודרני יכול להיעשות ע”י יישום של תיאוריה אבולוציונית, חקר המוח, תיאורית המערכות, תורת האינפורמציה, ואתולוגיה שיכולים לתרום לחקר הקוראלטים האובייקטיביים של הסובייקטיביות האנושית.
כאן סיימתי. אני יודע שהדברים שהעליתי יישמעו לחלק לא קטן מהקהל כאן כשנויים במחלוקת ואולי אף כפרובוקטיביים. למרות זאת אני רואה בדברים אלה ייצוג של העוצמה הגדולה של הפסיכותרפיה האקסיס’ שבמשך שנים רבות נחשבה לגישה טיפולית לא ספציפית ומוסרנית המטיפה להגשמת ערכים הנובעים מאסכולת החשיבה האקסיס’. עם התפתחות החשיבה של הוגים כמו אלפרד לנגלה אנו רואים שהפסיכותרפיה האקסיס’ מקיפה את תחומי הפסיכופתולוגיה הקיימים ושניתן בעזרתה ליישם גישה טיפולית שיטתית. העוצמה של הפסיכות’ האקסיס’ אינה נובעת רק מהפילוסופיה האקסיס’ אלא מהתפיסה ההוליסטית הרחבה של הקיום האנושי שהיא מייצגת ומההבנה שהצורך ביצירת משמעות לחייו של האדם אינו צורך פילוסופי אלא צורך אימננטי שבלעדיו אין לאדם קיום. דווקא מתוך הבנה זאת נראה שכאשר אנו רואים את הפסיכו’ האקסיס’ במאה ה21

ההפרדה בין גישה פילוסופית לחקירה מדעית אינה במקומה. המתודולוגיה והפילוסופיה המדעיות אינן אלא דרך אחרת לתת משמעות לתפיסה של הפסיכותרפיה האקסיס’ ולהבין בצורה עמוקה יותר את התהליך המורכב מאין כמוהו של הפסיכותרפיה שהוא חלק מהמצב האנושי של “להיות בעולם”.

נושא הפנל : התפתחות תהליך מקביל של אימון קבוצתי בכיתת לימוד לאימון אישי והשלכותיו על פיתוח מודל רב מימדי לאימון אישי וקבוצתי.
ד”ר ארנון לוי
לפני 3 שנים פניתי לבי”ס לע”ס באוניברסיטת ת”א במטרה להקים תוכנית להכשרת מאמנים שמיועדת לבעלי תואר שני במדעי ההתנהגות ואשר מטרתה לבסס את האימון האישי כתחום עיסוק שמבוסס על מדעי ההתנהגות ובעיקר על פסיכולוגיה הומניסטית-אקסיסטנציאלית ועל בסיס אקדמי מושתת ראיות.
התוכנית נבנתה מתוך גישה פלורליסטית שבה מלמדים מורים שכולם פסיכולוגים בעלי הכשרה, או בעלי ידע מעמיק באימון והיא עומדת עתה בסיום שנתה השלישית. תחומי האימון שנילמדו היו מאסכולות שונות. בנוסף לכך התוכנית כללה קורסים ומרתונים חוויתיים (פסיכודרמה, גשטאלט וכו’) שמטרתם כפולה: העשרת כלי האימון שבידי הסטודנטים וכן תרומה לדינמיקה הבינאישית שבין סטודנטים ולעיצוב האישי-מקצועי שלהם. בנוסף לכך ניתן קורס אחד שאני העברתי שמטרתו היתה ליצור אינטגרציה של תפיסה רב מימדית באימון. מטרת העל של התוכנית היתה להגיע למצב שבו בסיום הלימודים יוכל כל סטודנט לגבש את הגישה האישית שלו ליישום המקצוע והחזון היה ליצור תחום אקדמי של אימון מתוך גישה אינטגרטיבית ורב מימדית.
תחום האימון האישי זכה לתפוצה אקספוננציאלית בשנים האחרונות עד כי בציבור הרחב יש התופסים אותו לעיתים כיורש העדכני של הפסיכותרפיה. למרות זאת קיימת עדיין אי בהירות רבה בקשר להגדרת התחום ולגבולותיו. הקלדה מקרית בגוגל בנושא האימון האישי מעלה תוצאות כמו אימון בבישול, אימון בציור, אימון להתמודדות עם פוביות וכיו”ב. ניתן להניח שחלק לא קטן מאותם פירסומים מהווה נסיון לרכב על הגל של ההצלחה ולשווק את המוצרים בלבוש של האימון המצליח, עם זאת מסתבר שלעיתים קרובות סבורים המפרסמים שהם עוסקים באמת באימון אישי. במקביל לכך ובמידה רבה עקב ההכשרה החפוזה שנעשית עם אנשים שאינם מתאימים לעסוק בנפש האדם ועקב חוסר בהירות של הנושא מתחילה להיווצר גם זילות שלו וחוסר עקביות ואמביוולנטיות בהתייחסות אליו למרות תפוצתו והצלחתו הגדולות.
מייסדי תחום האימון האישי דיברו על הגשמת החזון האישי של המתאמן כמטרת העל של האימון. רעיון זה מקורו בתפיסת הפסיכולוגיה ההומניסטית שהיתה מאד פופולרית בשנות הששים של המאה הקודמת ובנושא ההגשמה העצמית שאברהם מסלו, בין מייסדיה, הגדיר כמטרת העל של האדם המצויה בראש פירמידת הצרכים. למרות ההצלחה הגדולה של הפסיכולוגיה ההומניסטית, עם הופעתה היא איבדה הרבה מכח המשיכה שלה כפי הנראה כיון שלא פיתחה דרכים אפקטיביות לשינוי אלא התמקדה בצד הפילוסופי-אקסיסטנציאליסטי של קיום האדם.
האימון האישי אימץ את מטרת העל של הגשמת החזון האישי שהציבה הפסיכולוגיה ההומניסטית וחיבר אותו לגישות אפקטיביות הלקוחות מטכניקות של טיפול קצר מועד, טיפולים אסטרטגיים, טכניקות של טיפול משפחתי, גישות CBT ו NLP מתחום הפסיכולוגיה. כמו כן אימץ האימון האישי מספר גישות מחוץ לתחום הפסיכולוגיה ובעיקר מתורת הניהול, קבלת החלטות, ייעוץ פילוסופי, מנטורינג, וקואצ’ינג בספורט.
כאמור התוכנית באוניברסיטת ת”א התבססה על התפיסה שמאמן אישי הוא תפקיד שמערב יצירתיות ואוטנטיות ולצורך זה מן הראוי שמאמן יפתח את גישתו האישית לאימון על בסיס של הכשרה פלורליסטית ורב מימדית ולא יקבל תורה אימונית מגובשת וחד ערוצית כפי שנעשה במסגרות רבות להכשרת מאמנים. העיסוק בהגשמת החזון האישי של המתאמן והעצמת מידת האושר בחייו אינם יכולים להיעשות מתוך גישה חד מימדית שכן גישה כזו עלולה ליצור התבססות תהליך האימון על סיסמאות וטכניקות ולא על גישה של יצירה מתמשכת מתוך התחברות לתהליך שנוצר במיפגש מאמן/מתאמן.

מסיבה זו נבנתה תוכנית לימוד פלורליסטית הבנויה ממספר קורסים בעלי קשר רופף למדי ביניהם:
1. קורס אימון שלם של אסכולת אימון מוכרת ומקובלת (בשנה ראשונה של שיטת
Coach me ובשנים שניה ושלישית שיטת CTI),
2. קורס העוסק בקשר שבין תהליכי אימון ושיטות פסיכותרפיה שונות
3. קורס של אימון רוחני בשנה ראשונה ואימון עסקי בשנים ב’ וג’.
4. קורס בפסיכולוגיה חיובית ובלימודי האושר
5. קורס אינטגרטיבי של מודל רב מימדי שעל פיו נוצרה התוכנית.
בנוסף לכך היו מרצים אורחים שנתנו קורסים להעשרה שהציגו גישות שונות של קואצ’ינג ומנחי סדנאות מרתון חוויתיות. הסדנאות נעשו בהשתתפות שתי הקבוצות שלמדו בד”כ במקביל אך לצורך המרתון התאחדו לקבוצה משותפת.
למודל למידה זה היו שלש מטרות עיקריות:
1. למידה פלורליסטית רב מימדית ממרצים שהציגו פילוסופיה ותפיסה שונות מאד על אותם נושאים באימון לא איפשרו למידה מתוך שינון אמיתות ועקרונות אלא אילצו כל סטודנט ליצור אינטגרציה של החומר ומודל עבודה אינדיבידואלי.
2. הלמידה החוויתית שהתנהלה במרתונים ובתירגולים הרבים במהלך השיעורים איפשרו לסטודנטים ללמוד דרך חוויה ולהתחיל תהליך של מודעות עצמית דרך אינטראקציה עם עמיתיהם ללימודים.
3. יצירת מצב של למידה פעילה גם במחיר של היעדר קוהרנטיות ואפילו בילבול אצל הסטודנט בתחילת הדרך שיאלצו אותו להמנע מקליטה סבילה של החומר וליצור מודל פעולה מורכב, רב מימדי ופלורליסטי.
הלימודים היו לימודי תעודה של האוניברסיטה והתקיימו (ומתקיימים עד היום) בשתי קבוצות מקבילות במשך יום בשבוע לאורך שנת הלימודים. בשלושת השנים של פעילות התוכנית התפתחה בהם דינמיקה קבוצתית מרתקת שנבעה ממספר גורמים:
1. נוצרו מתחים דינמיים ותחרותיים בין שתי הקבוצות. תמיד היתה קבוצה אחת קשה ותחרותית וקבוצה שניה מקבלת ונינוחה. ותמיד קבוצה אחת (התחרותית) הסתכלה בעליונות על השניה.
2. המרתונים היו הזדמנות למיפגש דינמי בין הקבוצות וליצירת קבוצה בינונית עד גדולה (של 40-45 איש) משותפת שאחריהם חזרו הקבוצות להפרד עד המיפגש הבא. הפעילויות המשותפות של הקבוצות יצרו מבחינה תודעתית ודינמית קבוצה גדולה אחת מפוצלת לשתי כיתות.
3. הגישה הפלורליסטית שהתקיימה בבסיס התוכנית יצרה בתחילה תחושה של חוסר קומפטנטיות, קושי להפנים את הגישות השונות וליצור אינטגרציה שלהם ובעקבותיהן חרדה ותוקפנות כלפי המרצים ובין הסטודנטים. מצב זה תמיד הלך ופחת לקראת סיום השנה כאשר הידע התגבש ובעקבותיו חל קירוב הדדי בין הסטודנטים ובינם לבין המרצים.
4. הסטודנטים עצמם היו אנשים שחיפשו שינוי מקצועי, דרך חיים שונה והגשמה עצמית וכך נוצר מצב שבו הם באו ללמוד אימון אישי ובעצם עברו תהליך מקביל של אימון קבוצתי.
למעשה כיתות הלמידה היוו קבוצה אופרטיבית מכוונת מטרה עפ”י תפיסתו של הפסיכואנליטיקן הארגנטינאי פישון ריבייר. על פי פישון ריבייר קבוצה כזו מתכנסת לצורך מוגדר (לימוד אימון במקרה שלנו) ויוצרת מערכת יחסים קבוצתית שעשויה לקדם או לבלום למידה חדשה. פישון-ריבייר מבחין בין הההסתגלות הפעילה לבין ההסתגלות הסבילה של הפרט לסביבה ולמציאות. ההסתגלות הפעילה מתאפיינת ביצירתיות, חשיבה ולימוד חדש. ההסתגלות הסבילה מתאפיינת בפחד מפני השינוי, קיבעון מחשבתי, סטריאוטיפים התנהגותיים.
קבוצה אופרטיבית אפקטיבית בהגשמת המטלה היא קבוצה שמטמיעה את ההתנסויות הרגשיות שנחוות בקבוצה עם הרעיונות החדשים אתם היא נפגשת. הקבוצה האופרטיבית אינה שונה באופן מהותי מקבוצת העבודה הביוניאנית. מטרת קבוצות אלה היא היא הגשמת המטרה שלשמה התכנסה הקבוצה שהיא במקרה שלפנינו (קבוצת אימון) לימוד החומר ויצירת תהליך אישי ופנימי של הכשרה כמאמנים אישיים לחיים.
כאמור באופן בלתי צפוי החיבור בין שתי הקבוצות במיפגשים משותפים (כמו מרתונים, טכסים משותפים, ומיפגשים בהפסקות) יצר קבוצה בעלת מאפיינים של קבוצה גדולה.
הקבוצה הגדולה כידוע מתאפיינת ברמת חרדה גבוהה, בשימוש במנגנוני הגנה ארכאים ובעיקר בהזדהות-השלכתית ופיצול. בניגוד לדגש שמושם בקבוצה הקטנה על “כאן ועכשיו” מושם דגש בקבוצה הגדולה על “שם ואז”.
מה קל יותר מאשר לבצע פיצול, השלכות מסיביות על חלק מהקבוצה המצוי “שם” בכתה השניה הלומדת במקביל ?
מאפיינים נוספים של הקבוצה הגדולה הם תחושת היבלעות העצמי בהמון ותחושת סכנה של אובדן הזהות העצמית. כתוצאה מכך נוצרת התחברות בתת קבוצות, וקונפליקטים ביניהן עם ייחוס סטיריאוטיפים חברתיים או תרבותיים לתת הקבוצות האחרות. ייחוס כזה התעצם עקב היות חברי הקבוצה אנשים באמצע הקריירה בעלי מטען אקדמי ונסיון חיים עשיר. כתוצאה נוצרו בקבוצה תת-קבוצות ועלו קונפליקטים בין תת-הקבוצות.
התהליכים המקבילים שמתוארים כאן תורמים להבנתנו את הקבוצה הטבעית שהיא קבוצה שהתכנסה למטרה מוגדרת מבלי שהוגדרה מראש כקבוצה דינמית. הכוחות הדינמיים המתעוררים בקבוצה כזו יוצרים תהליכים סמויים שעלולים לחסום יצירתיות, לעכב לימוד פרדיגמות ודפוסי חשיבה חדשים.
ההתנסות שעברנו בשלוש השנים של הפעלת התוכנית מעוררים אצלנו מחשבות על הצורך להנחות בסוג כזה של קבוצות למידה את התהליך הדינמי במקביל ללימוד התכנים בכדי ליצור הסתגלות פעילה שמתאפיינת ביצירתיות, ויכולת מוגברת ללמידה חדשה ובכדי לצמצם את ההסתגלות הסבילה שלדברי פישון ריבייר מתאפיינת בקיבעון מחשבתי, סטריאוטיפים התנהגותיים, וחרדה משינוי פרדיגמטי קונספטואלי ורגשי.
בנוסף לכך ניתן לראות שעיקר המחקר הקבוצתי נעשה בד”כ על קבוצות דינמיות גדולות או קטנות שמתכנסות לצורך עבודה טיפולית או או עיבוד הדינמיקה הרגשית. דווקא החלוצים פורצי הדרך בתורת הקבוצות ביון ופוקס יצאו מתוך התפיסה של קבוצות טבעיות. פוקס דיבר על קבוצת החיים, על המטריקס של אינטראקציות ותקשורת גלויה וסמויה המתקיימת בכל סוג של קבוצה. ביון שתפיסותיו משמשות כלי עבודה דינמי למטפלים קבוצתיים רבים שאב את תובנותיו מקבוצות לא טיפוליות כמו הכנסיה או הצבא.
ביון דיבר על הקבוצה כמספר אנשים שניפגשים למטרה או לפעולה משותפת כמו למשל גם הכנס הזה. אימון קבוצתי הוא קבוצת עבודה עפ”י המושגים הביוניאנים אך בדרך להשגת המטרה נוצרת במקביל גם קבוצת הנחות בסיסיות שהולכת ונחלשת לקראת סיום השנה. אז מתעצמת ההתחברות לקראת קבוצת העבודה שמממשת את מטרת הקבוצה ואת החזון האישי של משתתפיה.
תקוותי היא שההתנסות שלנו באוניברסיטת ת”א תתרום להגברת המודעות של כולנו לכך שבכל אשר נפנה אנו מצויים במטריקס קבוצתי שמקיים רשת של תקשורת. המטריקס מתרחש בעולם בעזרת תקשורת האינטרנט, במדינה בעזרת אמצעי התקשורת, ובכל מיפגש אחר של אינדיבידואלים לצורך פעולה או מטרה משותפת כמו למשל גם בכנס הזה. הפרדיגמות הקיימות הן בבסיס התנהלותו השגרתית של העולם הרוויה בדיעות קדומות, בסטיריאוטיפים חברתיים והתנהגויות מכשילות. למידה חדשה ע”י הפנמת התנסויותינו היא הדרך היחידה להתפתחות אישית וחברתית אך לעיתים קרובות מדי אנו נוטים להכשילה ולחזור לדפוסים ולפרדיגמות הישנות.
אנחנו מכירים את משל המערה של אפלטון אך רק מעטים זוכרים שבסיום משל המערה אחד האנשים הכבולים משתחרר ומבשר לאנשים הכבולים במערה שהם חיים בעולם של צללים ושהעולם בחוץ הוא אמיתי, אוטנטי והחיים בו מלאים באינסוף אפשרויות. בניגוד לצפוי האנשים אינם אסירי תודה על המידע החדש והם הורגים את מביא הבשורה שמנסה לשנות את הפרדיגמה המרכזית של קיומם לפיה עולם הצללים חסר האפשרויות הוא העולם האמיתי. העברת מידע לאנשים או למידה פסיבית שאנו נוהגים לעשות בד”כ אינם יוצרים שינוי פרדיגמטי ולמידה חדשה. כמו בהתנסות שתיארנו בתוכנית ההכשרה לאימון אישי עלינו לחפש את הדרך לגרום לאנשים לשנות את הפרדיגמות המגבילות שלהם בכדי ליצור מחדש חוויה רגשית וקוגניטיבית של למידה חדשה ושינוי הפרדיגמות הקיימות.

     במאמרנו הקודם הצגנו את ההרמנויטיקה כפרקטיקה העיקרית שהביאה לשמרנות בפסיכואנליזה ולהתרחקותה משאיפתו של פרויד שהיא יצירת פסיכולוגיה של הסובייקטיביות והלא מודע כמדע טבע ולחיפושו אחר דרך מתודולוגית מתאימה למחקר מדעי של הסובייקטיביות. עוד מתחילת דרכו הוא הביע את חוסר שביעות רצונו מהשימוש בהיפנוזה כ”טכניקה מוזרה ובלתי ניתנת לצפייה מראש” ואת  יחסו אל ההרמנויטיקה כאל מקור של ניחוש ותעייה. : “לפרש ! איזו מילה דוחה ! אני לא אוהב לשמוע אותה…מי יערוב לי שאני מפרש נכון, ? הרי כך מותירים את הכל לשרירותליבי “(1).  קל לראות היום את שאיפתו המדעית של פרויד למורשת הפוזיטיביזם הלוגי והחיפוש של אמת מדעית מוחלטת שאפיינה את עידן המודרניזם של תחילת המאה.  מפררספקטיבה פוסט-מודרניסטית ההרמנויטיקה אינה מחפשת יותר אמת מוחלטת כשם שגם מדעי הטבע חדלו מחיפוש זה. היא משתלבת בדיאלוג אינטרסובייקטיבי בין המטפל והמטופל שקיימים בו אלמנטים טכסיים, אלמנטים של משחק, ושל מיפגש שרב בו הבלתי פוי ושבו נוצרת משמעות חדשה בחיי המטופל והמטפל כתוצאת של מיפגש זה.

     אם ההרמנויטיקה משרתת את תהליך הטיפול ויוצרת שינוי משמעותי היכן אם כן הבעיה? הבעיה היא בכך שההרמנויטיקה מסיחה את דעתנו מהחיפוש של תהליך השינוי בטיפול ומרכזת אותנו בפרשנות של תכנים העולים בטיפול.

;

טענתנו היתה ששאיפתו של פרויד אין משמעותה רדוקציה של הפסיכואנליזה לביולוגיה ולפיסיקה  אלא

פתיחות אמיתית כלפי דיסציפלינות אחרות(במידה מסוימת קיימת כיום פתיחות כזאת אך באופן ספורדי ובלתי שיטתי) ויישום חשיבה מדעית שיטתית בפסיכואנליזה.  דיברנו על כך שלפסיכואנליזה יש עניין ראשוני במחקרים של פסיכולוגיה התפתחותית של פיאז’ה (שאומנם מדבר על פסיכולוגיה קוגניטיבית אך עם השלכות רבות לפסיכואנליזה) ושל חוקרים התפתחותיים כ Spitz (5) Stern (6) Sroufe(7). פסיכואנליטיקנים עוסקים בתהליכים בלתי מודעים ויכולים לקבל מידע רב מהחקר המודרני של המוח. מחקר המוח המודרני שהתפתח מאד בעשור  האחרון מאפשר לנו ללמוד את תיפקודי המוח מפרספקטיבה של מדע הטבע ותיאוריה איבולוציונית ששתיהן בעלות השלכות רבות הקשורותלפסיכואנליזה.  פסיכואנליסטים אינם יכולים להתעלם מהתנהגויות אנלוגיות להתנהגות האנושית שניצפים במחקרים אתולוגיים וכן מכך שהנפש שבה הם עוסקים שוכנת בתוך אורגניזם שהתפתח בתהליך אבולוציוני ומבטא את עצמו (ואת הנפש השוכנת בתוכו) בתופעות פסיכוסומטיות, בשפת הגוף, ובתהליכים סימליים שמבטאים את הנפש  ושנובעים מתהליכים גופניים ראשוניים ( למשל השלכה היא פעולה של זריקה מהנפש החוצה שמקורה בהשלכה גופנית כמו פליטה מהגוף, הקאה. אגירה אנלית מקורה בתהליך גופני כפי שתיאר פרויד, אינטרוייקציה מתחילה ביניקה וכיו”ב)(8) בוודאי שפסיכואנליסטים עוסקים בנושאים אלה, והרבה, אך זה קורה בתוך עולם מושגים פסיכואנליטי סגור ובלי התעמקות בהבנת התהליך האבולוציוני שבמקורם של התהליכים הנפשיים (ובכלל זה גם פעילויות המוח). למשל כל הצרכים הראשוניים של הנפש כמו הצורך במחסה והצורך להיות מוגן, הצורך בהשתייכות, הצורך בהתקשרות, הצורך הטריטוריאלי, הצורך בדומיננטיות ובשליטה וכיו”ב הם צרכים של האורגניזם האנושי (ושל מינים אחרים) והתפתחו בתהליך אבולוציוני ממושך. הבנה מעמיקה של התפתחות תהליכים אלה תתרום להעמקת ההבנה הפסיכואנליטית של רפרטואר התגובות האנושיות.

במכתבו  המנומק מתאר ד”ר ערן גוברין(1) את מאמריהם של פרופ’ ברמן(2) וד”ר ע. רולניק

(3) כנועצים מסמרים בארון “בו קבורה תפיסתו של פרויד כאיש מדע נוקשה, פוזיטיביסט ואמפיריציסט מושבע, המחויב לגילויה של האמת המדעית, והמשתית את עקרונותיו על גישה אחת, השקפת עולם אחת, סוג אחד של הסבר” ( עמ. 311).    האומנם במאמרו “Project for a Scientific Psychology “

(4)מתבלט פרויד כאיש מדע נוקשה ודוגמטי?  הבה נבדוק זאת.  יתכן שמנקודת המבט של הפוסט-מודרניזם שאותה כמדומני מייצג ד”ר גוברין קיימת סתירה או טעם לפגם בהשתתת הפסיכואנליזה על עקרונות מדעיים.  לאחר שהפסיכואנליזה כבשה את מקומה בלימודי הספרותוהאמנות, מדעי החברה והרוח וטבעה חותם משמעותי בתרבות המערבית בכלל ניתן אומנם להעלות שאלות לגבי האמביציות המדעיות שלה.  למרותזאת, אם נתבונן במטרותיה הראשוניות של הפסיכואנליזה שהיו במישור הקליני ריפוי סינדרומים פסיכופתולוגיים, ובמישור התיאורטי חקר התהליכים הבלתי מודעים, נגיע למסקנה שהמחקר המדעי בתחומים אלה היה מתבקש. השאלות המיידיות הנגזרותממטרותאלה הן: מהם גורמי הריפוי ? ואיך ניתן לבדוק את הקשר שבין התהליכים הבלתי מודעים וחקר המוח ? ושאלות אלה העסיקו לא רק את פרויד כאיש מדע אלא מעסיקים יותר ויותר פסיכואנליסטים פסיכולוגים וחוקרי מוח עד היום. מחקר מדעי מתבקש לפתרונן למרותהמהמורותהמתודולוגיות.  “פלישתה” המבורכת של הפסיכואנליזה  לתחומי תרבות רבים אינה בסתירה לחקירה המדעית של הפסיכואנליזה.  התפיסה של הפוזיטיביזם הלוגי שהנחתה את פרויד ושנראית לנו כיום מיושנת היתה הפילוסופיה המדעית הדומיננטית בזמנו של פרויד והחיפוש של האמת המדעית האחת אשר תאיר את מחשכי הבלתי מודע היתה עדיין מורשת של המודרניזם של ראשית המאה ו”עידן האורות” של המאה ה- 18 שיצרו אמונה בכוחו הבלתי מוגבל של המדע להאיר את הבורות. “היכן שהיה הלא מודע יהיה המודע” חשב פרויד ותפיסות אלה היו חלק מרוח הזמן של פרויד. הצמדותואליהם אינה הופכת אותו לדוגמטי ואינה רלבנטית לשאלה: האם יש מקום ובעיקר האם אפשר לבדוק את הפסיכואנליזה ואת הפסיכותרפיה בכלים מדעיים וכיצד ?

      נבדוק בראשונה מה פשר ההתנגדות החריפה בקרב אנשי המקצוע לנושא זה. נראה שמלבד מהקושי המתודולוגי להתאים מחקר פסיכואנליטי לסטנדרטים של מחקר מדעי שגרם לפסיכואנליסטים לפתח מחקר איכותי על יסוד תיאורי מקרים היו ההסתייגויות האחרותאידיאולוגיות. מבחינה מתודולוגית, למרותשממצאי המחקר הפסיכואנליטי מקובלים בקרב קהילת אנשי המקצוע הם אינם עומדים בקריטריונים מדעיים סטנדרטיים. קבלה של הפסיכואנליזה לקהילה המדעית היתה מפעילה אילוצים מתודולוגיים והגבלות על החוקרים\קלינאים.

    מבחינה אידיאולוגית ההתנגדות  נבעה ממספר סיבות: 1.  האימפקט של הפסיכואנליזה על טווח רחב של לימודי התרבות ומדעי הרוח הפרידה אותה מהתחום של מדעי הטבע. מגמה זו התחזקה עם התפתחות התפיסות הפוסט-מודרניסטיות והנאראטיביות שהביאו לשינוי בתפיסה הפוזיטיביסטית הפרוידיאנית מתפיסה של חקר האמת לחקר הנאראטיב ומציאת אמת יחסית וסובייקטיבית. זאת  בניגוד לחיפוש המדעי  המתבסס על מחקר אמפירי בתוך מציאות נתונה.

2. החשש המתמיד של הפסיכואנליזה לרדוקציה למדעי הטבע ובעיקר לביולוגיה ורפואה. כזכור לידתה של הפסיכואנליזה בפסיכיאטריה  ובנירולוגיה והיא אף אימצה את המודל הרפואי ואת הטרמינולוגיה הרפואית לצרכיה: אטיולוגיה, פתולוגיה, תרפיה, קליניקה, סמיולוגיה, נירוזה, פסיכוזה  וכיו”ב נכנסו לנומנקלטורה הפסיכואנליטית. התייחסות לפסיכואנליזה כאל מדע טבע היה מעצים בהרבה את האימפקט ה”בולעני” של המימסד הרפואי רב העוצמה וגרם לחשש מאיבוד עצמאותה ואולי אף איבוד זהותה. גם עמדתו ההיסטורית הבלתי מתפשרת של פרויד להכללת פסיכואנליסטים שאינם רופאים באגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה, החלטה שגרמה לקרע עם האגודה האמריקאית לפסיכואנליזה, גרמה מן הסתם להתרחקות הפסיכואנליזה מהרפואה וממדעי הטבע.

3. לבסוף, המבנה הסוציולוגי של המכונים הפסיכואנליטיים ובתי הספר לפסיכותרפיה שחייבו תקופת  הכשרה ארוכה לאנשי מקצוע עודד התנגדות זו. המכונים הדגישו את ההשתייכות של המתלמדים, את הנאמנות, וההתקשרותהרגשית של הקנדידטים למכונים בהם הוכשרו ולתפיסה התיאורטית שאותה קידמו המכונים (באחד הגליונות הקודמים של “שיחות” שואל אריק שלו “מדוע אנו דוגלים בגישה טיפולית מסוימת והתשובה שהוא נותן היא “אנחנו מאוהבים”). אנחנו אומנם מאוהבים בגישה הטיפולית המסוימת בה אנו דוגלים אך גם בעלי קשר  רגשי למנחים  שלנו, לעמיתים שלנו במכון ואנו גם נאמנים. ככל שאנו מותקפים על ידי הקהילה המדעית (ואין הרבה אנשי רוח דגולים כפרויד שמדענים, גם בעלי שם, אוהבים להשתמש בהם כשקי איגרוף) כן תגדל ההתכנסות הפנימית שלנו כדרך של הגנה בפני המתקיפים שבאים מחוץ לקהילה  הפסיכואנליטית.  “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”(“ירבה ויפרוץ” לא מבחינה כמותית אלא מבחינת העמידה ההגנתית). אנחנו  מאוחדים וחזקים בפני האחר, העוין, הזר שתופס את הדברים מבחוץ בלי שהוא מהווה חלק מהקהילה שלנו. זכור לי באחד הכנסים פסיכואנליטיקנית בכירה וידועה שכאשר הותקפה על ידי אחד  המשתתפות, הבכירותלא פחות, המשתייכת לתחום קרוב לפסיכואנליזה לא התייחסה לביקורת באופן ענייני אלא השיבה בטון שנשמע קריר ומתנשא:”אנחנו רואים את הדברים אחרת. לא שאנו טובים יותר אלא תפיסתנו שונה” והביטוי של שונות שבינינו, אלה שעברו את ההסמכה ואת המסות של טכסי ההתבגרותלבין האחרים, הזרים, אינו מחייב הסבר (ויסלחו לי הבוגרים על שאני משתמש בגוף ראשון רבים למרותשאינני בוגר. אני מייצג בזאת את הרגשתי ולא את הסטטוס הפסיכואנליטי שלי).

     האם אומנם הפרוייקט של פרויד לפסיכולוגיה מדעית הופך את הפסיכואנליזה לתחום דוגמטי ונוקשה בניגוד לתפיסה הפלורליסטית, דיאלקטית של הפסיכואנליזה הנוכחית כפי שמציע גוברין?  והשאלה הקריטית: האם ניתן בכלל להפוך את הפסיכואנליזה לתחום של מחקר מדעי ? השאלה נשמעת לכאורה מיותרת ואולי אף דוחה מבחינה רגשית. איננו רוצים לסרס את הפסיכואנליזה במחקרים אמפיריים ובוודאי שאיננו יכולים לחפש אמת אחת יחידה ואובייקטיבית כפי שציפה פרויד על פי רוח זמנו      בין התיאורטיקנים הפסיכואנליסטים שחקרו לעומק תחומים אלה ניתן למנות את  Peterfreund (9) Gedo (10) ובעיקר  Bowlby (11)שמחקריו על ההתקשרות, האובדן, והבסיס הבטוח נשענו על תצפיות אתולוגיות וחשיבה מדעית שניתן ליישמה במחקרים פסיכואנליטיים.

     במאמר שיתפרסם בקרוב נראה שהסיבה המרכזית לרתיעה מגישה מדעית לפסיכואנליזה היא העקרון ההרמנויטי שפותח אומנם על ידי פרויד ככלי מרכזי ביותר בטיפול הפסיכואנליטי מחוסר כלים יעילים יותר אך שהפך להיות אחד מהגורמים העיקריים לשמרנות בפסיכואנליזה.

     לפסיכואנליסטים ותירפיסטים רבים נראה העקרון ההרמנויטי כל כך אינהרנטי לטיפול שהשאלה הראשונה שעולה היא: כיצד ניתן אחרת ? אנו כה רגילים להסביר ולפרש שכל דרך אחרת נראית כמעט בלתי אפשרית. בהמשך לתגובה זו, ובמאמר נפרד, אתאר עקרונות מרכזיים אחרים בפסיכותרפיה אך כרגע הבה נבחן כיצד העקרון ההרמנויטי חיזק את ההתנגדות לחשיבה מדעית בפסיכואנליזה. נראה שהעקרון ההרמנויטי היה עבור פרויד מעין ברירת מחדל שהשתלבה עם הנחתו שההארה והמודעות של גורמים בלתי מודעים תהפוך אותם למודעים  וכך “תבריא” את הפציינט משליטת דחפים בלתי מודעים. אך כולנו יודעים שלא די בפרשנות של הדחפים הבלתי מודעים בכדי ליצור שינוי מבורך בתסמינים הבעייתיים. אלה מקבלים מעין אוטונומיה והופכים לפעולות לא רצוניות (ובדרך כלל פועלות בתוך מערכת העצבים הלא רצונית) וכמעט אוטומטיות והמטפל מתקשה לשנותם בכלים של הסברים ברמת המודע. נכון שבתיאוריה הפסיכואנליטית קיימות אינטרפרטציות להתנגדות, לחרדה משינוי, ולבעיות בהעברה שהם בדרך כלל נכונים ומספקים מבחינה תיאורטית אך אינם מספקים את הסחורה שמטופלים רבים היו שואפיםאליה והיא שינוי אפקטיבי של  דפוסים רגשיים שגורמים מצוקה או של התנהגויות בלתי רצויות וכל זאת בתקופת טיפול סבירה (נכון שלפסיכואנליסט יש הסברים אחרים לגבי המניע האמיתי של המטופל הפונה לעזרה אך הסברי הפסיכואנליסט נובעים מהנחה אוטופית המובלעת בפסיכואנליזה שנדון בה בהמשך). השינוי המיוחל נוצר לאחר תקופת טיפול לעיתים ממושכת ביותר (בעיקר במקרים של הפרעות פסיכוטיות או הפרעות אישיות אך גם במקרים נירוטיים רבים) ולאחר ציפיה ליצירת תובנות אצל המטופל. התובנות נוצרותאומנם בדרך כלל אך באופן לא ספציפי ולא תמיד במקום הצפוי. בעוד שהעקרון ההרמנויטי מאפשר שינוי דרך שליטה מודעת ודרך יצירת תובנות באופן לא ספציפי הוא תומך באופן ספציפי וברור במבנה הסוציולוגי של המכונים הפסיכואנליטיים ובתי הספר לפסיכותרפיה. הסמכות המקצועית של המדריכים הבכירים על הקנדידטים היא ביכולתם לתת, בזכות הידע והנסיון שלהם, הסברים מבריקים וידעניים לקנדידטים לגבי תהליך הטיפול. הסברים אלה מתבססים על ידע עדכני של עבודות של תיאורטיקנים המוערכים באותה תקופה על ידי האסכולה שבה דוגל המכון (ואיננו מצפים שמדריך במכון לקניאני יתן פרשנות של תיאורטיקן יונגיאני לבעייה טיפולית). העקרון ההרמנויטי הוא פחות רלבנטי למטופל המצוי במצוקה (כיון שאת ההסברים המורכבים לתהליך הטיפולי קל יותר לבצע בתהליך ההדרכה מאשר תוך כדי טיפול) אך הוא ה  Raison d etre של המכונים הפסיכואנליטיים ובתי הספר לפסיכותרפיה.

     ולבסוף קיים ארגומנט מרכזי נוסף לעלייתו ולשליטתו של העקרון ההרמנויטי בפסיכואנליזה. העקרון ההרמנויטי מעודד שאיפה אוטופית בלתי מודעת בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה. ישעיהו ברלין מאפיין את השאיפה לפתרון אוטופי לקשיי המציאות במספר גורמים:1. ציפיה למצב “טוב” עתידי 2. יש תשובות נכונות לכל השאלות הרציניות 3. סה”כ של כל הפתרונות לכל הבעיות הרציניות מהווה את הידע המושלם 4. אחת הדרכים למציאת התשובות האמיתיות היא חקירה בטכסטים קדושים שמפורשים בידי כוהנים בעלי הסמכה. המטופל באאלינו עם שאיפה ל”הצלה” ל”גאולה” “להיות בריא” “להרגיש טוב”. ציפיות אלה עולות במהלך הטיפול באופן מודע או בלתי מודע. האנליסט הוא בעל הידע שצופן את הפתרון. זכור למשל שפרויד מינה קבוצה של שבעה חברים שהיו  מעין “שומרי החותם” (האם המספר 7 הוא מקרי ?) המופקדים על הידע האנליטי ועל הקנייתו ולכן בתפיסה ההיסטורית של הפסיכואנליזה התקבע העקרון ההרמנויטי ככלי לשמירת והפצת ידע תיקני אך בו זמנית גם לגילוי האמת שתגאל את המטופל מהנברוזה. לצורך זה השתמש פרויד לא אחת במטפורותשל האנליטיקאי הארכיאולוג החושף שכבות נפשיות קדומות והאנליטיקאי הכירורג החודר בעזרת המילים לנבכי נפשו של המטופל וחושף את הצפון בה.

      נכון אומנם שבניגוד לפסיכואנליזה הקלסית, הפסיכואנליזה המודרנית המושפעת מהגישה הנאראטיבית והפוסט-מודרנית מודעת יותר למיגבלותיה ואינה מחפשת תשובה נכונה אחת. יתרה מזו, תפיסות פסיכואנליטיות מודרניות כמו הקונסטרוקטיביזם הדיאלקטי-חברתי מיסודו של הופמן או הגישה הפרספקטיביסטית טוענות שהמציאות הטיפולית היא יחסית ותלוית פרספקטיבה והן מתנגדות לגישה הפוזיטיביסטית הפרוידיאנית הקלסית של חיפוש האמת. תפיסות אלה כאשר הן מתחברותלגישה האינטרסובייקטיבית המקובלת כיום יוצרותמצב שברמן תיאר כדיאדה טיפולית חסרת כללי טכניקה שבה מנסה המטפל להבין בכל רגע את הדינמיקה הנפשית המודעת והלא מודעת אצל המטופל, את ההדהוד של חוויות המטופל בעולמו הסובייקטיבי של המטפל, ואת המפגש האינטרסובייקטיבי המורכב שביניהם. תפיסות אלה שבחלקן הן חוייתיות וא-תיאורטיות מציעות שהמפגש תלוי- הסיטואציה בין אישיות המטפל/מטופל הוא מייצר את השינוי בטיפול ולא ידע תיאורטי כלשהו. עליית הגישות  הא-תיאורטיות בטיפול נראית יותר מכל כתוצאת תיסכול וחוסר אונים בפני שטף המודעות, הרגשות, והתכנים הבלתי מודעים הסובייקטיביים והכאוטיים העולים בזמן אמיתי בטיפול בו זמנית מהמטפל מהמטופל ומהאינטראקציה שביניהם ( גישות אלה מוותרותעל התיאוריזציה בזמן אמיתי ותוך כדי טיפול אם כי אינן נימנעות מתיאוריזציה במהלך ההדרכה).

     נקודה זו מציגה את הבעייתיות של הפסיכואנליזה כיום שהגיעה למצב תיאורטי כמעט אנרכי לאחר התפתחות תיאורטית מאד אינטנסיבית ופורה ברעיונות  של מוחות מבריקים בעשורים האחרונים. היא נותנת מקום למחשבה  שיתכן לראות את הפסיכואנליזה כתחום מדעי שעל סף שינוי פרדיגמה. שכן אם מהות הטיפול היא יצירת מקום של מפגש אינטרסובייקטיבי שבו נוצרת משמעות   חדשה (דבר שאני מסכים לו לחלוטין) הרי שמדובר כאן במצב שבו נוצר תהליך של שינוי ולא בחקירה הרמנויטית . עלינו ללמוד כיצד לקדם תהליך זה של יצירת שינוי וללמוד מה החוקיות השולטת בו בעוד שההרמנויטיקה  עוסקת באופן ישיר בעיקר בתכנים ולא בתהליכים ומעודדת שינוי רק באופן עקיף. העקרון ההרמנויטי הוא הכלי שהוריש לנו פרויד מתוך התפיסה הפוזיטיביסטית ששלטה בזמנו. עקרון זה הפרה אומנם מאד גישות תיאורטיות רבות אך הביא אותנו מחד לשמרנות, להתבדלות  ולהתרחקות של הפסיכואנליזה ממדעי הטבע ומאידך, אל סף של אנרכיה א-תיאורטית סובייקטיביסטית ופרספקטיביסטית בכך שהאטה את תהליך החקירה האובייקטיבית של התהליך הטיפולי בפסיכואנליזה. העקרון ההרמנויטי (ומדובר כאן גם ביישומו לפרשנות ההעברה ומה שכרוך בה) הוא כלי רב עוצמה ללא ספק אך אינו אופטימלי ככלי כמעט בלעדי למטרותהטיפוליות שברצוננו להשיג.

      לבסוף, גם כאשר אנו יוצאים מתוך גישה אינטרסובייקטיבית, חוויתית קונסטרוקטיביסטית או א-תיאורטית נראה שהעקרון ההרמנויטי שולט ביד רמה במימד הלא מודע. האם אין בתפיסתו הבלתי מודעת של האנליסט  אמונה שהפרשנות שהוא נותן נכונה יותר מזו של המטופל ? (והצענו למעלה שבתפיסתו של המטפל הוא שיודע ולא המטופל מהן הסיבות הבלתי מודעות האמיתיות שמביאות אותו לטיפול) שאם לא כן מה הוא עושה עם המטופל, ומי מקבל את התשלום ?  האם אין הפסיכואנליסט מאמין שהפרשנות של מדריכו נכונה יותר מפרשנותו הוא, שאם לא כן מדוע הוא פועל על פי הנחיות המדריך ומי מקבל את התשלום ? אם  התשובות הן חיוביות הרי שקיימת אמונה סמויה ובלתי מודעת שקיים גוף של ידע שכאשר המטופל יבין ויידע אותו הוא יגיע כביכול ל”גאולה” האוטופית. ושאלה נוספת שלא ני

תן להשיב עליה היא האם יודע המטופל שכאשר הוא בא לרפא את נפשו הדוויה, התגובה שהוא מקבל היא הדהוד מדיטטיבי מהלא מודע של המטפל ללא שום כוונה תירפוייטית (לאקאן) וללא השתוקקות לתכלית כלשהי (ביון).  האם יודע המטופל שהגורם האישיותי של המטפל הוא הדומיננטי בטיפול (הופמן) ולא הידע שלו ? (12) האם יסכים לשלם במקרה שיידע זאת ? והאם אישיותו של המטפל היא כל כך יותר מוצלחת מאישיותו של ידידו הטוב שמשתוקק ליצור אתו מפגש אינטרסובייקטיבי אמפתי ללא תשלום  ?

       דברים קצרים אלה (שהם חלק ממאמר מקיף יותר בהכנה) אינם קלים לעיכול ונשמעים לעיתים כפרובוקציה, אך הם נכתבים על ידי אוהב (אם כי אולי לא מאוהב) ומי שרואה את הפסיכואנליזה כבסיס העמוק של המורשת הטיפולית ומורשת החשיבה שלו ושל העוסקים בפסיכותרפיה. יותר מאשר פרובוקציה הם מציגים את ההתלבטויות של המחבר ומציעים ספיקות שהוא מאמין שמפעמים ברובן או בחלקן בחלק גדול מאלה העוסקים בתחום הטיפול היקר לכולנו. למרותהדיסוננס הקוגניטיבי שדברים אלה יוצרים לכל אשר למדנו להאמין בו במשך שנים ארוכות יושרה אישית ומקצועית היא בין העקרונות שעליהם מושתת העיסוק שלנו. לכן מן הראוי שיושרה תתקיים גם בחקירה בקורתית של הנחות היסוד שעליהם מושתת עיסוקנו. עיסוק זה הוא הרבה יותר מפרנסה גרידא וכרוך גם באידיאולוגיה, בנאמנות, באמונה, וביצרים אישיים שהם הכוח המניע אותנו קדימה אך הם יכולים גם להיות הכתם העיוור שמכשיל אותנו. בהמשך לתגובה זו ברצוני להציג דרך אפשרית למחקר מדעי בפסיכולוגיה של הסובייקטיביות ויישומה בעבודה טיפולית.

ספרות

1. גוברין ע. תגובה לסקירותעל פרויד של ברמן ע. ורולניק ע. שיחות ט”ז (3)  311-313, 2002.

2. ברמן ע. המסע הארוך: שיטת הטיפול הפסיכואנליטית, דרכיה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית מאז פרויד. שיחות ט”ז ( 1 ) 4-25 ,2001.

3. רולניק ע. בין טכניקה לאתיקה, בין מדע להרמנויטיקה: זיגמונד פרויד והניחוש הנכון. שיחות ט”ז

( 1 ) 4-25 ,2001.

4. Freud S. (1895). Project for a Scientific Psychology. S.E. 1950

5. Spitz R. A. (1957) No and Yes,New York: International Universities Press.

6. Stern D. N. (1985) The Interpersonal World of the Infant.New York: Basic Books

7 .Sroufe L. A. (1986) Bowlby’s contribution to psychoanalytical theory and developmental Psychology. Journal of Child Psychology and Psychiatry. 27: 841-9.

8. לוי א. תבניות פרומיתיאוס – לקראת פסיכולוגיה אבולוציונית של העצמי. תל אביב: צ’ריקובר 1993.

9. Peterfreund E. (1983) The Process of Psychoanalytic Therapy: Modes and Strategies.New York:Analytic Press.

10. Gedo J.E. (1979)Beyond Interpretation: Toward a revised Theory of Psychoanalysis,New York: International Universities Press.

11. Bowlby, J. (1981) Psychoanalysis as a natural Science. International Review of Psychoanalysis, (8) 243-56.

12. גלדמן מ. האמת בפסיכותרפיה פסיכואנליטית- מבוא. שיחות ט”ז (1) 53-63, 2001.

האימון הוא המקצוע השני בעולם בקצב התפתחותו לאחר מקצועות טכנולוגיות המידע, כך מפרסם ב 17.2.10 ד”ר ריי ויליאמס ב”פסיכולוגיה היום”. הקלקה מקרית בגוגל של המונח Life Coaching מעלה תוצאה של 41900000 פגיעות. בדיקה שבצעתי לפני מספר חודשים העלתה 17330000 פגיעות על אותו המושג. אין ספק שהתחום בהתרחבות מדהימה.
עם זאת תחום האימון, למרות שהוא מושך בין היתר הון אנושי מהמדרגה הראשונה זוכה ליחס מעורב בציבור הרחב ויחס עוין באקדמיה. רבים מאתנו עברו או אפילו למדו אימון ולרובנו מכרים שעברו אימון. לרבים מאתנו דעות ותחושות מעורבות ביחס לתחום האימון האישי. הדעות יכולות להיות החל מהתלהבות קיצונית עם אמירות מסוג:
“3 חודשים של אימון יצרו אצלי פריצת דרך ושינוי בחיי שלא הגעתי אליהן ב5 השנים שאני הולכת לטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוג אומנם בנה עוד חדר בקליניקה שלו על חשבוני אך אצלי העניינים דשדשו במקום מספר שנים”
ועד הסתייגות קשה עם אמירות מסוג:
” זהו תחום שבו השרלטנות חוגגת. חברה שלי הלכה למאמן שהסתבר שהיה בחור די מופרע שלא סיים תיכון אך בעל כריזמה ויכולת שיכנוע של איש מכירות שאי אפשר לעמוד בפניו. בעקבות ה”טיפול” שהיא קיבלה ממנו היא נכנסה לדיכאון ועד היום היא עדיין לא יצאה ממנו”.
באקדמיה היחס המעורב נובע מסיבות מורכבות יותר. אנשי אקדמיה אינם יודעים כיצד להתייחס לתחום חדש זה והמחקר בו אינו מפותח. בסקירה שביצע ד”ר אנתוני גרנט מאוניברסיטת סידני הוא מצא שבין השנים 1937-1999 רק 93 מאמרים הקשורים לקואצ’ינג הופיעו בדטה בייס של Psychinfo, ששם מצוטטים ע”י APA כל המאמרים במדעי ההתנהגות. משנת 2000- 2008 צוטטו 400 מאמרים. עם זאת מחקרים אמפיריים בתחום האימון הופיעו עד שנת 2008 רק 42. מספר מדהים בדלותו ביחס לשפע של מחקרים במדעי ההתנהגות.
מה סוד הקסם והרתיעה מתחום מרתק זה ?
אימון אישי הוא מקצוע ש”תפור” למאה ה21 ונובע מרוח הזמן. האימון היא פעולה ממוקדת-תוצאות ותכליתית שמטרתה לקדם את ההגשמה העצמית ומימוש הפוטנציאל האישי של המתאמן. בכך האימון עונה על צרכי התקופה של מיקסום הפוטנציאל האינדיבידואלי בצורה תכליתית ומהירה. הרתיעה נובעת לעיתים קרובות מחוסר הכשרה מתאימה ומספקת של מאמנים וגם מחוסר הגבולות של עיסוק זה כיון שאין הוא דיסציפלינה מדעית מוגדרת כפי שנתאר בהמשך.

בפתח דיוננו נבחן תחילה מספר מיתוסים נפוצים בתחום האימון:
1. 1. “טיפול פסיכולוגי נמשך שנים בעוד אימון אישי הוא קצר בסביבות 3 חודשים”.
2. טעות – הטיפול הפסיכולוגי הנפוץ בארץ הוא אומנם טיפול שנקרא פסיכודינמי ויכול להמשך מספר שנים אך קיימים מודלים רבים של טיפול. האימון האישי מבוסס על תפיסת הטיפול הממוקד וקצר המועד של 12-15 פגישות שפותחה בשלהי שנות ה 60 של המאה הקודמת ע”י קבוצה של מטפלים/תיאורטיקנים שהבולטים שביניהם היו סיפנאוס, מאלאן, וולברג דוונלו ובעיקר ג’ימס מאן. מייסדי תחום האימון האישי והעיסקי אימצו את המודל של טיפול קצר מועד באימון.
3. 2. מאמנים עוסקים בכאן ועכשיו ופסיכולוגים מחטטים בעבר”.
4. טעות – גם הפסיכולוג מתעניין בהווה והעיסוק בעבר הוא רק אחת הדרכים ליצור שינוי בהווה ע”י בירור דפוסי התנהגות אוטומטיים ובלתי רצויים שנוצרו בעבר. בנוסף התפיסות של טיפול “כאן ועכשיו” התפתחו בתירפית הגשטאלט ששלטה בשנות ה60 ואומצה ע”י גישת הNLP (Neurolinguistic Programing ) וממנה עברה לאימון אישי.
3. 3. “הפתרונות מצויים אצל המתאמן או במילים “אימוניות” “האג’נדה היא אצל המתאמן”.

זה זה נכון אך גם פסיכותרפיה איכותית ומודרנית עברה מאה שנות גילגולים מאז פרויד שראה את חשיפת האמת בידי המטפל כמטרה מרכזית בטיפול. גם כאן חלה מהפיכה בשנות ה60 בתפיסת המטופל. עקרונות הפסיכולוגיה ההומניסטית שתומצתו ע”י ג’יימס בוגנטל מהחשובים בתיאורטיקנים ההומניסטים-אקסיסטנציאליסטים מהווים אבן יסוד של כל אימון אישי איכותי ואלה הם:

• לא ניתן לצמצם אנשים ל”מרכיבים”
• אנשים הם ייחודיים מעצם טבעם.
• לאדם יש בחירה חופשית ואחריות לחייו ולמעשיו.
• האדם פועל באופן מודע ומחפש בחייו משמעות, ערכים ויצירתיות.

בוגנטל, שמעט מאד מאמנים, אם בכלל, שמעו את שמו, מתאר תפיסה הוליסטית שבמרכזה אדם אחראי לחייו ולהחלטותיו ושהפתרונות למצבו נובעים מתוך עצמו ולא מידע חיצוני. גישתו מהווה את אבן הפינה לתפיסה האימונית.
יתרה מזה, גם הרעיון המרכזי של אימון אישי שהוא מימוש החזון האישי מקורו ברעיון ההגשמה העצמית שהיה מרכזי בפסיכולוגיה ההומניסטית בשנות ה60 ומצוי בראש פירמידת הצרכים של מסלו.
לא רק הנחות היסוד, גם הרוב הגדול של הטכניקות האימוניות מבוסס על טכניקות שונות של פסיכותרפיה ובעיקר על טכניקות של טיפול משפחתי.
מה שעולה מהדברים האלה אינו הפחתה בערך של אימון אישי או טענת פלגיאט, כלומר טענת שימוש ברעיונות הפסיכולוגיה לסוגיה בלי לציין את מקורם.
טענת הפלגיאט אינה תקפה כיון שחלק ממייסדי התחומים של אימון אישי היו אנשים חכמים ויצירתיים והם פיתחו ועיבדו רעיונות מתחום הפסיכותרפיה ויישמו אותם באימון אישי (לדוגמא: טכניקה מוכרת של החצנת הבעיה בטיפול משפחתי שפותחה ע”י וייט ואפסטון הם פיתחו לטכניקה באימון שנקראת טכניקת הגרמלינים, השדונים). אנחנו חיים בעידן של התפוצצות הידע. אלפי ספרי פסיכולוגיה ופסיכותרפיה שנכתבו ע”י טובי המטפלים והתיאורטיקנים זמינים לקהל הרחב בדפוס ובאינטרנט ואנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה יכולים להפיק מהם את אשר הם מחפשים (למרות שהעדר הנסיון הקליני מביא לעיתים קרובות למסקנות שגויות).
בנוסף לכך גם זרמים מסוימים בפסיכולוגיה (כמו פסיכולוגיה טרנספרסונלית למשל) וגם גישות של אימון אישי הושפעו ממקורות משותפים של תפיסות של העידן החדש.
אז מה הנקודה המרכזית שברצוננו לומר כאן: החסרון העיקרי של אימון אישי הוא שהוא אינו דיסציפלינה מדעית ושהוא אינו מושתת ראיות, לכן הכל אפשרי בו. מצד אחד יש הרבה פיתוי בכך שאיננו מוגבלים במסגרת של כללים אקדמיים נוקשים והשמיים הם הגבול. מצד שני אם הכל אפשרי אז גם אפשר לפתח אימון יוגי-רוחני, אימון למצוינות בסקס, אימון בבישול מודרני, או אימון להתמודד עם פוביות (נסו בגוגל ותמצאו את כל אלה).

בעצם מדוע לא נאמן כל אדם לממש את משאלת לבו תהיה אשר תהיה ?

גישה מסוג זה פוגעת קשה במקצועיות של תחום האימון האישי. מאמן אישי אין לו כישורים להיות מטפל מיני או מטפל בפוביות ולימוד בישול מודרני אינו אימון אישי.
חוסר הגבולות וחוסר המחויבות לכללים הנהוגים במדעי החברה (למשל של ציטוט מקורות, של מחקר אובייקטיבי, ושל שימוש בטכניקות מושתתות ראיות) הוא שגרם בין היתר לעלייה המטאורית של האימון האישי אך עלול גם לגרום לקריסה פתאומית של התחום וכבר הזכרנו את הסימנים הראשונים בירידת הערך והספקנות ביחס אליו.
בכדי לשבר את אוזנינו נתייחס לאבחנה מקובלת בפילוסופיה של המדע בין מדע תיקני, פרוטו-מדע, ופסבדו-מדע. ממדע תיקני אנו מצפים שיהיה עיקבי, ניתן לתצפית ולמחקר אובייקטיביים, בעל כושר ניבוי והכללה ופתוח לשינויים ולבקורת עצמית. פרוטו-מדע הוא בד”כ מצב של מדע בהתהוות. פרוטו-מדע מציע הסבר סביר לגוף הידע שבו הוא עוסק, הוא פתוח לביקורת עצמית ואינו מנוגד לתפיסה המדעית הדומיננטית אך אינו ניתן לתצפית ולמחקר אובייקטיביים לניבוי ולהכללה מספקים ומתודולוגיות המחקר שלו לא קיבלו תקפות ומהימנות מספקים.
פסבדו-מדע, הוא אוסף של רעיונות, אמונות, פרקטיקות ומתודולוגיות שמוצגים כמדע. פסבדו-מדע חסר מתודולוגיה מחקרית אמינה או אינו ניתן לבדיקה ניסויית. הוא חסר גבולות ביחס לדיסציפלינות קרובות, והוא אינו עונה לתביעות מתודולוגיות מדעיות כמו ציטוט מקורות, שיחזור ניסויים, פירסום בכתבי עת מדעיים וביקורת עמיתים. תומכי פסבדו-מדע משתמשים לעיתים קרובות בכלי שיכנוע כמו חצאי אמיתות, ז’רגון טכני חסר בסיס, או אמצעים דמגוגיים כדי לשכנע בנכונות גישתם.
בצורה מטפורית הייתי מכליל את המדע כמצב שבו הידע המצוי בידינו על העולם הוא הנכון והמדויק ביותר מבחינה מתודולוגית בזמן נתון, פרוטו-מדע הוא תחום השואף להיות מדעי, ופסבדו-מדע הוא תחום המתחפש למדע.
כיון שמקצוע האימון הוא מקצוע שנבנה על גוף ידע אקלקטי וחסר עקביות הוא נראה כתחום שבו מעורבים כל המאפיינים שציינתי לעיל.
מאמנים רבים שואפים להפוך את תחום העיסוק שלהם לדיספלינה אקדמית אך גם הטובים שבהם עדיין מתקשים להגדיר אותו ולתחום את גבולותיו.

למרות זיקתו ושורשיו העמוקים של תחום האימון בפסיכולוגיה לא נראה שהכללתו כתחום התמחות ספציפי של פסיכולוגיה או של Coaching Psychology או כפי שרואים אותו חלק מהתיאורטיקנים כפסיכולוגיה חיובית יישומית יאפיינו אותו בצורה הנכונה ביותר.
תחומי העיסוק של האימון האישי כגון חיפוש משמעות החיים, חקר מערכות הערכים האוניברסאלית והאישית ופיתוח הטכניקות לזיהוים, חקר הזהות האוטנטית, והמתודולוגיות שבהם משתמש האימון ליישם תחומים אלה אינם מצויים בזרם המרכזי של הפסיכולוגיה חוץ מתחום הפסיכולוגיה החיובית. עם זאת תיאורטיקנים מרכזיים של הפסיכולוגיה החיובית ובעיקר זליגמן מתארים את התחום כרביזיה של הפסיכולוגיה הקלינית ולכן תחום זה אינו מתאים להיות המודל המדעי של אימון. בנוסף לכך פסיכולוגיה חיובית משתמשת אומנם במתודולוגיה מדעית אך יש לא מעט חוקרים הטוענים שהיא מושפעת באופן סמוי מהאידיאולוגיה של העידן החדש ואינה מבוססת על תצפית אובייקטיבית כפי שמצופה מחשיבה מדעית. בנוסף לכך נראה שההתייחסות לאימון כפסיכולוגיה חיובית יישומית עלול לפגוע באימפקט המהפכני של תחום האימון. ראיית האימון האישי ובעיקר האימון הפסיכולוגי כהתמחות של פסיכולוגיה תפגע בזיקתו לתחומי הפילוסופיה, הניהול, הספורט, והסוציולוגיה.
דיסציפלינה חדשה של אימון חייבת להיות רב מימדית ורב תחומית. אימון אישי עוסק בשאיפות הגבוהות ביותר של האדם כמו מימוש עצמי, הגשמת החזון האישי, הטבעת חותם, זיהוי מערכת הערכים הקיימת וחיים עפ”י מערכת הערכים האידיאלית. אלה הם נושאים שנילמדו בהרחבה ע”י הפילוסופיה האקסיסטנציאלית והפסיכולוגיה ההומניסטית. עם זאת הבסיס הביולוגי והתרבותי של מערכת הערכים קשורים למחקר אתולוגי וללימודי התרבות, למדע אבולוציוני ולפסיכולוגיה התפתחותית. הלימוד של העצמי כמערכת מורכבת לא ליניארית המארגנת את עצמה הוא תחום הלימוד של תורת המערכות ומדעי המוח.
נושאים אלה אינם תמיד קשורים לפרקטיקה המקצועית היומיומית (למרות שכל מאמן יכול להבחין בהשלכותיהם בפרקטיקה למשל פעולת העצמי כמערכת מורכבת ולא תמיד צפויה) אך דיסציפלינה מדעית חייבת להתייחס גם למחקר הבסיסי ולא רק לפרקטיקה היומיומית.
תחום שנראה לי שיכול לקרב אותנו בכיוון זה הוא תחום הרביזיה של אימון פסיכולוגי אקסיסטנציאלי כפי שאתאר להלן:

לפני 5 שנים הקמתי באוניברסיטת ת”א את התוכנית להכשרת מאמנים אישיים במגמת מדעי ההתנהגות. בעקבות הנסיון שרכשתי באימון ובמחקר אישי של הנושא אציג חלק ממסקנותי:
מעבר לשוני בין אסכולות האימון השונות קיים קונסנסוס ביניהן לגבי העקרונות הבאים:

עקרונות הפעולה של המאמן

1. המאמן רואה במתאמן אדם אחראי ומחויב לשאיפותיו.
2. המאמן יניע את המתאמן להפיק מעצמו פתרונות ואסטרטגיות להגשמת חזונו.
3. המאמן יניע את המתאמן לגילוי עצמי.
4. המאמן יבהיר ויהיה שותף למה שהמתאמן רוצה להשיג.

מה יכול האימון הפסיכולוגי אקסיסטנציאלי לתרום לעקרונות אלה של האימון ?

* כל הגישות האקסיסטנציאליות חותרות להביא את הקליינט להתנהגות אוטנטית יותר, ולקבלת החלטות עפ”י מערכת ערכיו אמונותיו ושאיפותיו האוטנטיות.
* הגישות האקסיסטנציאליות מדגישות את ההתנסות הישירה “כאן ועכשיו”
* הקליינטים מקבלים עידוד לפעול מתוך בחירה חופשית ואחריות אישית.
* הקליינטים מקבלים עידוד לפעול מתוך המצב האנושי-כלומר לא פסיכולוגיה חיובית או תורת “הסוד” לא אמירות כמו:”היה חיובי ומאושר” אלא התייחסות לכל מינעד הרגשות האנושיים, סבל, חרדה, אשמה וגם אושר, שמחה, והתרוממות הנפש.
* הקליינטים מקבלים עידוד להתבונן על כל מרחב החיים שלהם בציר הזמן.
* הקליינטים מקבלים עידוד לבדוק את הקשרים במרחב החיים שלהם: רגשות, התנהגויות, תגובות פיסיולוגיות וכו’
* הקשר עם הקליינטים הוא אישי, כן, ועם גבולות גמישים ושקיפות יחסית של המטפל.

אם אנו רואים אם כן שהאימון האישי לקח 9 קבין של פסיכולוגיה אקסיסטנציאלית אך הגישה האקסיסטנציאלית מעמיקה ומרחיבה את התמונה.

ל הגישות האקסיסטנציאליות השונות הן רבות פנים ולעיתים חסרות עיקביות. יש ביניהן גישות פנומנולוגיות שרואות את הקיום כתופעה (ספינלי) לעומת גישות אקסיסטנציאליות שטוענות שהאדם צריך לקבל על עצמו אחריות אקטיבית (פרנקל), גישות סמכותיות כמו הלוגותרפיה לעומת גישות לא סמכותיות כשל רוג’רס. גישות תיאוריות שנהוגות באסכולה הבריטית לעומת גישות הרמנויטיות-פרשניות כאנליזתDasein , גישות שמבוססות על ספונטניות של התהליך כמו אצל לאינג והאסכולה הבריטית לעומת טכניקות מובנות כמו הלוגותירפיה, גישות סובייקטיביות כמו אצל לאינג לעומת בינאישיות כמו באסכולה הבריטית, גישות המתייחסות לאינדיבידואליות כמו אנליזת Daseinאו אוניברסליות כמו באסכולה הבריטית, גישות שמתייחסות לפסיכופתולוגיה כמו אנליזת Dasein או לאינג או גישות ללא התייחסות לפתולוגיה כמו באסכולה הבריטית.

הגישה שפותחה ב NECP New Existential Coaching Psychology Society לאחר שנים ארוכות של חקירה מתבססת על מספר עקרונות:
1. 1. האדם התפתח בטבע כיצור פגיע אשר הצליח לשרוד בעזרת כושר הלמידה שלו שאפשר לו ליצור פרדיגמות של משמעות בחייו (למשל פיתוח האמונות במיתולוגיות ובאלים המעורבים בחייו ויצירת טכסים מקודשים נתנו לו ביטחון קיומי וכושר התמודדות ביחס לחרדת המוות והחידלון. ).
2. 2. אותן פרדיגמות של משמעות מתפתחות בצורה ספירלית במהלך החיים. הן מאפשרות הישרדות בתחילת החיים, סוציאליזציה ואקולטורציה בהמשך החיים, הגשמה עצמית בשיא החיים, והטבעת חותם בחלק האחרון של החיים
3. 3. מטרת האימון והפסיכותרפיה האקסיסטנציאליים היא שיקום כושר הלמידה שניפגע ושגורם ליצירת פרדיגמות שגויות של משמעות.
4. 4. מוח האדם פועל כמערכת מורכבת מסתגלת המארגנת את עצמה.
ת 5. תהליך האימון הוא תהליך התפתחותי שניתן לסכמו ב 5 שלבים ו4 תת שלבים שמתפתחים בצורה ספירלית. כלומר לכל שלב יש מטרות שונות, משימות שונות, תרגילים ומאגר שאלות שונה המופנות למתאמן, אך כל שלב מכיל גם חלקים משלבים אחרים ומוכל על ידיהם. השלבים העיקריים הם:
1.. א. שלב ההכנה. מטרת השלב להכין את המתאמן לתהליכי שינוי על ידי יצירת “מקום בטוח” ואיסוף מידע.
2. ב. שלב ההכרה שבו מכיר המתאמן בצורך לשינוי אך עדיין שולטות בו הפרדיגמות הקיימות שהוא חושש לשנות ולא בשלה בו ההחלטה לפעולה (לשלב זה 3 תת שלבים).
ג. שלב ההחלטה שמורכב מ 2 תת שלבים: א. התגבשות ההחלטה, ב. ויצירת תוכנית אסטרטגית לשינוי.
ד. שלב הפעולה: זהו השלב שבו אנו מלווים בצורה אקטיבית את ביצוע המטרות והחזון.
ה. שלב האינטגרציה שבו אנו מבצעים מבט-על לגבי התהליך שעבר המתאמן. אנו מבצעים מעקב על הביצוע והתוצאות, מתחזקים את השינוי ובודקים את האקולוגיה שלו כלומר השפעתו על הסביבה ומרחב החיים של המתאמן.
באימון על בסיס פסיכולוגיה אקסיסטנציאלית החזון האישי שעל המאמן לקדם
אינו מטרה כלשהי שמציג המתאמן כגון פתיחת עסק עצמאי, או מימוש סיסמאות ברוח העידן החדש כגון: “מה שתרצה תשיג, הציבו עצמכם בראש הרשימה, כבדו את רווחתכם הרוחנית, זירמו עם מצבי הרוח שלכם, חיפרו עמוק לחפש את חוכמתכם” (אלה הם ציטוטים מספרי קואצ’ינג שונים). עצות אלה יש בהן לעיתים חוכמה רבה אך אין הן מייצרות שינוי בדפוסי ההתנהגות. התנהגות כל אחד מאתנו נובעת מדפוסי פעילות במוח שמייצרים פעולות של טייס אוטומטי. האימון האישי הוא תהליך של שינוי הפרדיגמות של המשמעות שיוצר המתאמן לפרדיגמות שמבטאות בצורה מיטבית את המימוש העצמי שלו ואת הצורך שלו להטביע חותם מעבר לקיומו הפיזי.

הגישה של הרביזיה של המודל האקסיסטנציאלי -הומניסטי יוצרת קוהרנטיות וגיבוש של היבטים סותרים שאנו מוצאים בגישות השונות של הפסיכולוגיה האקסיסטנציאלית. אנו מקווים שגישה זו יכולה ליצור בסיס ראשוני לפיתוח גישה של דיסציפלינה אימונית חדשה שנשענת על מחקר מדעי וטכניקות יישומיות מתורות הניהול והשיווק, מסוציולוגיה ולימודי התרבות, מחינוך ודידקטיקה, וגם ממדעי המוח, מתורת הכאוס והמערכות המורכבות, מפסיכולוגיה הומניסטית, אבולוציונית, והתפתחותית. אימון אישי לחיים עוסק במיכלול ההתנהגות האנושית ובעולמו הנפשי של האדם בסביבתו החברתית-תרבותית. עלייתו המהירה של תחום מרתק זה מציינת תחילת יצירתו של תחום ידע חדש ומתחדש רב מימדי ורבתחומי שמאתגר את כולנו להמשיך ולפתח.

____________________________________________________
*מאמר זה ניכתב ע”י פרופ’ ארנון לוי פסיכולוג קליני פסיכו-אנתרופולוג ומאמן אישי, לשעבר יו”ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, מייסד התוכנית לאימון באוניברסיטת ת”א, מייסד CPA, ו IACP.