כולנו מכירים את המושג עבודה סיזיפית. עבודה שאינה מסתיימת ואינה מביאה לתוצאות הרצויות. פחות אנו מכירים את המיתוס של סיזיפוס והרבה פחות את הפרשנות האקסיסטנציאלית שניתנת לו.

סיזיפוס היה בנו של איאולוס אל הרוחות  ומייסדה של קורינתוס. יום אחד הזדמן לסיזיפוס לראות נשר גדול ומפואר נושא על כנפיו נערה לאי בודד. הוא הבין שזאוס אבי האלים חשקה נפשו לחלל את תומתה של אגינה היפה בתו של אזופוס אל  הנהר. מאוחר יותר, כשראה את אזופוס, סיפר לו סיזיפוס על החטיפה.

כשזאוס גילה מהיכן שמע אזופוס על החטיפה רתח מזעם והעניש את סיזיפוס.  

עונשו של סיזיפוס                                            

סיזיפוס נשלח אל עולם המתים, שנשלט על ידי הדס אל השאול, ושם הוטל עליו לגלגל במעלה ההר סלע כבד עד לפסגה, כאשר הגיע לפסגה שב הסלע ונתגלגל למטה, וכך חוזר חלילה, לעולמי עד.

המשימה הסיזיפית היא משימה שלעולם לא תמומש. בתרבות המערבית שבה מניע ההישג הוא מרכזי אנו רואים לעיתים את הגשמת החזון כהשגת מטרות מסוגים שונים. בעולם כזה סיזיפוס מקולל לנצח. .

אלברט קמי מחלוצי האקסיסטנציאליזם הצרפתי במסה “המיתוס של סיזיפוס” ובספרו “הזר” מציג את המיתוס של  סיזיפוס, כמטפורה לחיים המשמימים והשגרתיים בחברה המודרנית. בסיפרו “המיתוס של סיזיפוס” הוא אומר: “כל גרגר באבן זו, כל היבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו למלא ליבו של אדם. עלינו לתאר את סיזיפוס מאושר”. 

מה גרם לסיזיפוס לחייך ?

שינוי פרדיגמה. בתובנה מבריקה התחלפה הפרדיגמה של השגת המטרה הבלתי אפשרית לפרדיגמה של התהליך. העלאת האבן לפיסגה נעשית חסרת חשיבות ומה שקורה בדרך הופך להיות בעל משמעות. התהליך הוא החיים והבחירה בחיים קודמת לכל. אך אנו גם רוצים בחיים אוטנטיים ובעלי משמעות וזו הבחירה החופשית שלנו. לעיתים בתהליך אנו יוצרים מטרות שנותנות משמעות לחיינו אך אין המטרה עומדת בפני עצמה. כאשר השגתי את המטרה אם אני נשאר אתה אני מתחיל לשקוע ולהתנוון. לאחר כיבוש האוורסט אין משמעות להשארות על הפסגה. אני יכול רק לכתוב זכרונות.

אנו חיים בתרבות הישגית שבה כולם מטפסים לראש ההר. מי שמתקשה בטיפוס פונה לפסיכולוג או לפסיכותרפיסט (ז/נ) סיזיפוס האקסיסטנציאליסט יאמר  לנו “על הפיסגה לא נמצאת גיזת הזהב או האושר שכולם מחפשים היום. על הפסגה אין כלום חוץ מעצמך. לכן החזון האנושי הוא עצם המאבק על הפסגות וקבלת האנרגיה של החיים לטוב או לרע”.

כולנו מכירים את המושג עבודה סיזיפית. עבודה שאינה מסתיימת ואינה מביאה לתוצאות הרצויות. פחות אנו מכירים את המיתוס של סיזיפוס והרבה פחות את הפרשנות האקסיסטנציאלית שניתנת לו.

סיזיפוס היה בנו של איאולוס אל הרוחות  ומייסדה של קורינתוס. יום אחד הזדמן לסיזיפוס לראות נשר גדול ומפואר נושא על כנפיו נערה לאי בודד. הוא הבין שזאוס אבי האלים חשקה נפשו לחלל את תומתה של אגינה היפה בתו של אזופוס אל  הנהר. מאוחר יותר, כשראה את אזופוס, סיפר לו סיזיפוס על החטיפה.

כשזאוס גילה מהיכן שמע אזופוס על החטיפה רתח מזעם והעניש את סיזיפוס.  

עונשו של סיזיפוס                                            

סיזיפוס נשלח אל עולם המתים, שנשלט על ידי הדס אל השאול, ושם הוטל עליו לגלגל במעלה ההר סלע כבד עד לפסגה, כאשר הגיע לפסגה שב הסלע ונתגלגל למטה, וכך חוזר חלילה, לעולמי עד.

המשימה הסיזיפית היא משימה שלעולם לא תמומש. בתרבות המערבית שבה מניע ההישג הוא מרכזי אנו רואים לעיתים את הגשמת החזון כהשגת מטרות מסוגים שונים. בעולם כזה סיזיפוס מקולל לנצח. .

אלברט קמי מחלוצי האקסיסטנציאליזם הצרפתי במסה “המיתוס של סיזיפוס” ובספרו “הזר” מציג את המיתוס של  סיזיפוס, כמטפורה לחיים המשמימים והשגרתיים בחברה המודרנית. בסיפרו “המיתוס של סיזיפוס” הוא אומר: “כל גרגר באבן זו, כל היבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו למלא ליבו של אדם. עלינו לתאר את סיזיפוס מאושר”. 

מה גרם לסיזיפוס לחייך ?

שינוי פרדיגמה. בתובנה מבריקה התחלפה הפרדיגמה של השגת המטרה הבלתי אפשרית לפרדיגמה של התהליך. העלאת האבן לפיסגה נעשית חסרת חשיבות ומה שקורה בדרך הופך להיות בעל משמעות. התהליך הוא החיים והבחירה בחיים קודמת לכל. אך אנו גם רוצים בחיים אוטנטיים ובעלי משמעות וזו הבחירה החופשית שלנו. לעיתים בתהליך אנו יוצרים מטרות שנותנות משמעות לחיינו אך אין המטרה עומדת בפני עצמה. כאשר השגתי את המטרה אם אני נשאר אתה אני מתחיל לשקוע ולהתנוון. לאחר כיבוש האוורסט אין משמעות להשארות על הפסגה. אני יכול רק לכתוב זכרונות.

אנו חיים בתרבות הישגית שבה כולם מטפסים לראש ההר. מי שמתקשה בטיפוס פונה לפסיכולוג או לפסיכותרפיסט (ז/נ) סיזיפוס האקסיסטנציאליסט יאמר  לנו “על הפיסגה לא נמצאת גיזת הזהב או האושר שכולם מחפשים היום. על הפסגה אין כלום חוץ מעצמך. לכן החזון האנושי הוא עצם המאבק על הפסגות וקבלת האנרגיה של החיים לטוב או לרע”.

אנחנו מתרגלים למצבים,  נקשרים אליהם והופכים אותם לחלק מהעצמי שלנו. מנסיון החיים שלנו אנו נוכחים כמה קשה אם בכלל אפשרי לשנות אידיאולוגיה,  אמונה דתית, עמדה פוליטית, או השקפת עולם אך קשה גם לשנות מנהגי אכילה, התנהגות והרגלים גרועים.

·         מצד שני גם קשה לנו להפרד מדברים טובים, ממצבים נעימים, ובעיקר מאיזור הנוחות שלנו אליו התרגלנו ונוח וחמים לנו בתוכו.  אנו נוטים לשכוח שהחיים הם תהליך שבו הכל מצוי בשינוי בלתי פוסק. אם נכנס לזרם החיים וננווט את חיינו בתוכו בדרך המוליכה לחיים עם משמעות ואוטנטיות,  החיים שלנו ירגישו שהם מגשימים את עצמם הרבה יותר בשמחה.

·         האם הפסיכותרפיה כתהליך מרפא של נפש חולה נותנת לכך מענה או האם היא מוסד אנכרוניסטי שמקומו לא יכירנו במאה ה 21 ? האם הפסיכותרפיה המקובלת אינה איזור הנוחות שלנו שקשה לנו להפרד ממנו לאחר שהשקענו בו כ”כ הרבה ? האם  המודל הרפואי שחוקר נפש חולה שכה התאים לתקופתו של פרויד תקף עדיין במאה ה 21 בה  החברה, התרבות והפרדיגמות הדומיננטיות במדע שונים באופן רדיקלי מאלה של תחילת המאה ה 20 ?

התובנה פורצת הדרך של פרויד הרופא מתחילת המאה הקודמת הייתה של גוף חולה עקב נפש חולה, נפש הנשלטת ע”י לא מודע שגורם לתופעות גופניות (כמו למשל היסטריה) או נפשיות (כמו למשל הפרעה כפייתית או סכיזופרניה). האם אנחנו חיים עדיין בעולמו של פרויד או ששינוי התרבות מחייב אותנו לשינוי פרדיגמה ? מתי נתקלתם לאחרונה בהתקף היסטרי כפי שתואר בפירוט ע”י שרקו  מורהו של פרויד    Grande Crise a la Charcot   La  שהיה כה שכיח בזמנו של פרויד ?  האם אנחנו מתייחסים מספיק לקשר העמוק של העולם הנפשי עם התשתית הגופנית וההקשר הסוציותרבותי  שבו חי האדם ?

·על כך משיב סטיבן מיטצ’ל שהמטופל בן ימינו אינו זקוק להבריא מ”מחלת האי מודעות” שלו אלא “למשמעות אישית, לאינדיבידואציה ולחויות חיים אוטנטיות”. השאיפה להסתגלות חברתית של העידן הפרוידיאני התחלפה כיום בחשש מהתפתחות אישיות נורמוטית  כפי שהציע בולאס או עצמי כוזב עפ”י ויניקוט שמאופיינים בין היתר בהסתגלות-יתר לחברה.

·         כיום במאה ה 21 עלינו לפתח שפה חדשה שמתבססת על ידע עדכני במדעים שונים עם המקום המיוחד שניתן לפסיכולוגיה כדיסציפלינה המצויה בצומת המחברת את מדעי החיים עם הצרכים והתופעות הגבוהים הנפשיים והרוחניים של האדם. על גישה כזו למלא גם את התנאי של התער של אוקהם של חידוד וצימצום מושגי שהפסיכולוגיה הקלינית המודרנית התרחקה ממנו מאד.

• בסוף המאה ה20  התפתח מאד תחום הפסיכולוגיה החיובית שאיתגרה את המודל הרפואי, שעסק בבעיות נפשיות, והציבה כמטרה לחקור מהם המאפיינים ש”גורמים לחיים להיות שווים”. חמשת החוקרים הבולטים בתחום הידועים כ “החמישה” הם ברברה פרדיקסון, סוניה ליובומירסקי, אדוארד דינר, קריסטופר פטרסון והידוע מכולם מרטין סליגמן.  אלה חקרו נושאים של פסיכולוגיה חיובית במקביל למחקרים של יוצר תיאורית הזרימה, שהיא תיאורית האושר המודרנית צ’יקסנטמיהלי.
• אין ספק שרגשות חיוביים מאפשרים שיפור באיכות החיים ובבריאות הגופנית והמחקרים הרבים בפסיכולוגיה חיובית הגדירו רשימה של גורמים שמעצימים את ההרגשה הטובה של האדם כמו ביטוי של הכרת תודה וסליחה,  קידום הקשרים החברתיים, עיסוק בפעילות גופנית, קיום פעילויות מהנות, הצבת מטרות וכו’

חלק מהמחקרים של פסיכולוגיה חיובית גילו גורמים חדשים לחיים הטובים וחלקם נתנו ביסוס מדעי למה שרוב האנשים המשכילים יודעים מנסיון חיים או מאינטואיציה.

למרות התרומה האדירה של המחקר בפסיכולוגיה חיובית התחום נתקל לעיתים קרובות בבקורת עמיתים על המתודולוגיה ועל נושאי המחקר. בנוסף לכך גם החזון של מייסדו מ. סליגמן להפוך את העולם למקום טוב יותר כשרוב האנשים ישגשגו וירגישו טוב יותר רחוק ממימוש.

בעקבות זה  התחיל להתפתח לאחרונה הגל השני של פסיכולוגיה חיובית וגם חמשת המייסדים התחילו לשנות את ההגדרה של התחום ולהרחיב אותה.

הבעיה  העיקרית היא שהפסיכולוגיה החיובית מתייחסת לרגשות השליליים של האדם כרגשות שיש לשנות אותם או להדחיק בעוד שהם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. החיים רצופים באופן בלתי נמנע בפרידות, חוסר ודאות, תיסכולים, כעסים,  חרדות  מתחים, ולעיתים דיכאונות.

רגשות אלה לעיתים קרובות הם מקור ליצירתיות של היוצרים הגדולים והם גם חומר “הדלק” של בניית החוסן הנפשי להתמודדות עם קשיים. אנשים משגשגים בחייהם לא מהפיכת העולם לחיובי אלא מהתמודדות טובה יותר עם סטרס ועם הקשיים בחיים.

מינעד הרגשות האנושיים נוצר ע”י הברירה הטבעית במהלך האבולוציה והוא מוטמע במוח ומתבטא במערכת הגופנית נפשית. מבחינה אבולוציונית המוח האנושי “תוכנת” ע”י הברירה הטבעית לפעולה בשלוש מערכות פיקוד עיקריות שקשורות להישרדות באופן ישיר או עקיף והמתווכות על ידי נירוטרנסמיטרים והורמונים ספציפיים: מערכת ההשרדות הממוקמת בעיקר באמיגדלה ומתווכת על ידי אדרנלין וקורטיזול,  מערכת החיפוש והתגמול המתווכת בעיקר ע”י אנדורפין ודופאמין, ומערכת ההתקשרות המתווכת בעיקר ע”י פרולקטין, אוקסיטוצין ודופאמין. מערכות אלו, כאשר הן פועלות במצב תקין ללא הפרעות וללא סטרס מוגזם, תורמות  לשגשוגו המיטבי של האדם. מערכת ההישרדות מפיקה בתנאים ללא איום חיצוני ביטחון, אסרטיביות, שיקול דעת ושלווה, מערכת החיפוש והתגמול מייצרת סקרנות,  ציפיה, יצירתיות, שמחה, וזרימה, ומערכת ההתקשרות מייצרת אמפתיה, איכפתיות, קשר בינאישי, ואהבה.

מלבד מערכות הפיקוד שנוצרו במהלך הברירה הטבעית בני אדם ובעלי חיים  מפתחים הבנה של העולם על ידי הפנמה של התנסויותיהם בתהליכי למידה. הבעיה היא שמערכות אלה נועדו לתיפקוד בטבע והאדם חי בתרבות של סמלים וחוסר ההתאמה בין המצבים בתרבות האנושית לבין “התיכנות” של המוח שנוצר במהלך האבולוציה גורמים ליצירת פרדיגמות מכשילות ואיומים סמליים  בתהליכי למידה של האדם שמשפיעים על התנהגות האדם ועל איכות החיים שלו. איומים אלה מפיקים במערכת ההישרדות תגובות פחד, חרדה, אגרסיביות ותגובת Fight, Fright, Flight , מערכת החיפוש והתגמול מפיקה תיסכול, זעם חוסר אונים או דיכאון, ומערכת ההתקשרות, אובדן, בידוד, חרדת פרידה, ודיכאון. נושא זה לא ניתן להרחיב במסגרת זו והוא מתואר בהרחבה בספרי האחרון:”נורמן והגילוי המופלא במסתרי המוח והתודעה”. כמו כן ניתן להרשם לוובינר (באנגלית) חינמי בנושא ולהרשם לקבוצה וירטואלית להעצמת החוסן הנפשי (בעברית).

מימוש הפוטנציאל המולד באדם מעצים בצורה משמעותית את החוסן באדם ובפסיכולוגיה חיובית דינמית אנו משתמשים בארגז כלים מאד פרקטי שמייצר שינוי. אנו מסייעים לאדם בטכניקות של פסיכותרפיה ואימון ולזהות את הרגשות, לנהל אותן, ולבטא אותן בצורה מתאימה וכן לזהות את הפרדיגמות המכשילות בחייו ולשנות אותן וכך לשפר את האינטליגנציה הרגשית והחברתית שלו. בגישה זו אנו מסייעים לפונה להשתחרר מתלות בגורמים חיצוניים ולפתח שליטה מירבית בחייו, לזהות את העצמי האוטנטי שלו, את מערכת הערכים שלו, להציב מטרות הניתנות להשגה ולממש אותן ולחיות חיים של משמעות ושל מיקסום הפוטנציאל האישי שבו.  

בוקר טוב קהל נכבד

אני שמח ונרגש לפתוח כנס זה פסיכותרפיה 2005 שהוא כנס כחול לבן השלישי במיספר, והוא הפך למסורת באיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. בכנס זה יציגו קרוב ל 60 מרצים מתחומים שונים של האקדמיה ושל העבודה הקלינית הרצאות שמבטאות את העשיה הטיפולית והתיאורטית בארץ. כנס זה מבטא את שאיפתנו באיגוד הישראלי לפסיכותרפיה לתת במה לאנשי מקצוע ישראליים, אנשי אקדמיה וקלינאים/חוקרים המתמודדים בתיאוריה ובפרקטיקה עם המציאות הישראלית המורכבת.

הזכרתי שכנס זה הפך למסורת אך אנו ערים לא רק למסורת אלא גם לרוח המיוחדת של התקופה שבה אנו חיים, פועלים ועוסקים בפסיכותרפיה. זוהי תקופה של מהפיכות בחיי היום יום שלנו ומהפיכות בתחום הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה. עם זאת, כגודל השינוי לעיתים נראה לנו שאנו חוזרים תמיד לאותו מקום כדברי הפתגם הצרפתי

PLUS CA CHANGE, PLUS C’EST LA MEME CHOSE,  כלומר, ככל שזה משתנה יותר זה נשאר אותו דבר. זוהי תקופה שמיטצ’ל אפיין אותה באחד מספריו האחרונים כנשלטת על ידי חרדה ותקווה בפסיכואנליזה. חרדה בפני סדקים עמוקים בין המסורת הפסיכואנליטית לבין התמורות המהפכניות של תקופתנו. תיקווה, כיון שהפסיכואנליזה והפסיכותרפיה נושאות עימן בשורה גדולה אשר טרם הגיעה לידי מיצוי. העתידן דוד פסיג ותיאורטיקנים נוספים קובעים שבסוף המאה ה 21 יגיעו לידי מיצוי מהפיכת המידע של סוף המאה שעברה ומהפיכת הידע שמתרחשת בימינו ואז תהיה עדנה לגל שוואבר הולכת צעד אחד רחוק יותר וטוענת שאין כל חשיבות לדעותיו של המטפל או לתיאוריה שמנחה אותו ויש להתמקד רק בחוויה הסובייקטיבית של המטופל. עמנואל ברמן בסקירה מפורטת על מצב הפסיכואנליזה מאז פרויד מסכם שאנו עדים היום לירידת מעמדה של הטכניקה הפסיכואנליטית לטובת הדימוי של מטפל כאמן יוצר הנישען בעיקר על הסובייקטיביות שלו

חרדה ותקווה מאפיינות את הפסיכואנליזה כפי שהן מאפיינות את חיינו בארץ שנעים כל הזמן בין חרדה ותקווה. חרדה ממה שקורה כאן ועכשיו ותקווה לעתיד טוב יותר. חרדה ותקווה מאפיינות את החיים האנושיים בכלל והם הכוחות האדירים ביותר שמניעים אותנו. חרדה היא הכח שיוצר מנגנוני הגנה והסתגלות וכך מעצב את אישיותנו ואת תפיסת המציאות שלנו. והתקווה- ללא התקווה לעתיד טוב יותר לשם מה אנו עמלים בכלל היום ?

את מצב החרדה והתקווה בפסיכואנליזה תימצת מיטצ’ל בשתי שאלות נוקבות: למה זקוק המטופל ? ומה יודע האנליטיקאי ? מאחורי שתי שאלות לקוניות אלה מסתתרת הדרמה של המקצועות הטיפוליים בתקופתנו שמצד אחד זוכים לחשיבה פוריה של תאורטיקנים רבים וחכמים ולפרשנות מעמיקה של התיאוריות הדומיננטיות על ידי אנשי מקצוע מבריקים. מצד שני אפשר לקיים ויכוח נוקב לגבי מידת הרלבנטיות של הידע הרב בתקופה של שינויים מהפכניים בחברה ובתרבות.

הויכוח יכול להתחיל מהיישום של הטכניקה ההרמנויטית שהונהגה על ידי פרויד שהיא עדיין הטכניקה השלטת בטיפול הפסיכואנליטי והפסיכודינמי ושנועדה לחשוף ולהאיר את הלא מודע. טכניקה זו שהיתה רלבנטית בתקופת פרויד הושפעה מהגישה הפוזיטיביסטית של סוף המאה ה19 ומעידן האורות של המאה ה18 שלפיהם האמת המדעית שאנו חותרים לגלות אותה היא ערך מרכזי בטיפול. פילוסופיה זו התבטאה בוורסיה הפרוידיאנית במשפט הידוע “היכן שהיה הלא מודע שם יהיה המודע”.

כיום רוב הגישות הפסיכודינמיות מוטבעות במאפייני העידן הפוסט-מודרניסטי. הגישות האינטרסובייקטיבית, הקונסטרוקטיביסטית, הפרספקטיביסטית והנאראטיבית מתייחסות לאמת יחסית, סובייקטיבית ומשתנה. לא קיימת יותר בעידן הפוסט מודרני אמת אחת אובייקטיבית שהטכניקה ההרמנויטית היתה אמורה לחשוף. המטפורות הפרוידיאניות של קרדום החפירות של הארכיאולוג או סכין המנתחים של הכירורג מבטאים צורך זה של חשיפה שפרויד ביטא אותו במשפט קצר אחד:”האמת איננה אלא חזרתו של העבר”. כיום הפסיכותירפיסט חדל לחפש את האמת אך משתמש עדיין בטכניקה שנקבעה בעבר לגלות את האמת, כיון שטכניקה זו היא הדבר הטוב ביותר שאנו יודעים לעשות ולא כיון שזהו הדבר הנחוץ ביותר.

העידן הפוסט-מודרני מעמיד אותנו בפני שאלה נוספת הקשורה לידע הפסיכואנליטי. תיאורטיקנים רבים מתמקדים במיפגש האינטרסובייקטיבי שנוצר בטיפול ולא בידע הקיים. סנדלר דיבר על כך שמירב ההתערבויות הטיפוליות הן ספונטניות ואינן קשורות לידע התיאורטי של המטפל.

לכאורה, מה יכול להיות יותר מתסכל ממצב זה ? לאחר שנות הכשרה כ”כ ארוכות עלינו להתבסס על עולמו הפנימי של המטפל ולא על הידע התיאורטי שאנו עמלים לרכוש במשך שנות הכשרה שכמעט ואינן מסתיימות ?

אומנם לא כל התיאורטיקנים הפוסט-מודרניים נוקטים בגישה של סובייקטיביזם רדיקלי. תיאורטיקנים כבולאס למשל רואים את הסובייקטיביות של המטפל ככלי להבנה עמוקה יותר של האינטראקציה עם המטופל. במקרה כזה המטפל אינו משקיע בטיפול רק את הסובייקטיביות שלו, אלא בהיותו משוחרר מהסטינג הפרוידיאני הנוקשה הוא מעניק למטופל מנסיון החיים שלו ומחכמתו שמובלעים בידע התיאורטי שלו ובתכונות אישיותו.

כך או כך המעבר מהמודל הפוזיטיביסטי הפרוידיאני של חשיפת האמת למודלים פוסט מודרניים מחייב הגדרה מחודשת של הסיטואציה הטיפולית. שכן אם אנחנו מתייחסים בעיקר לחוויה האינטרסובייקטיבית שנוצרת במיפגש שבין מטפל ומטופל בלי שהגדרנו מחדש את הסיטואציה הטיפולית מה ההבדל המהותי בין הפסיכותרפיסט לבין המטפל האלטרנטיבי או ההילר הרוחני ? אלה גם אלה טוענים שבמיפגש הבינאישי קורה משהו שמביא לתחושה טובה יותר של המטופל וליצירת חוויה חדשה שמעשירה את עולמו.

עלינו לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים בטיפול ? האם אנחנו מטפלים ? האם אנחנו מרפאים ? גם תפיסת התירפיה כריפוי היא שריד למודל הרפואי ששלט בתקופתו של פרויד. המטופל הפרוידיאני היה רדוף על ידי פנטזיות של הילדות, חרדות אירציונליות, היה לכוד בקונפליקטים ליבידינליים לא מודעים וציפה מהמטפל-הרופא להבריאו.

המטופל בן ימינו אליבא דמיטצ’ל זקוק למשמעות אישית, ולחויות חיים אוטנטיות. אם זה המצב אולי איננו מרפאים או מטפלים אלא אנו סוכני שינוי להרחבת המודעות של המטופל ? לגיבוש העצמי שלו? לאיכות חיים טובה יותר? נראה שעלינו למצוא הגדרה אחרת לפעולה שאנו מבצעים בקליניקות שלנו.

אלה הם רק מקצת מהשאלות העולות כאשר אנו מנסים לתת פשר לפעילות המקצועית שלנו שאנו כל כך אוהבים ושהפכנו אותה לחלק מרכזי בחיינו. הקושי שלנו לתת תשובות ברורות לאותה פעילות מקצועית גורם גם לירידת קרנו של המקצוע בעיני חלק לא קטן מהציבור הרחב שמתייחס אלינו כאל אנשים שמנסים לשמור על פרנסתם ועל זהותם המקצועית בין הסקילה של הטיפול התרופתי המתפתח במהירות לבין הכריבדיס של הטיפולים האלטרנטיביים שמכנים את עצמם פסיכותרפיה הוליסטית או תירפיה גוף-נפש וכיו”ב.

מיטצ’ל כינה את ספרו “האימה והתקווה בפסיכואנליזה”. לאימה יש מחיר בצורה של מנגנוני הגנה ודפוסים רגשיים פתולוגיים שמשפיעים לא רק על האינדיבידואל אלה גם על תהליכים חברתיים ותרבותיים וביניהם גם על התנהלותה של הפסיכואנליזה שהיא חלק מרכזי בתרבות של ימינו. אנו יכולים לצפות מהפסיכואנליזה ומהפסיכותרפיה את מה שאנו מצפים מכל מטופל שפונה אלינו – להתמודד באומץ עם המציאות המשתנה. אנו יכולים לצפות מהפסיכואנליזה והפסיכותרפיה להתמודד עם ההכחשות וההדחקות שפוגעות ביכולתן להתבונן ללא פחד ולעצב זהות ותפיסת עולם מגובשות. למרות השאלות המטה פסיכולוגיות הנוקבות שהעליתי אני מאמין שהתקווה וההבטחה הצפונות בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה רבות לאין שיעור מהאימה וההתכנסות העצמית. התיקווה היא המבט לעתיד ועליה אני מקווה תוכלו לשמוע בהרצאות בכנס זה ואני מאמין כבר בהרצאה הבאה של פרופ’ פנחס נוי. אם תרצו להעמיק עוד יותר את חשיבתכם בנושאי האימה והתקווה בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה אתם מוזמנים לפנל הדיון הפתוח שנקיים מחר בשעה 12. האימה והתקווה מזכירים לי את ארגונו של כנס זה שהיה מלווה בפחד שמא הדברים לא יעלו יפה כפי ששאפנו ומאידך תיקווה לכנס מוצלח. בהזדמנות זו ברצוני להודות לעמיתי בוועד האיגוד על ההשקעה הרבה בהכנת הכנס, לדליה נאור מרכזת ועדת ההשתלמויות ובעיקר למזכירתנו יפית שהיתה מעורבת ביום ולדבריה גם בלילה באימה ובתיקווה של אירגון הכנס המורכב הזה.

על מקומה של התיקווה בפסיכואנליזה ובחיי האדם ברצוני בסיום דברי לצטט 2 ציטטות שנחרטו בזכרוני: האחת מסיפרו של חתן פרס נובל לביולוגיה פרנסואה ז’קוב שאמר:”המדע מנסה לתאר את הטבע ולהבחין בין חלום למציאות. אל נא נישכח שלבני האדם החלום חשוב לא פחות מהמציאות. התיקווה היא הנותנת לחיים את משמעותם. התיקווה מבוססת על האפשרות שיום אחד אפשר יהיה להפוך את העולם הממשי לעולם אפשרי, עולם שיהיה טוב יותר. כאשר נעצרו הסופר הצרפתי כריסטיאן ברנרד ואשתו על ידי הגסטפו לאחר שהסתתרו במשך תקופה ארוכה אמר ברנרד לאשתו.:”חלפה עת האימה, עכשיו הגיעה עת התיקווה.” (עמ. 100)

ועוד סיפור קטן מהמיתולוגיה היוונית שיזכיר לנו את מקומה של התקווה בחיי האדם ובכל צורה של פסיכותרפיה. כולנו שמענו על פנדורה ובוודאי ששמענו על תיבת פנדורה. גם על פרומיתיאוס שמענו. הטיטאן שגנב את האש ונתן אותה מתנה לבני האדם בניגוד למצוות האלים ועל כך נענש ע”י זאוס בכך שיהיה מרותק לסלע והעיט הענק יאכל כל יום את כבדו. מדי לילה צמח כבדו מחדש עד הבוקר שבו שב העיט לאכול את כבדו וחוזר חלילה. כך נענש והתייסר פרומיתיאוס מאות בשנים עד ששוחרר ע”י הרקולס מהריתוק בסלע.

עובדה שפחות מוכרת היא שפרומיתיאוס היה גם בורא האדם במיתולוגיה היוונית והיה לו קשר משפחתי עם פנדורה: היא היתה גיסתו – מתנת זאוס לאחיו אפימתיאוס שנועדה להקל על בדידותו. ובבית שבנו האלים לזוג המאושר היתה תיבה שאסור היה בכל מחיר לפתוח אותה. פנדורה התאפקה מזה זמן אך יום אחד כשהיתה לבדה בבית היא אמרה לעצמה: מה יכול להיות בתיבה שפרומתיאוס אסר עלי לפתוח בכל מחיר ? אולי חגורת אפרודיטי שתאפשר לי להקסים את האלים ? אולי תכשיט של הפיסטוס שיעניק לי יופי ונעורים לנצח ? בקיצור ההמשך ידוע. פנדורה לא עמדה בנסיון ופתחה את התיבה. וממנה יצאו:”כנחיל דבורים, כמשלחת נחשים מעופפים בזימזום ונשיפה כל מיני פגעים ונגעים ומארות ויסורים, ומגפות וחלאים רעים”.

לימים שב פרומתיאוס הביתה ומצא את הזוג קדורי פנים ומשמימים. הוא מיד הבין הכל ואמר: “ראו את אשר עוללתם לעולם. אך את הנעשה אין להשיב הבה נציץ בזהירות בתיבה ונראה אם הכל פרח החוצה. כאשר הוא פתח את התיבה הוא מצא בתחתיתה מפרפרת בריה אחת ויחידה, זעירה ורפה אשר לא אזרה כוח כאחיותיה האלימות לצאת. פרומתיאוס הוציא אותה ואמר:”הסתכלו בזאת. תקווה שמה. קטנה וחלשה תיראה, אך חזקה מכל חזק היא. שימרוה היטב. כל זמן שתהיה תיקווה לאדם עוד יוכל לעמוד ולהתקיים על אף כל המארות והמצוקות והרעות החולות אשר יפקדוהו…”

בגישה חיובית זו אסיים… ואתן את רשות הדיבור לפרופ’ פנחס נוי שידבר על “עתיד הפסיכותרפיה בעידן הטיפול התרופתי”. את פרופ’ נוי כמעט מיותר להציג. פרופ’ נוי הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן פורה ובעל שם בארץ ובעולם שכתב ספרים ומאמרים רבים ואפשר לומר שהוא משתייך לעידן הטיטאנים הראשונים שהיו בין מייסדי המקצוע בארצנו.

.

בסדרה של 3 מאמרים ברצוני להציג כאן את נושא הלחץ הגופני/נפשי, מה האפשרויות הידועות היום  למדע להתמודד אתו ביעילות, וכיצד כל אחד יוכל ליישם טכניקות לשימוש עצמי לפתרון בעיות הסטרס ולפתח סגנון חיים המאפשר ניצול טוב ומאושר יותר של הפוטנציאל העצמי. בעקבות פניות גולשים ייכתבו שלשה פרקים נוספים – “מעבר לסטרס” שירחיבו את נושא הפיתוח של הפוטנציאל העצמי ממצבים טעוני סטרס.

1. האם די בשימוש עצמי בטכניקות נגד סטרס או שיש צורך להעזר באיש מקצוע לשם כך ?

ארגז הכלים שהצגתי במאמרים הקודמים יכול לסייע במידה רבה להתמודדות עצמית במצבי סטרס. הטכניקות שהצגתי מאפשרות הרגעה וכן הפחתה ניכרת בהשפעתם של גורמי הסטרס החיצוניים.

2. אם כן מה אנו צריכים מעבר לכך ? מדוע המלצת בסוף המאמר הקודם על טיפול קצר אנטי- סטרס ?

כפי שציינתי קודם לכן, בניגוד לדעה המקובלת הסטרס אינו נוצר כתוצאה מגורמים חיצוניים אלא ממנגנונים פנימיים שמצויים בנו ושמופעלים בצורה בלתי מודעת ובדרך כלל במערכת העצבים הלא רצונית. מנגנונים אלה יוצרים בנו את תגובת הסטרס לאירועים חיצוניים. התמודדות עצמית היא טובה מאד ליצור הרגעה בתגובות הסטרס אך אינה משנה את המנגנונים הפנימיים מייצרי הסטרס. בטיפול פסיכולוגי קצר (ובשיטת האנטי-סטרס שתתואר להלן די בשלוש פגישות לשם כך) ניתן לשנות בהצלחה ברוב המקרים את המנגנונים הפנימיים העיקריים שמייצרים סטרס.

3. האם תוכל להדגים זאת ?

בוודאי. קחו למשל אשה המצויה בסכסוך משפחתי עם בעלה. זהו בוודאי אינו מצב קל והיא סובלת מן הסתם מסטרס גבוה, עצבנות ומתח. לכאורה הסטרס נובע מהמשבר הזוגי שנוצר בבית. למעשה בדרך כלל כאשר אנו מנתחים את הגורמים העמוקים יותר של הלחץ נמצא לעיתים קרובות שאווירת העוינות שנוצרה בבית מעוררת אצל האשה חרדה בלתי מודעת מאפשרות של תגובה אלימה מצד בעלה (גם כאשר הוא מעולם לא הגיב באלימות)
אצל אשה אחרת בעלת היסטוריה שונה ומבנה אישיות שונה המצויה במצב דומה עלולה להתעורר למשל חרדת נטישה סמויה (למרות שעקב היחסים המעורערים בינה לבין בעלה היא מעונינת בפרידה).

כלומר שתי הנשים מצויות באותו מצב אך מנגנונים פנימיים לא מודעים שונים יתעוררו אצל כל אחת מהן בהתאם למבנה האישיות שלה. אצל האשה הראשונה יכולות להתפתח בהתאם אסוציאציות, חלומות, זיכרונות או תמונות המתקשרים לגילויי אלימות וסכנת חיים. אצל האשה השניה יכולים להתעורר פנטזיות, זיכרונות, וחלומות שמקורן בעולמה הבלתי מודע שמבטאות דחייה רגשית ובדידות מהעולם. משמעויות סמויות אלה שהנשים שבדוגמא נותנות למצבן גורמות לא רק לסטרס גבוה יותר אלא מעוותות את תהליכי החשיבה שלהן וגורמות להן לשיפוט מוטעה לגבי מצבן ולהחלטות שגויות. למשל האשה במקרה הראשון עלולה לערב גורמים נוספים שעלולים לפגוע בפתרון הבעיה כמו משטרה או שכנים ובמקרים קיצוניים מסוגלת לברוח מהבית ולאבד את זכויותיה. האשה השניה בדוגמא עלולה להשאיר את המצב הקיים בלתי מטופל ולהמשיך לסבול כיון שתחשוש שאם תיפרד מבעלה לעולם לא תהיה מסוגלת ליצור קשר משמעותי עם בן זוג אחר.

דוגמא מתחום אחר: למשל מהנדס, מנהל פרוייקט בהיי טק צריך לבצע פרוייקט מקצועי והמנכ”ל מביע הסתייגות בוטה מצורת הביצוע של הפרוייקט. המהנדס מרגיש מאויים ונוצרת אצלו הפעלה גופנית/נפשית של תגובת חירום להתמודדות עם המצב. הפעלת תגובת החירום מעוררת אצלו פרשנות בלתי מודעת שלילית ומתעוררות אצלו אסוציאציות מהעולם הפנימי וממאגר הזיכרונות והפנטזיות שלו. יכולות להתעורר אסוציאציות או זיכרונות נוספים של כישלונות או דחייה מעברו של המהנדס שיעצימו את החרדה והסטרס. כתוצאה מכך עלולות להיווצר אצל המהנדס תגובות נפשיות שליליות : חוסר אונים, חרדה, דיכאון, , חוסר תיקווה וכו`. המהנדס הפגוע עלול לנקוט בפעולות של פאניקה או שיפוט מוטעה של המציאות שיפגעו עוד יותר במצבו. הוא מסוגל למשל להימנע מתגובה ביחס להערות המנכ”ל עקב חרדותיו, או לעיתים באופן הפוך להגיב בחריפות תגובת יתר. הוא יקלע לעימות עם המנכ”ל במקום להגיב תגובה מאוזנת ושקולה.

4. האם מטרת הטיפול שאתה מדבר עליו היא להביא למודעות של הפונה את המנגנונים שמייצרים סטרס ?

בהחלט לא די בכך. הבאה למודעות היא מטרה חלקית בטיפול אך אינה מספיקה להתמודדות אופטימלית בסטרס. מטרת הטיפול אינה גם רק לפתור בעיות כמו בדוגמאות שנתתי. מלבד הבעיות שכל אחד מהאנשים שבדוגמאות מציג, יש לו עולם שלם של התנהגויות בלתי רצוניות ובלתי רצויות שמייצרות סטרס ופוגעות באופן שיטתי בבריאותו ובאיכות חייו. מטרת הטיפול הקצר היא לשנות את דפוסי ההתנהגות הבלתי רצויים ואת המנגנונים הבלתי מודעים מייצרי הסטרס בצורה שתשנה את סגנון החיים שלו ואת איכות חייו. שינוי התפיסה הפנימית יוצר תובנות חדשות אצל המטופל למצב שנתפס קודם לכן כבלתי נסבל ומאפשר לו לראות דרכים חדשות להתמודדות.

5. איך בכל זאת אפשר לבצע ב בסדנה  של 5 פגישות שחרור מחרדות שלעיתים נמשך בטיפולים פסיכולוגיים במשך חודשים או אף שנים ?

שיטת הטיפול “למידה פנימית” שמתוארת כאן אינה שיטת קסמים ואינה פותרת את כל הבעיות של האדם באופן “אינסטנט”. מה השיטה כן עושה ? היא מאפשרת יישום שיטתי של ידע וניסיון של שנים רבות וממקדת אותם בטיפול קצר. טיפולים נפשיים חייבים לעיתים להתמשך במשך תקופה ארוכה עקב מורכבות הנפש האנושית, אך לעיתים קרובות אפשר להימנע ממצב שבו הטיפול הופך להיות חלק מאורח החיים. אני מאמין שטיפולים צריכים להיות זמינים לכל האוכלוסייה וקצרים ככל האפשר. טיפול קצר בשיטת ה”למידה הפנימית” מחייב השתתפות אינטנסיבית מאד של המטופל ושל המטפל, גיוס כוחותיו הפנימיים של המטופל ומטרתו לאפשר למטופל להפיק את מירב התועלת מ 5 הפגישות.

6. כיצד אתה מתמודד עם בעיות שנוצרות בטיפול רגיל ופתרונן נמשך בדרך כלל במשך תקופת טיפול ארוכה ? למשל בעיה כמו ההעברה הטיפולית שהיא הבסיס לטיפול והיא עוברת גלגולים רבים במהלך הטיפול ?

התשובה לשאלה זו מורכבת. נתחיל בכך שטיפול “למידה פנימית” אינו מבוסס על עיבוד מורכב של ההעברה הטיפולית וגלגוליה במהלך הטיפול אך הוא מעודד יצירת העברה חיובית לצורך הצלחת הטיפול. כבר בתחילת הטיפול קיימת הקפדה על יצירת הקשר הטיפולי (ראפורט בז`רגון פסיכולוגי), המטופל מקבל הסבר על התוכנית ומתאם את ציפיותיו ואת ציפיות המטפל מהטיפול. המטופל נותן הערכה כמותית, הגדרת ודירוג גורמי הלחץ שלו, הערכת יכולתו להתמודד עם הלחץ בהצלחה וכן מדדים נוספים. בסיום החלק הראשון של הטיפול הוא מעריך פעם נוספת מדדים אלה וכמעט ללא יוצא מהכלל הם משתפרים באופן משמעותי.

על המטפל לבדוק באופן שיטתי בתחילת הטיפול את הרגשתו של המטופל כלפיו וכלפי הסיטואציה הטיפולית וכו`. בדיקה מסוג זה מעודדת בדרך כלל באופן משמעותי יצירה מהירה של קשר טיפולי חיובי (למשל לעיתים המטופל אומר שהוא נבוך, או שהוא מתקשה לתת אמון בטיפול או במטפל והם מעבדים נקודות אלה בתחילת המיפגש). יישום נוסף המאפיין שיטת טיפול זו שאינו מקובל בטיפול רגיל הוא הפנייה לעיתים ועל פי הצורך של המטופל למטפלת שיאצו שנמצאת בקליניקה להכנה לטיפול אנטי-סטרס. הכנה זו גורמת למטופל לעיתים קרובות הרגשה משוחררת ונעימה וזרימה מאוזנת של אנרגיה גופנית ונפשית.
בעקבות זאת משתחררות אצל המטופל הגנות רבות שמתעוררות כמעט תמיד בתחילתו של טיפול רגיל והוא מגיע לעיתים קרובות לתובנות עמוקות כבר במהלך הפגישות הראשונות. בשיטה זו קיימת התמקדות בשינוי התהליכים הפנימיים שיוצרים את הסטרס בעוד שמרבית השיטות הטיפוליות מתמקדות בעיבוד ובפרשנות של התכנים העולים במהלך הטיפול מתוך ציפייה לתובנה שתיצור שינוי.

המעונינים בפרטים נוספים על שיטת ה”למידה הפנימית” שפותחה ויושמה כתוצאה של ניסיון קליני ומחקר של שנים רבות ובדוגמאות טיפוליות רבות יכולים למצוא אותם בספרו של כותב שורות אלה: “מעבר למראה הריקה” (ניתן לרכישה באתר) מיסגרת שיטת טיפול זו אפשר לשלב גם טכניקות טיפוליות מקובלות רבות וביניהן לעיתים טכניקות היפנוטיות או אחרות על פי הצרכים הספציפיים של המטופל ומבנה אישיותו כשהמטרה היא ליצור אצל המטופל בסיס פנימי לשינוי המבנה הרגשי הגורם למצב הסטרס ולתת לו כלים פרקטיים להמשיך ולהתמיד בהתמודדות זו לאחר תום הטיפול.

7. האם אפשר לתאר מודל כללי לתגובות הסטרס ?

אם נסכם את 3 המאמרים שהצגנו אפשר לראות את אותם תהליכים שחוזרים בכל המקרים:

קיימת תפיסה על ידי המערכת הגופנית/נפשית של מצב נתון כמצב מסוכן מבחינה קיומית או סימלית > בעקבות זאת מתעוררת הפעלה פיזיולוגית של תגובת חירום להתמודדות עם המצב > הפעלת המערכת מעוררת פרשנות בלתי מודעת של מצב איום קיומי ומתעוררות אסוציאציות מהעולם הפנימי וממאגר הזיכרונות והפנטזיות של האדם הקשורות למצבי סכנה אמיתיים או דימיוניים בעבר > נוצרות תגובות נפשיות שליליות : חוסר אונים, חרדה, דיכאון, חוסר תיקווה וכו` > האדם נוקט בפעולות של פאניקה או שיפוט מוטעה של המציאות שפוגעות עוד יותר במצבו.

מהו האני מאמין שלך בעניין הסטרס ?

כפי שכבר אמרנו, הנטייה המולדת שלנו ליצור תגובת חירום גופנית/נפשית למצבי לחץ גורמת לנו לחיות בעולם שנתפס סובייקטיבית כמסוכן. לנסוע בכביש עמוס, להתמודד עם בעיות בעבודה, במשפחה או עם בעיות כספיות מעוררים בגופנו תגובת חירום גופנית/נפשית שנותנת לנו להרגיש שהעולם בו אנו חיים הוא מקום מסוכן ובלתי נעים שגורם לנו סבל יותר מהנאה. מחקרים רבים מצאו שמצב של חרדה ומתח כאשר מתגברים עליו יכול לתת לנו אנרגיות חיוביות לביצוע טוב יותר של המשימה.

העקרונות של תפקוד אופטימלי והרגשה טובה ומשוחררת אינם חדשים אלה הם: חשיבה חיובית, תקווה ואמונה בעתיד, אופטימיות, הומור ומצב רוח טוב, ומה שנקרא בפסיכולוגיה מודרנית זרימה עם הספונטניות והיצירתיות הפנימית. רובנו נוטים לחשוב שתכונות אלה קשורות במצבים מיוחדים של הצלחה, מזל וכו` וזו הטעות: מצבים חיוביים אלה הם מצבים נלמדים. אני מאמין שהעולם לא נוצר לגרום לנו סיפוק או סבל והחיים אינם טובים ואינם רעים אך בעקבות הסטרס שמלווה לנסיבות חיים רבות למדנו בעבר לקשר את אותן נסיבות לפסימיות, חוסר אונים חשיבה שלילית וכיו”ב. ברגע שלמדנו להתמודד עם הסטרס נוכל ללמוד כיצד ניתן להפוך את הלחץ המלווה בעייפות ועצבנות לתחושה חיובית של אנרגיה רגועה שבה יירתמו ההורמונים ליצירת מצב של פעילות חיובית ומהנה. הפונה יוכל למצוא נושאים שבהם הוא יוכל לזרום בפעילויות הגורמות לו סיפוק ולעיתים גם תחושות של אושר: תחומים של התרוממות נפש, אנרגיה, התלהבות ויצירתיות שאותם יוכל להפיק בעזרת הפיכת האנרגיה המתוחה לאנרגיה רגועה ויצירתית. בכל הנושאים האלה נדון בשני המאמרים הבאים שכותרתם היא “מעבר לסטרס”.

ברגע שלמדנו להתמודד עם הסטרס נוכל ללמוד כיצד ניתן להפוך את הלחץ המלווה בעייפות ועצבנות לתחושה חיובית של אנרגיה רגועה שבה יירתמו ההורמונים ליצירת מצב של פעילות חיובית ומהנה. הפונה יוכל למצוא נושאים שבהם הוא יוכל לזרום בפעילויות הגורמות לו סיפוק ולעיתים גם תחושות של אושר: תחומים של התרוממות נפש, אנרגיה, התלהבות ויצירתיות שאותם יוכל להפיק בעזרת הפיכת האנרגיה המתוחה לאנרגיה רגועה ויצירתית.

ובכן: בשנים האחרונות  נוצרו בפסיכולוגיה זרמים חשובים שמשנים את המיקוד מעיסוק בתופעות פסיכופתולוגיות – הפרעות נפשיות למיניהן, ללמידת המרכיבים החיוביים של הקיום האנושי: הגשמה עצמית, אהבה, אושר, הומור, חשיבה חיובית, ספונטניות ויצירתיות הפכו לנושאי מחקר חשובים בפסיכולוגיה מודרנית.
חקירת נושאים אלה אינה פשוטה, נושאים אלה הם חוויות סובייקטיביות ותלויות תרבות. מה שנראה בתרבות מסוימת חוויה של אושר יצטייר בתרבות אחרת כשעמום. מה שיחווה אצל אדם מסוים כהגשמה עצמית יחווה אצל האחר כאירוע בנלי.
נדמיין חווית ניצוח של מנצח דגול על תזמורת פילהרמונית מהטובות בעולם. יתכן שהחוויה תהיה עבורו חווית שיא, הגשמה עצמית במיטבה, ואושר צרוף. אצל מי שאוזנו אינה אמונה על אותו סוג של מוסיקה תהיה החוויה פיהוק מתמשך.

גם דבריו של בודהה על האושר בתרבות המזרח לא יספקו את רוב הקוראים בחברה
המערבית:” בואו נתעלה מעט ונהיה אסירי תודה, שכן אם לא למדנו הרבה היום, לפחות למדנו מעט, ואם לא למדנו מעט, לפחות לא חלינו, ואם חלינו, לפחות לא מתנו, אז בואו נהיה כולנו אסירי תודה”.
אם כן האושר הוא יחסי לתרבות, לאישיות ולסיטואציה נתונות. השאלה הראשונה שעולה בהקשר זה אצל הקורא היא: מהי מטרת חיינו, שאיפותינו והתנהגותנו בעולם? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה כיון שהיא אינה מובנת מאליה כמו צרכינו הראשוניים הצורך במזון, במים, באוויר, בשינה, במין, בשליטה בביטחון וכיו”ב.

כפי שכבר הזכרנו התשובה לשאלות הקיומיות של חיינו ניתנת על ידי התרבות או על ידי התנסויותיו האישיות של האדם. לא מעט תנועות של העידן החדש, מנהיגים כריזמטיים, כתות מיסטיות או מגמות של חזרה בתשובה בדתות השונות, למרות ההבדלים ביניהם מנצלים את המבוכה והבלבול הטבעיים הקיימים אצל האדם והקשורים לשאלות של הקיום האנושי ונותנים תשובות ערכיות, דתיות דוקטרינריות או אידיאולוגיות חד משמעיות לשאלות אלה.
הם יטענו למשל שמטרת החיים היא קיום המצוות, נאמנות לכת ולמנהיג, עזרה לזולת, קידום העקרונות של הרי קרישנה או האמונה בסיינטולוגיה. בכיוון הברור שהם מתווים ובתשובות החד משמעיות שהם נותנים לדילמות אלה הם נוטעים ביטחון ותחושת השתייכות בקרב קהל המאזינים והופכים אותם למאמינים תומכים ואוהדים. אנשים רבים יאמרו שמטרת חייהם היא להיות מאושרים ולהגשים את עצמם.

אך מהו בעצם האושר? מהו אותו רגש חמקמק? מדוע הוא בניגוד לתגובות הסטרס שכולנו מכירים טוב כל כך מחיינו היומיומיים כל כך בלתי נגיש? מדוע אנו בטוחים תמיד שלא טוב לנו יותר מאשר שטוב לנו? ובכן התשובה לכך אינה מסובכת – תגובת הסטרס היא תגובה אוטומטית שהוטבעה בנו ע”י האבולוציה ושמטרתה לאפשר לנו לשרוד. היא גורמת לנו באופן בלתי מודע להאמין שהעולם הוא מקום מסוכן ומאיים. השגת האושר וההגשמה העצמית לעומת זאת אינן מטרות שמוטבעות בנו אלא הן מטרות שעלינו לחתור להגשמתן. לשם השגת האושר וההגשמה העצמית עלינו להכיר את עצמנו, להבין את חיינו ואת צרכינו, להשלים עם מציאות בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לשינוי אך בו זמנית לחתור לשנות ולשפר את עצמנו ואת המציאות החיצונית ללא הרף במידה והדבר אפשרי.

השגת מטרות אלה היא מותר האדם. האושר קשור אומנם גם לפונקציות הבסיסיות של המוח כסיפוק צרכים והנאה אך בו זמנית גם לפונקציות הגבוהות ביותר של המוח. בעלי חיים אחרים סובלים ממצבי סטרס, חרדה, דיכאון, , והנאה, אך הם לעולם לא יהיו מאושרים ולעולם לא יגשימו את עצמם.
לא כן האדם. האדם המודע לעצמו יוכל לעשות זאת: “דע את עצמך” היתה האימרה שהתנוססה בפתח האקדמיה היוונית עוד לפני אלפי שנים.
מהו אם כן האושר מבחינת מחקר פסיכולוגי? חוקרי פסיכולוגיה מחלקים את תחושת האושר ל- 2 קטגוריות:
1. חווית שיא שתוארה ע”י הפסיכולוג מאסלו כרגע של הצפה באושר. כמו בדוגמא של המנצח, רגע של יצירה אינטנסיבית, של חווית שיא בתפילה או באיחוד אוהב (רוחני או פיזי) עם בן/בת זוג וכו`
2. אושר מתמשך: הפסיכולוג חוקר האושר קזיקצנטמיאלי תיאר אותו כתחושת זרימה שקשורה למצבי חיים משתנים, בעבודה, במשחק, בחברה ועם עצמי. בכל אותם מצבים הוא תיאר את מצב הזרימה כאיזון בין המשימות שאדם נוטל על עצמו לבין היכולות שלו, אז אל תאמרו כל מה שארצה אשיג כמו שמלמדים גישות של העידן החדש אלא כוונו גבוה אך בגישה מציאותית, הצבת מטרות ופעולה למימושן ללא מאמץ, תחושת שליטה , פעולה לא מאומצת, וביטול תחושת האגו ותחושת הזמן. .

עם זאת מחקירת הנושא ומנסיון קליני רב שנים הגעתי למסקנה שככל שנחפש את האושר הוא יחמוק מכם. יש בינינו אנשים רבים המכורים לחיפוש האושר, לעיתים באופן כפייתי, והאושר מה לעשות תמיד חמקמק. בעיקרון איננו יכולים להיות מאושרים תמיד או רוב הזמן בעולם שרחוק מלהיות מושלם. העקרונות שיכולים לאפשר לנו חיים טובים יותר כרוכים בנקודות הבאות:

1. התמודדות עם מצבי התיסכול, הסטרס, וחוסר הסיפוק בחיינו, החרדות, המחשבות הכפייתיות תחושות חוסר אונים וכו’. זהו מסע מתמשך לאורך החיים לבד או בטיפול ולא פעולה עפ”י נוסחה.
   2. יצירה של חיים בעלי משמעות. לעשות דברים בעלי ערך לעצמי, ולזולת, ואולי לחברה כולה.

3. לחיות חיים אוטנטיים עפ”י הערכים שלנו. גם כאן לא פשוט לזהות את הערכים האותנטיים שלנו ולא אלה שמושפעים מהחברה בה אנו חיים. סקר שבוצע עם אנשים על סף מותם ממחלה קשה שנשאלו מה הדבר שעליו הם מצטערים יותר מכל שהחמיצו בחייהם רובם הגדול אמרו “שלא חייתי חיים אוטנטיים, לחיות את מי שאני ובדרכי שלי”. אז גם זוהי משימה שהולכת ומשתפרת ככל שאנו מתעמקים בה.

אנשים רבים היו מצפים לכך שהאושר יהיה קשור לתנאים סביבתיים, סטטוס חברתי, הכנסה גבוהה, גיל צעיר, הצלחה כלכלית וכו`. למרבה הפלא במרבית המחקרים נמצא שבחברה המערבית גורמים אלה הם בעלי מתאם חיובי אומנם אך נמוך עם תחושת האושר, כלומר – גורמים אלה יוצרים אומנם תחושת אושר אך מתונה ולא משמעותית. מימצא זה מחזק באופן קצת מפתיע את האמרה הידועה “עושר אינו מביא לאושר”.
לעומת זאת בחברות מתפתחות שבהן הקיום הוא מינימלי רווחה כלכלית יוצרת תחושת אושר גבוהה.
תחושת אושר גבוהה בחברה המערבית נוצרת ע”י זרימה עם הספונטניות, במצב שבו יוכל האדם להגיע להתרוממות נפש, אנרגיה והתלהבות שאותם יוכל להפיק בעזרת הפיכת האנרגיה המתוחה של הסטרס לאנרגיה רגועה ויצירתית.

מה ניתן לעשות בפועל בכדי לקדם את יכולתנו לאושר והגשמה עצמית על כך נדבר במאמרנו הבא.